• פתח דבר 42

    בתחילת דצמבר 2013, כמה ימים לאחר שנודע דבר מותו של נלסון מנדלה, הופץ ברחבי העולם תצלום מרתק (של עבאס מומאני מסוכנות סטרינגר) המתעד הפגנת מחאה שנערכה סמוך לכפר נבי סאלח, ממערב לרמאללה. בצד אחד של התצלום ניצב מפגין פלסטיני מחייך: לבוש חליפה כהה ועניבה שחורה, שערו צבוע בגוני אפרפר, הוא מניף את אגרופו אל מול לוחם במשמר הגבול. החייל בוהה בו, ספק באיבה ספק בתימהון; החייל שלצדו נושך את שפתיו בהבעה מבודחת מעט…

    חינם!

    בתחילת דצמבר 2013, כמה ימים לאחר שנודע דבר מותו של נלסון מנדלה, הופץ ברחבי העולם תצלום מרתק (של עבאס מומאני מסוכנות סטרינגר) המתעד הפגנת מחאה שנערכה סמוך לכפר נבי סאלח, ממערב לרמאללה. בצד אחד של התצלום ניצב מפגין פלסטיני מחייך: לבוש חליפה כהה ועניבה שחורה, שערו צבוע בגוני אפרפר, הוא מניף את אגרופו אל מול לוחם במשמר הגבול. החייל בוהה בו, ספק באיבה ספק בתימהון; החייל שלצדו נושך את שפתיו בהבעה מבודחת מעט…


  • הנכבה, המשפט והנאמנות: הרגע ההובסיאני של הפלסטינים בישראל

    מאמר זה עוסק בהשפעתם של תנאי כינון הצטרפותם של הפלסטינים אל מדינת ישראל בשנת 1949 על מעמדם המשפטי כמיעוט לאומי במדינה היהודית. אתמקד בשני מומנטים היסטוריים: (1) הבחירות לכנסת הראשונה וצעדי החקיקה הראשונים שלה בשנים 1949—1950, תקופה שאני מכנה "הרגע ההובסיאני של הפלסטינים בישראל"; (2) "המהפכה החוקתית" לאחר 1992, וההיגיון של הנורמות המשפטיות שעוצבו בעקבותיה.

    20.00 חינם!

    מאמר זה עוסק בהשפעתם של תנאי כינון הצטרפותם של הפלסטינים אל מדינת ישראל בשנת 1949 על מעמדם המשפטי כמיעוט לאומי במדינה היהודית. אתמקד בשני מומנטים היסטוריים: (1) הבחירות לכנסת הראשונה וצעדי החקיקה הראשונים שלה בשנים 1949—1950, תקופה שאני מכנה "הרגע ההובסיאני של הפלסטינים בישראל"; (2) "המהפכה החוקתית" לאחר 1992, וההיגיון של הנורמות המשפטיות שעוצבו בעקבותיה.


  • "החייל הטוב", הריגוש והחוק: קריאה פסיכואנליטית בהתערערות דמות החייל ההומני

    לאורך שנים צוירה בשיח הציוני דמות "החייל הטוב": לוחם הומני ומוסרי שאמנם משתתף בפגיעה באחרים, אך מתוך ניסיון לצמצמה ואגב תשלום מחיר נפשי. דימוי תרבותי זה סייע לחיילים ישראלים מהקבוצה ההגמונית לשאת את חוויית האשמה והרוע העולה בהם בעקבות השתתפותם במעשים הנעשים במסגרת השירות הצבאי, באמצעות פיצולה והשלכתה על אחרים, אשר להם יוחסה התרגשות מהפעלת הכוח. מחברי המאמר מציעים דיון פסיכואנליטי בתהליכים הנפשיים הכרוכים בשירות הצבאי מול אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים, ומתמקדים במשבר פנטזמת הלוחם ההומני, קרי הדעיכה ההדרגתית של דימוי תרבותי זה בשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. בהשראת תפיסות אתיקה לאקאניאניות המחברים מייחסים חשיבות מיוחדת לעמדה שבה מוצבים החיילים ביחס לחוק שהם מתבקשים לייצג. תפקיד החוק, לפי לאקאן, הוא להסדיר את המרחק המתאים בין הסובייקט לממשי, ואילו היעדר מרחק כזה כרוך בסכנה של התענגות אקססיבית בעלת פוטנציאל הרסני. אולם החוק השורר בשטחים הכבושים הוא חוק חריג, שרירותי ומפלה, שמקנה לחיילים סמכות קיצונית על אזרחים במסגרת יחסי כוח הרחוקים מהמקובל בחברות שוויוניות ודמוקרטיות. לטענת המחברים, האופן שבו הפעלת אלימות במסגרת השירות משפיעה על חיילים אינו תלוי רק בעמדתם הקוגניטיבית כלפי הקונפליקט שבשירות, כפי שמצביעים מחקרים פסיכולוגיים קודמים, אלא גם בחוויה לא בהכרח מודעת של התענגות ומועקה. המחברים מזהים שלושה סוגים מרכזיים של התענגות כזאת, שיחד מגבילים לטענתם את יכולתם של החיילים להשתמש בפנטזמת הלוחם ההומני. הריגוש המבלבל המתעורר אצל החיילים בעת שירותם דוחף אותם אל עבר סכנת הפרוורסיה חרף מאמצים נפשיים שהשקיעו כדי להיבדל מעמדה זאת. שלא כמו בעבודות פסיכולוגיות קודמות, כיווּן המחשבה המוצע במאמר מדגיש את המשותף בין הקבוצות השונות של החיילים המפעילים משטר כיבוש, המושפעים כולם מיחסי הכוח האלימים הכרוכים בתפקידם, גם אם הם נבדלים בעמדתם המודעת ובמידת מקצועיות תפקודם.

    20.00 חינם!

    לאורך שנים צוירה בשיח הציוני דמות "החייל הטוב": לוחם הומני ומוסרי שאמנם משתתף בפגיעה באחרים, אך מתוך ניסיון לצמצמה ואגב תשלום מחיר נפשי. דימוי תרבותי זה סייע לחיילים ישראלים מהקבוצה ההגמונית לשאת את חוויית האשמה והרוע העולה בהם בעקבות השתתפותם במעשים הנעשים במסגרת השירות הצבאי, באמצעות פיצולה והשלכתה על אחרים, אשר להם יוחסה התרגשות מהפעלת הכוח. מחברי המאמר מציעים דיון פסיכואנליטי בתהליכים הנפשיים הכרוכים בשירות הצבאי מול אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים, ומתמקדים במשבר פנטזמת הלוחם ההומני, קרי הדעיכה ההדרגתית של דימוי תרבותי זה בשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. בהשראת תפיסות אתיקה לאקאניאניות המחברים מייחסים חשיבות מיוחדת לעמדה שבה מוצבים החיילים ביחס לחוק שהם מתבקשים לייצג. תפקיד החוק, לפי לאקאן, הוא להסדיר את המרחק המתאים בין הסובייקט לממשי, ואילו היעדר מרחק כזה כרוך בסכנה של התענגות אקססיבית בעלת פוטנציאל הרסני. אולם החוק השורר בשטחים הכבושים הוא חוק חריג, שרירותי ומפלה, שמקנה לחיילים סמכות קיצונית על אזרחים במסגרת יחסי כוח הרחוקים מהמקובל בחברות שוויוניות ודמוקרטיות. לטענת המחברים, האופן שבו הפעלת אלימות במסגרת השירות משפיעה על חיילים אינו תלוי רק בעמדתם הקוגניטיבית כלפי הקונפליקט שבשירות, כפי שמצביעים מחקרים פסיכולוגיים קודמים, אלא גם בחוויה לא בהכרח מודעת של התענגות ומועקה. המחברים מזהים שלושה סוגים מרכזיים של התענגות כזאת, שיחד מגבילים לטענתם את יכולתם של החיילים להשתמש בפנטזמת הלוחם ההומני. הריגוש המבלבל המתעורר אצל החיילים בעת שירותם דוחף אותם אל עבר סכנת הפרוורסיה חרף מאמצים נפשיים שהשקיעו כדי להיבדל מעמדה זאת. שלא כמו בעבודות פסיכולוגיות קודמות, כיווּן המחשבה המוצע במאמר מדגיש את המשותף בין הקבוצות השונות של החיילים המפעילים משטר כיבוש, המושפעים כולם מיחסי הכוח האלימים הכרוכים בתפקידם, גם אם הם נבדלים בעמדתם המודעת ובמידת מקצועיות תפקודם.


  • השתכנזות: על פרפורמנס אתני וכישלונו

    מחברי המאמר מציעים בחינה ביקורתית של אתניות בישראל באמצעות חקירה של פרפורמנס אתני מסוים: השתכנזות. השתכנזות משמעה פאסינג (מעבר, passing) בין זהות אתנית מסומנת (מזרחיות) לזהות פריבילגית שאינה נחשבת לאתנית או שהאתניות שלה שקופה (אשכנזיות). המחברים דנים בשאלה מהן הפרקטיקות והמשמעויות החברתיות המיוחסות להשתכנזות על רקע ההכחשה של אתניות בישראל, על רקע השיח הלאומי של "כור ההיתוך" ולנוכח התביעה הניאו-ליברלית לזהויות נקיות מאתניות כתנאי למוביליות חברתית. על סמך ניתוח שאלונים, ראיונות, כתבות אינטרנט ותגוביות (טוקבקים) לכתבות אלה, המחברים טוענים כי מושג ההשתכנזות מציין פרפורמנס זהותי שנועד להיענות לשיח הלאומי ולשיח הניאו-ליברלי; אולם במונחי פוליטיקת הזהויות המושג עצמו מגלם בתוכו את כישלונה הידוע מראש של פעולת המעבר משום שהוא טומן בחובו את העבר האתני של המשתכנז. לכן, מושג ההשתכנזות כרוך בחוויה כפולה של בושה, הן בושה במוצא האתני והן בושה בעצם המעבר. תפוצתו הרחבה של המושג והמשמעות של כישלון מובנה הנלווית אליו מעידות על יציבותו של הסדר האתני בישראל.

    20.00 חינם!

    מחברי המאמר מציעים בחינה ביקורתית של אתניות בישראל באמצעות חקירה של פרפורמנס אתני מסוים: השתכנזות. השתכנזות משמעה פאסינג (מעבר, passing) בין זהות אתנית מסומנת (מזרחיות) לזהות פריבילגית שאינה נחשבת לאתנית או שהאתניות שלה שקופה (אשכנזיות). המחברים דנים בשאלה מהן הפרקטיקות והמשמעויות החברתיות המיוחסות להשתכנזות על רקע ההכחשה של אתניות בישראל, על רקע השיח הלאומי של "כור ההיתוך" ולנוכח התביעה הניאו-ליברלית לזהויות נקיות מאתניות כתנאי למוביליות חברתית. על סמך ניתוח שאלונים, ראיונות, כתבות אינטרנט ותגוביות (טוקבקים) לכתבות אלה, המחברים טוענים כי מושג ההשתכנזות מציין פרפורמנס זהותי שנועד להיענות לשיח הלאומי ולשיח הניאו-ליברלי; אולם במונחי פוליטיקת הזהויות המושג עצמו מגלם בתוכו את כישלונה הידוע מראש של פעולת המעבר משום שהוא טומן בחובו את העבר האתני של המשתכנז. לכן, מושג ההשתכנזות כרוך בחוויה כפולה של בושה, הן בושה במוצא האתני והן בושה בעצם המעבר. תפוצתו הרחבה של המושג והמשמעות של כישלון מובנה הנלווית אליו מעידות על יציבותו של הסדר האתני בישראל.


  • הכול ק(א)שור: פרפורמטיביות וחציית גבולות המגדר והלאום בפסיקה על אונס במרמה

    סאבר קאשור הורשע בפלילים באשמת מרמה הנוגעת לזהות לאומית, כאשר נפסק שהוא הציג עצמו "בכזב" כיהודי לפני אישה שקיים עמה יחסי מין, נוסף על מרמה לגבי מעמדו האישי. העמדתו לדין והרשעתו עוררו דיון ציבורי ומשפטי בשאלות של מין, לאום והקשר ביניהם. המאמר דן במקרה של קאשור ובמקרים אחרים של אנשים שהורשעו בעברות דומות. שלא כבמקרה קאשור, במקרים המקבילים שהתרחשו בארץ ובעולם נסבה הטענה על מרמה לגבי הזהות המגדרית. מחבר המאמר מציע הסתכלות משולבת בפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות לאומית ובפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות מגדרית, ובוחן כיצד כללי המשפט הפלילי שעוסקים בעברת האונס במרמה לגבי "מיהות העושה" משמשים כדי לשמר את הסדר הלאומי-מגדרי מפני חציית גבולות אסורה, שמערערת את היציבות וה"טבעיות" של קטגוריות הזהוּת שבבסיסו. הוא מראה כיצד כוח ההענשה של המדינה מופעל במקרים אלו בצורה שמשמרת את הסדר המיני-מגדרי-לאומי. פרשת קאשור נבחנת באספקלריה של תופעת הפאסינג (מעבר, passing), כלומר הפרפורמנס של בני קבוצות מיעוט שונות הרואות עצמן מקופחות, הנוטים בנסיבות חברתיות מסוימות להציג עצמם כחברי קבוצת הרוב כדי שלא להיחשף ליחס מקפח או גזעני. הפסיקה שהרשיעה אנשים ש"עברו" כשייכים לקבוצה שאליה הם אינם נתפסים בעיני החברה כשייכים באופן "טבעי" נבחנת במאמר מתוך עיון בשאלה כיצד לאום, כמו מגדר, גם הוא סוג של "פרפרומנס" שאין לו מעמד אונטולוגי נפרד מן הפעולות השונות המכוננות את ממשותו: כמו הסימנים המגדריים, כך גם הסימנים הלאומיים הם סימנים מיצגיים-ביצועיים, שמכוננים למעשה את הזהות שהם מתיימרים לבטא. ניתוח פסקי הדין ממחיש כיצד החריגה מהלאום – כמו גם מהמגדר ש"יש" כביכול לכל אחד ואחת מאתנו ושמולבש עלינו באופן כפוי – גורמת לענישה, ובייחוד כאשר היא מתבצעת במסגרת של קשר אינטימי המפר את הסדר המיני-מגדרי-לאומי.

    20.00 חינם!

    סאבר קאשור הורשע בפלילים באשמת מרמה הנוגעת לזהות לאומית, כאשר נפסק שהוא הציג עצמו "בכזב" כיהודי לפני אישה שקיים עמה יחסי מין, נוסף על מרמה לגבי מעמדו האישי. העמדתו לדין והרשעתו עוררו דיון ציבורי ומשפטי בשאלות של מין, לאום והקשר ביניהם. המאמר דן במקרה של קאשור ובמקרים אחרים של אנשים שהורשעו בעברות דומות. שלא כבמקרה קאשור, במקרים המקבילים שהתרחשו בארץ ובעולם נסבה הטענה על מרמה לגבי הזהות המגדרית. מחבר המאמר מציע הסתכלות משולבת בפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות לאומית ובפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות מגדרית, ובוחן כיצד כללי המשפט הפלילי שעוסקים בעברת האונס במרמה לגבי "מיהות העושה" משמשים כדי לשמר את הסדר הלאומי-מגדרי מפני חציית גבולות אסורה, שמערערת את היציבות וה"טבעיות" של קטגוריות הזהוּת שבבסיסו. הוא מראה כיצד כוח ההענשה של המדינה מופעל במקרים אלו בצורה שמשמרת את הסדר המיני-מגדרי-לאומי. פרשת קאשור נבחנת באספקלריה של תופעת הפאסינג (מעבר, passing), כלומר הפרפורמנס של בני קבוצות מיעוט שונות הרואות עצמן מקופחות, הנוטים בנסיבות חברתיות מסוימות להציג עצמם כחברי קבוצת הרוב כדי שלא להיחשף ליחס מקפח או גזעני. הפסיקה שהרשיעה אנשים ש"עברו" כשייכים לקבוצה שאליה הם אינם נתפסים בעיני החברה כשייכים באופן "טבעי" נבחנת במאמר מתוך עיון בשאלה כיצד לאום, כמו מגדר, גם הוא סוג של "פרפרומנס" שאין לו מעמד אונטולוגי נפרד מן הפעולות השונות המכוננות את ממשותו: כמו הסימנים המגדריים, כך גם הסימנים הלאומיים הם סימנים מיצגיים-ביצועיים, שמכוננים למעשה את הזהות שהם מתיימרים לבטא. ניתוח פסקי הדין ממחיש כיצד החריגה מהלאום – כמו גם מהמגדר ש"יש" כביכול לכל אחד ואחת מאתנו ושמולבש עלינו באופן כפוי – גורמת לענישה, ובייחוד כאשר היא מתבצעת במסגרת של קשר אינטימי המפר את הסדר המיני-מגדרי-לאומי.


  • איזה מין גוף? קווי התפר בחייהם של אינטרסקסואלים: המאבק בין הגוף הסובייקטיבי לגוף הביו–חברתי

    במאמר זה המחברת מבקש לבחון במבט ביקורתי את הפרקטיקות הטיפוליות הנוהגות בישראל כלפי סובייקטים אינטרסקסואלים, דרך התמקדות במתח התמידי המתקיים בין הגוף הסובייקטיבי הפרטיקולרי של אינטרסקסואלים לבין הגוף הביו-חברתי שלהם, המכונן על ידי הממסד הטיפולי בתהליך ה"מינגוף" (כינון מין בגוף). בעוד מטרתו של תהליך "המינגוף" היא למחוק את העמימות ואת החריגות של הגוף האינטרסקסואלי ולכונן במקומו גוף חברתי, נורמטיבי, חד-מיני/חד-מגדרי אשר יאפשר את הסתגלותם החברתית ואת רווחתם של סובייקטים אינטרסקסואלים, המחברת מבקשת לטעון כי תהליך המינגוף יוצר דואליות גופנית, מעין שני גופים המתקיימים בגוף אחד ונאבקים זה בזה. מצד אחד, ישנו הגוף הביו-חברתי, המלאכותי: תוצר של הנורמות המיניות-מגדריות בחברה שגם משעתק אותן. מנגד, ישנו הגוף הסובייקטיבי, הפרטיקולרי, אשר בהווייתו, בחושיו ובתנאיו המטריאליים סותר את הגוף הביו-חברתי ומתנגד לו. השניות הגופנית הזו משמרת את חריגותם ואת שונותם של סובייקטים אינטרסקסואלים וכובלת אותם בתוך מעגל קסמים פרדוקסלי.

    20.00 חינם!

    במאמר זה המחברת מבקש לבחון במבט ביקורתי את הפרקטיקות הטיפוליות הנוהגות בישראל כלפי סובייקטים אינטרסקסואלים, דרך התמקדות במתח התמידי המתקיים בין הגוף הסובייקטיבי הפרטיקולרי של אינטרסקסואלים לבין הגוף הביו-חברתי שלהם, המכונן על ידי הממסד הטיפולי בתהליך ה"מינגוף" (כינון מין בגוף). בעוד מטרתו של תהליך "המינגוף" היא למחוק את העמימות ואת החריגות של הגוף האינטרסקסואלי ולכונן במקומו גוף חברתי, נורמטיבי, חד-מיני/חד-מגדרי אשר יאפשר את הסתגלותם החברתית ואת רווחתם של סובייקטים אינטרסקסואלים, המחברת מבקשת לטעון כי תהליך המינגוף יוצר דואליות גופנית, מעין שני גופים המתקיימים בגוף אחד ונאבקים זה בזה. מצד אחד, ישנו הגוף הביו-חברתי, המלאכותי: תוצר של הנורמות המיניות-מגדריות בחברה שגם משעתק אותן. מנגד, ישנו הגוף הסובייקטיבי, הפרטיקולרי, אשר בהווייתו, בחושיו ובתנאיו המטריאליים סותר את הגוף הביו-חברתי ומתנגד לו. השניות הגופנית הזו משמרת את חריגותם ואת שונותם של סובייקטים אינטרסקסואלים וכובלת אותם בתוך מעגל קסמים פרדוקסלי.


  • העצמה כלכלית של נשים מוחלשות: מושג מתווך של הגדרות מציאות מתחרות

    מאמר זה מציג ניתוח של המושג "העצמה כלכלית של נשים", כפי שהוא משמש בשדה הכלכלה החברתית בישראל. המושג – שהפך נפוץ מאוד בקרב קשת רחבה של סוכנים, בהם אנשי ממסד, פוליטיקאים, מממנים, נשות מקצוע, רכזות פרויקטים ונשים "מוחלשות" – מהווה תסריט מפתח במובן זה שהוא מגלם סדרה של ערכים מרכזיים ומאפשר פעולה חברתית. בישראל כיום העצמה היא מושג בתנועה מתמדת, המשמש במקביל בחוגים רדיקליים, ליברליים ושמרניים, ומופיע בעת ובעונה אחת במרחב הפוליטי, האקטיביסטי, הפרופסיונלי והצרכני. השחקניות בשדה יוצקות למושג משמעויות מגוונות ולעתים סותרות: קבוצות ויחידים מדברים לכאורה באותה שפה אך בעצם מתכוונים למכלולי ערכים שונים. המחברת טוענת כי בזכות העמימות שמאפיינת את מושג ההעצמה, הוא מתווך בין הגדרות מציאות מתחרות ויוצר מפגשים חברתיים בלתי שגרתיים. ניתוח השימושים המגוונים במושג חושף משוקעות עמוקה של שדה הכלכלה החברתית בהיגיון הניאו-ליברלי הקפיטליסטי, בצד דינמיקה נגדית של הטלת ספק ערכי ומוסרי בהיגיון זה והטמעת נימות ביקורתיות אל תוך השפה הממסדית.

    20.00 חינם!

    מאמר זה מציג ניתוח של המושג "העצמה כלכלית של נשים", כפי שהוא משמש בשדה הכלכלה החברתית בישראל. המושג – שהפך נפוץ מאוד בקרב קשת רחבה של סוכנים, בהם אנשי ממסד, פוליטיקאים, מממנים, נשות מקצוע, רכזות פרויקטים ונשים "מוחלשות" – מהווה תסריט מפתח במובן זה שהוא מגלם סדרה של ערכים מרכזיים ומאפשר פעולה חברתית. בישראל כיום העצמה היא מושג בתנועה מתמדת, המשמש במקביל בחוגים רדיקליים, ליברליים ושמרניים, ומופיע בעת ובעונה אחת במרחב הפוליטי, האקטיביסטי, הפרופסיונלי והצרכני. השחקניות בשדה יוצקות למושג משמעויות מגוונות ולעתים סותרות: קבוצות ויחידים מדברים לכאורה באותה שפה אך בעצם מתכוונים למכלולי ערכים שונים. המחברת טוענת כי בזכות העמימות שמאפיינת את מושג ההעצמה, הוא מתווך בין הגדרות מציאות מתחרות ויוצר מפגשים חברתיים בלתי שגרתיים. ניתוח השימושים המגוונים במושג חושף משוקעות עמוקה של שדה הכלכלה החברתית בהיגיון הניאו-ליברלי הקפיטליסטי, בצד דינמיקה נגדית של הטלת ספק ערכי ומוסרי בהיגיון זה והטמעת נימות ביקורתיות אל תוך השפה הממסדית.


  • "מוכרחים היינו לשנוא גם את אשר אהבנו"? גלותיות ואבל בשירת העלייה השלישית

    הקריאה בשירתם של אברהם שלונסקי, יצחק למדן ואורי צבי גרינברג שנכתבה במהלך שנות העשרים של המאה העשרים מלמדת כי המשוררים המרכזיים של העלייה השלישית הציעו לקוראיהם לראות את הגלות באופן שחורג מהמסגרת האידיאולוגית הרשמית של שלילת הגלות, ובה בעת לראות את החיים החלוציים בארץ ישראל כיציאה לגלות ולא רק כחזרה למולדת. המחבר קושר את אידיאולוגיית שלילת הגלות עם מושג ה"מלנכוליה" של פרויד, שלפי שיטתו, מבוססת על הדחקת האובדן האישי והקולקטיבי. כנגד העמדה המלנכולית, המחבר מזהה את עמדתם של משוררים אלה עם עבודת האבל, הכרוכה בהתמודדות עם הליבה הטראומתית של ההגירה לארץ ישראל. המודרניזם של שלונסקי, למדן וגרינברג התבסס אפוא לא רק על עמדות פואטיות חדשניות בהשוואה לנורמות שיצרו ביאליק ובני דורו אלא גם על יכולתם להעמיק את השיח הציוני ולאפשר לו להכיל את אותם היבטים מודחקים שלא עלו עמו בקנה אחד. באותה מידה הם ערערו על מעמדה המרכזי של המלנכוליה ותבעו להציב את האבל בתור אפשרות אידיאית וחווייתית עדיפה.

    20.00 חינם!

    הקריאה בשירתם של אברהם שלונסקי, יצחק למדן ואורי צבי גרינברג שנכתבה במהלך שנות העשרים של המאה העשרים מלמדת כי המשוררים המרכזיים של העלייה השלישית הציעו לקוראיהם לראות את הגלות באופן שחורג מהמסגרת האידיאולוגית הרשמית של שלילת הגלות, ובה בעת לראות את החיים החלוציים בארץ ישראל כיציאה לגלות ולא רק כחזרה למולדת. המחבר קושר את אידיאולוגיית שלילת הגלות עם מושג ה"מלנכוליה" של פרויד, שלפי שיטתו, מבוססת על הדחקת האובדן האישי והקולקטיבי. כנגד העמדה המלנכולית, המחבר מזהה את עמדתם של משוררים אלה עם עבודת האבל, הכרוכה בהתמודדות עם הליבה הטראומתית של ההגירה לארץ ישראל. המודרניזם של שלונסקי, למדן וגרינברג התבסס אפוא לא רק על עמדות פואטיות חדשניות בהשוואה לנורמות שיצרו ביאליק ובני דורו אלא גם על יכולתם להעמיק את השיח הציוני ולאפשר לו להכיל את אותם היבטים מודחקים שלא עלו עמו בקנה אחד. באותה מידה הם ערערו על מעמדה המרכזי של המלנכוליה ותבעו להציב את האבל בתור אפשרות אידיאית וחווייתית עדיפה.


  • "ההרס הניתן לבדיקה": הארכיאולוגיה הישראלית והכפרים הפלסטיניים הנטושים

    המאמר סוקר, לאור תעודות בנות הזמן, את יחסה של הארכיאולוגיה הישראלית לכפרים הפלסטיניים הנטושים, שרבים מהם שכנו באתרי עתיקות. המדיניות הממשלתית הייתה להרוס את הכפרים ו"לפנות" אותם, ובשנות החמישים של המאה העשרים התעלם הממסד מן הארכיאולוגים, שלא יודעו מראש על ההרס המתוכנן ולא יכלו להשפיע עליו. כך למשל נהרסה קולוניה (מוצא) ב-1959 בידי קרן קיימת לישראל וביוזמת טדי קולק, בין היתר כדי למנוע מתיירים את מראה השרידים, שהיה עלול לעורר שאלות לא רצויות. בתעודה נדירה משנת 1964, המובאת במאמר במלואה, הציע אברהם איתן, אז סטודנט צעיר ולימים מנהל אגף העתיקות, לחקור את ההרס בכפרים בהשוואה להרס המתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. יגאל ידין, מורו של איתן, העביר את ההצעה למועצה הארכיאולוגית. אולם הנושא היה בגדר טאבו וההצעה לא נדונה. בשנת 1965 החל "סקר הכפרים", שבו סקרו הארכיאולוגים בחופזה כמאה כפרים לפני הריסתם בידי מינהל מקרקעי ישראל. הארכיאולוגים הקנו להרס לגיטימציה; הם הפרידו באזמל מדעי בין שרידים קדומים המוגנים על פי החוק (כלומר, שרידים שמקורם לפני שנת 1700 לספירה) לבין שרידים מאוחרים יותר, שנדונו להרס. אולם הפרדה מדויקת כזו הייתה בלתי אפשרית. ההרס הופסק זמנית במלחמת 1967 אולם "זלג" אחריה לאזור לטרון ולעשרות כפרים נטושים בגולן. בעשורים האחרונים אתרי הכפרים זוכים מחדש בעתיקותם: הזיכרון התעמעם, הבתים אינם עומדים על תלם; הכפר הערבי הוסר והשאיר אתר ניטרלי כביכול שניתן לחפור בו ולחקור אותו. גם הנוף מנוכס כנוף רומנטי "מקראי", למשל בשמורת סטף בהרי ירושלים. המאמר מראה כיצד אותם ארכיאולוגים, מצוידים במיטב המיומנויות המדעיות, פעלו בו בזמן בכיוונים הפוכים: מצד אחד, מחקר ופרסום של עבר "שלנו", רחוק בזמן אך קרוב אל הלב, ומצד שני, הזנחה והעלמה של עבר "אחר", קרוב בזמן אך רחוק מן הלב.

    20.00 חינם!

    המאמר סוקר, לאור תעודות בנות הזמן, את יחסה של הארכיאולוגיה הישראלית לכפרים הפלסטיניים הנטושים, שרבים מהם שכנו באתרי עתיקות. המדיניות הממשלתית הייתה להרוס את הכפרים ו"לפנות" אותם, ובשנות החמישים של המאה העשרים התעלם הממסד מן הארכיאולוגים, שלא יודעו מראש על ההרס המתוכנן ולא יכלו להשפיע עליו. כך למשל נהרסה קולוניה (מוצא) ב-1959 בידי קרן קיימת לישראל וביוזמת טדי קולק, בין היתר כדי למנוע מתיירים את מראה השרידים, שהיה עלול לעורר שאלות לא רצויות. בתעודה נדירה משנת 1964, המובאת במאמר במלואה, הציע אברהם איתן, אז סטודנט צעיר ולימים מנהל אגף העתיקות, לחקור את ההרס בכפרים בהשוואה להרס המתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. יגאל ידין, מורו של איתן, העביר את ההצעה למועצה הארכיאולוגית. אולם הנושא היה בגדר טאבו וההצעה לא נדונה. בשנת 1965 החל "סקר הכפרים", שבו סקרו הארכיאולוגים בחופזה כמאה כפרים לפני הריסתם בידי מינהל מקרקעי ישראל. הארכיאולוגים הקנו להרס לגיטימציה; הם הפרידו באזמל מדעי בין שרידים קדומים המוגנים על פי החוק (כלומר, שרידים שמקורם לפני שנת 1700 לספירה) לבין שרידים מאוחרים יותר, שנדונו להרס. אולם הפרדה מדויקת כזו הייתה בלתי אפשרית. ההרס הופסק זמנית במלחמת 1967 אולם "זלג" אחריה לאזור לטרון ולעשרות כפרים נטושים בגולן. בעשורים האחרונים אתרי הכפרים זוכים מחדש בעתיקותם: הזיכרון התעמעם, הבתים אינם עומדים על תלם; הכפר הערבי הוסר והשאיר אתר ניטרלי כביכול שניתן לחפור בו ולחקור אותו. גם הנוף מנוכס כנוף רומנטי "מקראי", למשל בשמורת סטף בהרי ירושלים. המאמר מראה כיצד אותם ארכיאולוגים, מצוידים במיטב המיומנויות המדעיות, פעלו בו בזמן בכיוונים הפוכים: מצד אחד, מחקר ופרסום של עבר "שלנו", רחוק בזמן אך קרוב אל הלב, ומצד שני, הזנחה והעלמה של עבר "אחר", קרוב בזמן אך רחוק מן הלב.


  • מסה – מדינת ישראל נגד מדעי הרוח

    בשנים האחרונות ניצבים מדעי הרוח לפני משבר גלובלי. כמו עמיתיהם ברחבי העולם, גם אנשי מדעי הרוח בישראל נאלצים להתמודד עם ירידה ניכרת במספר התלמידים, עם מיעוט תקציבים ועם דרישה להתאים עצמם לכוחות השוק. אלא שלמשבר בישראל יש גם היבט מקומי–פוליטי מובהק: מדעי הרוח, חלקים ממדעי החברה והאינטלקטואלים עצמם נתונים למתקפה פוליטית עזה. המתקפה הזאת היא תופעה תרבותית חשובה, מאיימת אך גם מסקרנת. ההתקפות האישיות על אנשי מדעי הרוח והחברה הביקורתיים, ההתקפות המוסדיות, טורי השנאה, האיומים בסגירת מחלקות והצרת חופש הביטוי של אינטלקטואלים: כל אלה מצביעים על כך שהשיח הלאומני, הפרוטו–פשיסטי, מאיים על עצם האפשרות לקיים שיח ביקורתי. הגיעה אפוא העת להניח אותו על שולחננו בבחינת מושא לביקורת…

    20.00 חינם!

    בשנים האחרונות ניצבים מדעי הרוח לפני משבר גלובלי. כמו עמיתיהם ברחבי העולם, גם אנשי מדעי הרוח בישראל נאלצים להתמודד עם ירידה ניכרת במספר התלמידים, עם מיעוט תקציבים ועם דרישה להתאים עצמם לכוחות השוק. אלא שלמשבר בישראל יש גם היבט מקומי–פוליטי מובהק: מדעי הרוח, חלקים ממדעי החברה והאינטלקטואלים עצמם נתונים למתקפה פוליטית עזה. המתקפה הזאת היא תופעה תרבותית חשובה, מאיימת אך גם מסקרנת. ההתקפות האישיות על אנשי מדעי הרוח והחברה הביקורתיים, ההתקפות המוסדיות, טורי השנאה, האיומים בסגירת מחלקות והצרת חופש הביטוי של אינטלקטואלים: כל אלה מצביעים על כך שהשיח הלאומני, הפרוטו–פשיסטי, מאיים על עצם האפשרות לקיים שיח ביקורתי. הגיעה אפוא העת להניח אותו על שולחננו בבחינת מושא לביקורת…


  • בין החוּם ליָרוק: נאציזם, שואה, אקולוגיה

    במהלך שנות התשעים של המאה העשרים התפתח תחום מחקר חדש ומפתיע שטווה קשרים בין התנועה הנאצית לבין התנועה הירוקה. היסטוריונים ביקשו לבחון אם במפלגה, בתנועה ובמשטר הנאציים היו אלמנטים ירוקים. כותרתו של אחד הספרים הבולטים בתחום היה How Green Were the Nazis?, והשאלה האם הנאצים היו ירוקים, אם כן, לכאורה כבר הוכרעה לחיוב.
    בפרק הראשון של המאמר נדונה סוגיית הקשר האפשרי בין התנועה הנאצית לתנועה הירוקה. הוא בודק אם אפשר לראות בשואה לא רק פרויקט אידיאולוגי, פוליטי, חברתי-כלכלי, אתני וגזעי, אלא גם פרויקט אקולוגי. בהקשר זה אקולוגיה מוגדרת באופן רחב הן כראיית עולם והן כפרקטיקה, על סמך הגדרת המושג במאה התשע-עשרה. הפרק השני בוחן את האפשרות לראות באקולוגיה פרדיגמה ומתודולוגיה שבאמצעותן אפשר לקדם את חקר השואה. בפרק השלישי נדונה האפשרות לראות בשואה אקו-סייד (ecocide) – רצח של עולם. לאור דיון זה מוצג בפרק הרביעי והאחרון הקשר בין תופעת הנאציזם בכלל והשואה בפרט לבין הדיסציפלינה האקולוגית, המוגדרת ככלל הידע והפרקטיקה המתייחסים לסביבה.

    20.00 חינם!

    במהלך שנות התשעים של המאה העשרים התפתח תחום מחקר חדש ומפתיע שטווה קשרים בין התנועה הנאצית לבין התנועה הירוקה. היסטוריונים ביקשו לבחון אם במפלגה, בתנועה ובמשטר הנאציים היו אלמנטים ירוקים. כותרתו של אחד הספרים הבולטים בתחום היה How Green Were the Nazis?, והשאלה האם הנאצים היו ירוקים, אם כן, לכאורה כבר הוכרעה לחיוב.
    בפרק הראשון של המאמר נדונה סוגיית הקשר האפשרי בין התנועה הנאצית לתנועה הירוקה. הוא בודק אם אפשר לראות בשואה לא רק פרויקט אידיאולוגי, פוליטי, חברתי-כלכלי, אתני וגזעי, אלא גם פרויקט אקולוגי. בהקשר זה אקולוגיה מוגדרת באופן רחב הן כראיית עולם והן כפרקטיקה, על סמך הגדרת המושג במאה התשע-עשרה. הפרק השני בוחן את האפשרות לראות באקולוגיה פרדיגמה ומתודולוגיה שבאמצעותן אפשר לקדם את חקר השואה. בפרק השלישי נדונה האפשרות לראות בשואה אקו-סייד (ecocide) – רצח של עולם. לאור דיון זה מוצג בפרק הרביעי והאחרון הקשר בין תופעת הנאציזם בכלל והשואה בפרט לבין הדיסציפלינה האקולוגית, המוגדרת ככלל הידע והפרקטיקה המתייחסים לסביבה.


  • מסה – מה רואים ברמה הסורית: על ה"קריטי" בפעולה האמנותית של תיאטרון עֻיּון (عيون, עיניים), מג'דל שמס

    אפלולית של אולם תיאטרון. בקדמת במה משופעת מכוסה בחול אפור כבד אישה עומדת בבור, ראשה חשוף, עיניה פקוחות לרווחה. גבר בעל גוף לבוש מדי צבא מנומרים עומד ליד תלולית חול, אוחז באת חפירה, עיניו מתרוצצות בחורים הפעורים בכובע גרב שחור. בשקט החד שומעים את הנשימות של האישה הנקברת חיה ואת הנשימות של מבַצע ההוצאה להורג. שומעים את הצליל המתכתי של את החפירה הגורף חול. שומעים את רחש גרגירי החול המוערמים עליו. שומעים את החול מוטח באישה מתפזר ונשפך פנימה. בתנועות מונוטוניות רעול הפנים מעמיס חול על את החפירה וקובר את קורבנו. שתיקה. זוהי המיזנסצנה הפותחת של מזרח תיכון חדש (شرق أوسط جديد, שארק אווסט ג'דיד), מחזה מאת מועתז אבו סאלח, בבימויו של בשאר מורקוס ובהשתתפות אמאל ַקייס אבו סאלח והנרי אנדראוס, שהועלה בקיץ  נשימת הקהל 2013 בהפקה של תיאטרון עֻיּון ממג'דל שמס, בפסטיבל מַסְִרחִיד(مسرحيد) בעכו. נעתקה ברגעי ההוצאה להורג, שבהם השחקנית קייס אבו סאלח מנסה לנשום, לא רק מפני שהחול המוטח בה מערער את מוסכמת הייצוג של מופע תיאטרון קונוונציונלי ומקנה למופע אופי של "הדבר עצמו" או של "משחק באמת", אלא גם מפני שההתרחשות הבימתית הופכת 2 בהצגות שצפיתי בהן הקהל עמד את הצופים למעורבים מעצם נוכחותם באירוע התיאטרוני. על רגליו בתשואות והחזיר את היוצרים לבמה שוב ושוב. קייס אבו סאלח סיפרה שבמג'דל שמס לא היו מחיאות כפיים, והקהל נשאר לשבת באולם בדממה לאורך זמן…

    20.00 חינם!

    אפלולית של אולם תיאטרון. בקדמת במה משופעת מכוסה בחול אפור כבד אישה עומדת בבור, ראשה חשוף, עיניה פקוחות לרווחה. גבר בעל גוף לבוש מדי צבא מנומרים עומד ליד תלולית חול, אוחז באת חפירה, עיניו מתרוצצות בחורים הפעורים בכובע גרב שחור. בשקט החד שומעים את הנשימות של האישה הנקברת חיה ואת הנשימות של מבַצע ההוצאה להורג. שומעים את הצליל המתכתי של את החפירה הגורף חול. שומעים את רחש גרגירי החול המוערמים עליו. שומעים את החול מוטח באישה מתפזר ונשפך פנימה. בתנועות מונוטוניות רעול הפנים מעמיס חול על את החפירה וקובר את קורבנו. שתיקה. זוהי המיזנסצנה הפותחת של מזרח תיכון חדש (شرق أوسط جديد, שארק אווסט ג'דיד), מחזה מאת מועתז אבו סאלח, בבימויו של בשאר מורקוס ובהשתתפות אמאל ַקייס אבו סאלח והנרי אנדראוס, שהועלה בקיץ  נשימת הקהל 2013 בהפקה של תיאטרון עֻיּון ממג'דל שמס, בפסטיבל מַסְִרחִיד(مسرحيد) בעכו. נעתקה ברגעי ההוצאה להורג, שבהם השחקנית קייס אבו סאלח מנסה לנשום, לא רק מפני שהחול המוטח בה מערער את מוסכמת הייצוג של מופע תיאטרון קונוונציונלי ומקנה למופע אופי של "הדבר עצמו" או של "משחק באמת", אלא גם מפני שההתרחשות הבימתית הופכת 2 בהצגות שצפיתי בהן הקהל עמד את הצופים למעורבים מעצם נוכחותם באירוע התיאטרוני. על רגליו בתשואות והחזיר את היוצרים לבמה שוב ושוב. קייס אבו סאלח סיפרה שבמג'דל שמס לא היו מחיאות כפיים, והקהל נשאר לשבת באולם בדממה לאורך זמן…