• פתח דבר 48

    גיליון 48 של תיאוריה וביקורת רואה אור בקיץ 2017, במלאות חמישים שנה למלחמת 1967, שתוצאותיה ממשיכות לעצב כמעט כל היבט של המציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית בישראל ובשטחים שנכבשו במלחמה. עבור ישראלים רבים, ובוודאי עבור ישראל הרשמית, תחילת השנה ה־51 עומדת בסימן הדחקה מוחלטת של הכיבוש – השפעותיו, השלכותיו, עצם קיומו. ואמנם, בעוד שורות אלו נכתבות, הכנסת חוגגת יובל למלחמה תחת הכותרת "חידוש ההתיישבות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן", בניצוחה הפעיל של מועצת יש"ע וללא שום אזכור של האוכלוסייה הפלסטינית החיה כבר חמישה עשורים תחת דיכוי; ושרת התרבות והספורט מצִדה מוקיעה את הרמטכ"ל על שחיל החינוך הכין פעילויות לציון "איחוד" ירושלים ולא, כפי שדרשה הממשלה, "שחרורה"…

    גיליון 48 של תיאוריה וביקורת רואה אור בקיץ 2017, במלאות חמישים שנה למלחמת 1967, שתוצאותיה ממשיכות לעצב כמעט כל היבט של המציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית בישראל ובשטחים שנכבשו במלחמה. עבור ישראלים רבים, ובוודאי עבור ישראל הרשמית, תחילת השנה ה־51 עומדת בסימן הדחקה מוחלטת של הכיבוש – השפעותיו, השלכותיו, עצם קיומו. ואמנם, בעוד שורות אלו נכתבות, הכנסת חוגגת יובל למלחמה תחת הכותרת "חידוש ההתיישבות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן", בניצוחה הפעיל של מועצת יש"ע וללא שום אזכור של האוכלוסייה הפלסטינית החיה כבר חמישה עשורים תחת דיכוי; ושרת התרבות והספורט מצִדה מוקיעה את הרמטכ"ל על שחיל החינוך הכין פעילויות לציון "איחוד" ירושלים ולא, כפי שדרשה הממשלה, "שחרורה"…


  • מי גבר? תיאוריות של גבריות במבט ביקורתי

    מהי גבריות? ואיך לחקור אותה? האם גבריות היא המגדר שהוא אחד, בפרפרזה על איריגארי? או שמא אין גבריות אחת אלא "גברויות", כפי שהציעה רייווין קונל? במאמר זה המחברת מבקשת לבחון שתי הצעות תיאורטיות סוציולוגיות להבנת הגבריות, אשר מהן נגזרות גם פרספקטיבות מחקריות שונות. האחת, זו של קונל, הפכה זה מכבר להגמונית במחקר הגבריות, ובכלל זה במחקר על גבריות בישראל. השנייה, זו שהציג פייר בורדייה בחיבורו השליטה הגברית, ספגה ביקורות רבות מצד חוקרות פמיניסטיות. עם זאת, במקביל מתקיים גם דיון פמיניסטי עשיר על תרומתו הפוטנציאלית של הקורפוס התיאורטי של בורדייה למחקר הפמיניסטי של יחסי המגדר – דיון המתפלמס עם בורדייה אך גם שואב ממנו. הירש מבקשת להראות כי שתי הגישות מציעות תובנות חשובות להמשגת הגבריות, אולם בשתיהן יש גם בעיות. היא מציעה שמושגי ההביטוס וההון של בורדייה מועילים בהקשר של מחקר הגבריות. בעקבות הסוציולוג מייקל שוולבה, המחברת טוענת  כי יש דרכים רבות לסמן "עצמי גברי" אך לא ריבוי של "גברויות". שוולבה מגדיר "אקטים גבריים" כאקטים המסמנים יכולת שליטה והתנגדות להישלטות, ואילו הירש מציעה לחשוב על הגבריות כעל רפרטואר של דגמי פעולה ותפיסה, שבבסיסם סדרה של עקרונות מארגנים. החשיבה על גבריות במונחים של הביטוס ורפרטואר מסיטה את המבט מ"גברויות" לאופנים שונים של "עשיית הגבריות" בבחינת פרקטיקה שבה שחקנים חברתיים ממוקמים חברתית מממשים דגמים תרבותיים מסמנים באופן תלוי הקשר. בה בעת, הסתירות הטמונות ברפרטואר הגבריות, וכן גם העובדה שלא כל הדגמים שווי מעמד מבחינת סימונו של "עצמי גברי", מאפשרות להסביר מדוע לא תמיד שוררת התאמה בין היררכיה חברתית להיררכיה של גבריות, כפי שעולה מהמודל של קונל. כמו כן, חשיבה על גבריות דרך מושג ההון מאפשרת לשאול שאלות באשר לאופני עשיית הגבריות שאותם אפשר לתרגם לרווחים במרחבים חברתיים מסוימים.

    20.00 חינם!

    מהי גבריות? ואיך לחקור אותה? האם גבריות היא המגדר שהוא אחד, בפרפרזה על איריגארי? או שמא אין גבריות אחת אלא "גברויות", כפי שהציעה רייווין קונל? במאמר זה המחברת מבקשת לבחון שתי הצעות תיאורטיות סוציולוגיות להבנת הגבריות, אשר מהן נגזרות גם פרספקטיבות מחקריות שונות. האחת, זו של קונל, הפכה זה מכבר להגמונית במחקר הגבריות, ובכלל זה במחקר על גבריות בישראל. השנייה, זו שהציג פייר בורדייה בחיבורו השליטה הגברית, ספגה ביקורות רבות מצד חוקרות פמיניסטיות. עם זאת, במקביל מתקיים גם דיון פמיניסטי עשיר על תרומתו הפוטנציאלית של הקורפוס התיאורטי של בורדייה למחקר הפמיניסטי של יחסי המגדר – דיון המתפלמס עם בורדייה אך גם שואב ממנו. הירש מבקשת להראות כי שתי הגישות מציעות תובנות חשובות להמשגת הגבריות, אולם בשתיהן יש גם בעיות. היא מציעה שמושגי ההביטוס וההון של בורדייה מועילים בהקשר של מחקר הגבריות. בעקבות הסוציולוג מייקל שוולבה, המחברת טוענת  כי יש דרכים רבות לסמן "עצמי גברי" אך לא ריבוי של "גברויות". שוולבה מגדיר "אקטים גבריים" כאקטים המסמנים יכולת שליטה והתנגדות להישלטות, ואילו הירש מציעה לחשוב על הגבריות כעל רפרטואר של דגמי פעולה ותפיסה, שבבסיסם סדרה של עקרונות מארגנים. החשיבה על גבריות במונחים של הביטוס ורפרטואר מסיטה את המבט מ"גברויות" לאופנים שונים של "עשיית הגבריות" בבחינת פרקטיקה שבה שחקנים חברתיים ממוקמים חברתית מממשים דגמים תרבותיים מסמנים באופן תלוי הקשר. בה בעת, הסתירות הטמונות ברפרטואר הגבריות, וכן גם העובדה שלא כל הדגמים שווי מעמד מבחינת סימונו של "עצמי גברי", מאפשרות להסביר מדוע לא תמיד שוררת התאמה בין היררכיה חברתית להיררכיה של גבריות, כפי שעולה מהמודל של קונל. כמו כן, חשיבה על גבריות דרך מושג ההון מאפשרת לשאול שאלות באשר לאופני עשיית הגבריות שאותם אפשר לתרגם לרווחים במרחבים חברתיים מסוימים.


  • ממתי אתה מדבר עם ח' ו־ע'? הבחירה במזרחיות ותהליך ההתמזרחות: חטיבת גולני כמקרה בוחן

    מטרתו של מאמר זה לבחון את תהליך ההתמזרחות. המחקר על אתניות בחברה בישראל התמקד ב"מזרחים" וב"מזרחיוּת" וביקש לערער את הדיכוטומיה ההיררכית בין אשכנזיוּת למזרחיוּת, וכן את האופן שבו האשכנזים ייצרו וייצגו את המזרחים ואת המזרחיות. מחקרים נוספים בחנו את האשכנזיות ואת תהליך ה"השתכנזות". ואולם, מחקרים על תהליך ההתמזרחות כמעט אינם בנמצא. מחקר זה מראה כי בניגוד להנחה הרווחה שהמעבר (pass) מתרחש ממזרחיות לאשכנזיות, ייתכן תהליך הפוך של אימוץ ההתנהגות והזהות המזרחיות. המאמר מבוסס על מחקר שנערך בקרב שתי חטיבות חיל רגלים בצה"ל: חטיבת גולני, אשר נתפסת מזרחית, וחטיבת הצנחנים, אשר נתפסת אשכנזית. מתוך התמקדות בחטיבת גולני, המחברת בוחנת את תהליך ההתמזרחות דרך פרפורמנס של פרקטיקות תרבות. טענתה היא שהחיילים לומדים ומאמצים את התרבות הארגונית האתנית של החטיבה ובכך מייצרים זהות אלטרנטיבית לזהות ההגמונית הדומיננטית, ומאתגרים את הסטיגמטיות של הזהות המזרחית.

    20.00

    מטרתו של מאמר זה לבחון את תהליך ההתמזרחות. המחקר על אתניות בחברה בישראל התמקד ב"מזרחים" וב"מזרחיוּת" וביקש לערער את הדיכוטומיה ההיררכית בין אשכנזיוּת למזרחיוּת, וכן את האופן שבו האשכנזים ייצרו וייצגו את המזרחים ואת המזרחיות. מחקרים נוספים בחנו את האשכנזיות ואת תהליך ה"השתכנזות". ואולם, מחקרים על תהליך ההתמזרחות כמעט אינם בנמצא. מחקר זה מראה כי בניגוד להנחה הרווחה שהמעבר (pass) מתרחש ממזרחיות לאשכנזיות, ייתכן תהליך הפוך של אימוץ ההתנהגות והזהות המזרחיות. המאמר מבוסס על מחקר שנערך בקרב שתי חטיבות חיל רגלים בצה"ל: חטיבת גולני, אשר נתפסת מזרחית, וחטיבת הצנחנים, אשר נתפסת אשכנזית. מתוך התמקדות בחטיבת גולני, המחברת בוחנת את תהליך ההתמזרחות דרך פרפורמנס של פרקטיקות תרבות. טענתה היא שהחיילים לומדים ומאמצים את התרבות הארגונית האתנית של החטיבה ובכך מייצרים זהות אלטרנטיבית לזהות ההגמונית הדומיננטית, ומאתגרים את הסטיגמטיות של הזהות המזרחית.


  • "קריעה": ברכה סרי והסדר האינססטואלי

    המאמר מציג את מבטה הביקורתי של המשוררת והסופרת ברכה סרי (1940–2013) על מה שסתיו מבקשת לכנות "הסדר האינססטואלי", כלומר – הסדרתו הסמלית של גילוי העריות אל תוך מערכי הכוח המעצבים את היחסים שבין המינים. המאמר מתבסס על קריאה בסיפורה הידוע של סרי "קריעה" (1980), המציב, כך טוענת סתיו, את גילוי העריות כמטפורה וכמודל של יחסי המינים, מודל החוצה גבולות אתניים, מעמדיים, אידיאולוגיים, כלכליים וחברתיים.

    הסיפור מציג מקרוב את החוויה המזעזעת של נערה צעירה, ילדה למעשה, בליל כלולותיה. במצוות אביה היא נישאת לאלמן קשיש, בתמימות גמורה, ללא כל ידיעה או הכנה לקראת הצפוי לה מידו. ליל הכלולות מתואר מבעד לעיניה כסצנה של אונס אלים, שהוא הוא, למרבה האימה, טקס המעבר המציין את חניכתה של הילדה לנשיות בוגרת, כלומר לחיים של שעבוד מוחלט לספרה הביתית והמשפחתית.

    לכאורה אין מדובר בסיפור העוסק בגילוי עריות. ואולם, הקריאה של סתיו מבקשת להסיט את נקודת המבט שממנה נקרא הסיפור – נקודת מבט פמיניסטית ביקורתית על נוהגי שעבוד מסורתיים – ואף להרחיב אותה. לטענתה, באמצעות הכתיבה על נוהגי הנישואים המסורתיים והמקובלים בקהילתה, והזרתם החריפה דרך תודעת הנערה, סרי חושפת את החפיפה המבנית שבין הסדר הפטריארכלי לסדר האינססטואלי, ולמעשה קורעת את המסווה מעל לקשר זה. קריאת הסיפור דרך הפרספקטיבה של גילוי העריות מעמיקה ומרחיבה את ההיבט הביקורתי הגלום בו, ומראה שהביקורת נוגעת לא רק ביחס אל נשים בחברה מסורתית. סרי לא רק משמיעה בסיפורה קול מזרחי מחאתי ואנטי-גזעני במרכזו של הפמיניזם הליברלי, אלא מגיעה אל לב לבם של יחסי המגדר, חושפת את המבנה האינססטואלי שביסודם, ומתנגדת גם למבני היסוד של קנון הספרות העברי ושל הפרויקט הציוני.

    20.00

    המאמר מציג את מבטה הביקורתי של המשוררת והסופרת ברכה סרי (1940–2013) על מה שסתיו מבקשת לכנות "הסדר האינססטואלי", כלומר – הסדרתו הסמלית של גילוי העריות אל תוך מערכי הכוח המעצבים את היחסים שבין המינים. המאמר מתבסס על קריאה בסיפורה הידוע של סרי "קריעה" (1980), המציב, כך טוענת סתיו, את גילוי העריות כמטפורה וכמודל של יחסי המינים, מודל החוצה גבולות אתניים, מעמדיים, אידיאולוגיים, כלכליים וחברתיים.

    הסיפור מציג מקרוב את החוויה המזעזעת של נערה צעירה, ילדה למעשה, בליל כלולותיה. במצוות אביה היא נישאת לאלמן קשיש, בתמימות גמורה, ללא כל ידיעה או הכנה לקראת הצפוי לה מידו. ליל הכלולות מתואר מבעד לעיניה כסצנה של אונס אלים, שהוא הוא, למרבה האימה, טקס המעבר המציין את חניכתה של הילדה לנשיות בוגרת, כלומר לחיים של שעבוד מוחלט לספרה הביתית והמשפחתית.

    לכאורה אין מדובר בסיפור העוסק בגילוי עריות. ואולם, הקריאה של סתיו מבקשת להסיט את נקודת המבט שממנה נקרא הסיפור – נקודת מבט פמיניסטית ביקורתית על נוהגי שעבוד מסורתיים – ואף להרחיב אותה. לטענתה, באמצעות הכתיבה על נוהגי הנישואים המסורתיים והמקובלים בקהילתה, והזרתם החריפה דרך תודעת הנערה, סרי חושפת את החפיפה המבנית שבין הסדר הפטריארכלי לסדר האינססטואלי, ולמעשה קורעת את המסווה מעל לקשר זה. קריאת הסיפור דרך הפרספקטיבה של גילוי העריות מעמיקה ומרחיבה את ההיבט הביקורתי הגלום בו, ומראה שהביקורת נוגעת לא רק ביחס אל נשים בחברה מסורתית. סרי לא רק משמיעה בסיפורה קול מזרחי מחאתי ואנטי-גזעני במרכזו של הפמיניזם הליברלי, אלא מגיעה אל לב לבם של יחסי המגדר, חושפת את המבנה האינססטואלי שביסודם, ומתנגדת גם למבני היסוד של קנון הספרות העברי ושל הפרויקט הציוני.


  • אימפריה, לאומיות ויחסי מזרח ומערב ברומן "שמשון" מאת ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי

     

    המאמר מציע קריאה פוסטקולוניאלית ברומן שמשון ובכתיבתו הפובליציסטית של ז'בוטינסקי. המחבר מבקש לעמוד על תרומתו של ז'בוטינסקי להבניית המזרח בשיח הציוני על רקע המגעים בין הלאומיות היהודית לבין האימפריאליזם הבריטי והרוסי. אף על פי שהרומן שמשון פונה לקהל יהודי-ציוני ניכרת בו זיקה לז'אנר סיפורי ההרפתקאות הקולוניאליים בספרות האנגלית, לדימויי המרחב בספרות הרוסית של המאה התשע-עשרה, ולתמות של מיניות ומיתו-פואסיס במודרניזם הרוסי. המאמר מראה כיצד ההמשגה של אזורי הסְפר האימפריאלי וייצוגים של גבריות בספרות הרוסית השפיעו על הדמיון הספרותי הציוני של ז'בוטינסקי. כמו כן, צירקין-סדן בוחן את יחסי הגומלין בין האוריינטציה האימפריאלית לבין האידיאולוגיה הפואטית והחינוך האסתטי הלאומי. במוקד הדיון עומדת הרוויזיה שערך ז'בוטינסקי לתפקידה של האימפריה והספרות הרוסית בפרויקט השחרור היהודי, וחיפושו אחר האלטרנטיבה בדמותן של הספרות האנגלית והאימפריה הבריטית. במובן הזה המאמר עוסק לא רק בזהות היהודית בעידן האימפריאליזם, אלא גם במקומן של הספרות והאימפריה הרוסית בשיח האימפריאלי ובביקורת הפוסטקולוניאלית.

    20.00

     

    המאמר מציע קריאה פוסטקולוניאלית ברומן שמשון ובכתיבתו הפובליציסטית של ז'בוטינסקי. המחבר מבקש לעמוד על תרומתו של ז'בוטינסקי להבניית המזרח בשיח הציוני על רקע המגעים בין הלאומיות היהודית לבין האימפריאליזם הבריטי והרוסי. אף על פי שהרומן שמשון פונה לקהל יהודי-ציוני ניכרת בו זיקה לז'אנר סיפורי ההרפתקאות הקולוניאליים בספרות האנגלית, לדימויי המרחב בספרות הרוסית של המאה התשע-עשרה, ולתמות של מיניות ומיתו-פואסיס במודרניזם הרוסי. המאמר מראה כיצד ההמשגה של אזורי הסְפר האימפריאלי וייצוגים של גבריות בספרות הרוסית השפיעו על הדמיון הספרותי הציוני של ז'בוטינסקי. כמו כן, צירקין-סדן בוחן את יחסי הגומלין בין האוריינטציה האימפריאלית לבין האידיאולוגיה הפואטית והחינוך האסתטי הלאומי. במוקד הדיון עומדת הרוויזיה שערך ז'בוטינסקי לתפקידה של האימפריה והספרות הרוסית בפרויקט השחרור היהודי, וחיפושו אחר האלטרנטיבה בדמותן של הספרות האנגלית והאימפריה הבריטית. במובן הזה המאמר עוסק לא רק בזהות היהודית בעידן האימפריאליזם, אלא גם במקומן של הספרות והאימפריה הרוסית בשיח האימפריאלי ובביקורת הפוסטקולוניאלית.


  • המשוטט בבגדאד: על דמותו של המהלך בדרך באחד מפירושיו של ר' יוסף חיים

    המחבר מבקש להעמיד את חוויית השוטטות שצמחה עם התפתחות הכרך האירופי המודרני אל מול חוויה דומה, אשר עלתה מתוך תהליכי האורבניזציה שהתרחשו בבגדאד העות'מאנית בתקופה זו. ביטוי לחוויה זו נמצא באחד מפירושיו התלמודיים של ר' יוסף חיים (הרי"ח), מגדולי הפוסקים וההוגים מקרב יהודי האימפריה העות'מאנית. בפירושו זה הרי"ח מבחין בין דמותו של "המהלך בדרך" לבין "עוברי הדרכים". המהלך בדרך של הרי"ח, כמו דמות המשוטט של שארל בודלר, חותרת תחת הריתמוס העירוני, ההופך את ההליכה לבעלת תכלית המבטלת את תוכנן של ההתרחשויות המתארעות על האדם במהלכה. אליבא דרי"ח, המהלך בדרך מבקש לגאול את ניצוצות הקדושה שהותירו אחרי גבם עוברי הדרכים, ההמונים. את החוויה המובעת בדבריו של הרי"ח צורף בוחן על רקע תהליכי האורבניזציה ששינו את פני המרחב הבגדאדי במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ובייחוד בתקופתו של מושל הפרובינציה מדחת פאשא (1869–1873). התבוננות זו, המתחשבת באופני עיצובו של המרחב העירוני העות'מאני המודרני ובתפיסת הזמן המאפיינת אותו, עשויה להצביע על דגם חדש של שוטטות פרי יצירתו של הרי"ח.

    20.00

    המחבר מבקש להעמיד את חוויית השוטטות שצמחה עם התפתחות הכרך האירופי המודרני אל מול חוויה דומה, אשר עלתה מתוך תהליכי האורבניזציה שהתרחשו בבגדאד העות'מאנית בתקופה זו. ביטוי לחוויה זו נמצא באחד מפירושיו התלמודיים של ר' יוסף חיים (הרי"ח), מגדולי הפוסקים וההוגים מקרב יהודי האימפריה העות'מאנית. בפירושו זה הרי"ח מבחין בין דמותו של "המהלך בדרך" לבין "עוברי הדרכים". המהלך בדרך של הרי"ח, כמו דמות המשוטט של שארל בודלר, חותרת תחת הריתמוס העירוני, ההופך את ההליכה לבעלת תכלית המבטלת את תוכנן של ההתרחשויות המתארעות על האדם במהלכה. אליבא דרי"ח, המהלך בדרך מבקש לגאול את ניצוצות הקדושה שהותירו אחרי גבם עוברי הדרכים, ההמונים. את החוויה המובעת בדבריו של הרי"ח צורף בוחן על רקע תהליכי האורבניזציה ששינו את פני המרחב הבגדאדי במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ובייחוד בתקופתו של מושל הפרובינציה מדחת פאשא (1869–1873). התבוננות זו, המתחשבת באופני עיצובו של המרחב העירוני העות'מאני המודרני ובתפיסת הזמן המאפיינת אותו, עשויה להצביע על דגם חדש של שוטטות פרי יצירתו של הרי"ח.


  • ממשוּלה של ירושלים המזרחית בתקופת פוסט-אוסלו

    הטענה המרכזית המובאת במאמר זה היא שמאז ראשית שנות האלפיים, לצד המשך מדיניות ההפליה והדחיקה של הפלסטינים בירושלים המזרחית, מנגנוני המדינה הגבירו את מעורבותם בתפקודים ובשירותים העירוניים הפלסטיניים. מגמה זו מכונה במאמר "תהליכי ממשוּל". תהליכים אלה מסמנים שינוי ביחסים העירוניים, שהתאפיינו מאז 1967 במידה רבה של עצמאות ניהולית ותפקודית לעומתית של מוסדות ושירותים עירוניים פלסטיניים. בעשור וחצי האחרונים, לעומת זאת, יחסי השליטה בירושלים המזרחית מתבססים לא על רק על אמצעי כפייה ריבוניים אלא גם על כוח ממשלי "רך" יותר המתגלם באמצעי ניהול אוכלוסייה, ובמקרה זה – בתפקודים ובשירותים עירוניים. תהליכי הממשול בירושלים המזרחית יוצרים תלות של הפלסטינים במערכת המדינתית וכך מחזקים את יכולת השליטה של המדינה בהיבטים תפקודיים של העירוניות הפלסטינית. בד בבד תהליכים אלה מטמיעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית והשחקנים בעירוניות הפלסטינית נורמות מינהליות והתנהגותיות המקרבות אותם למערכות הממשל הישראלי.

    התפתחות היחסים הממשליים בירושלים המזרחית נבחנת במאמר הן במבט היסטורי וגיאו-פוליטי והן באמצעות ניתוח דוגמה של התערבות מדינתית בעירוניות הפלסטינית: תוכנית הסדרה של מערכת התחבורה הציבורית הפלסטינית בשנים 1998–2004. כמו מערכות רבות אחרות בירושלים המזרחית, מאז 1967 פעלה מערכת התחבורה ברובה מחוץ למוטת השליטה והפיקוח המדינתיים, בצורה המוגדרת במאמר "תת-פורמליות עירונית". מושג זה מציע הסבר ביקורתי לשיטות העבודה, האמצעים והתוצרים המשמשים את סוכני המדינה בירושלים המזרחית, הסדרים החורגים על פי רוב מאמות המידה הנהוגות בתחומי מדינת ישראל לתכנון ולמינהל ציבורי. מדובר בפתרונות "מיוחדים" ונחותים שהמדינה מפעילה בירושלים המזרחית.

    קטיעת הזיקות בין ירושלים המזרחית לגדה המערבית פגעה ברבים מהתפקודים העירוניים של הפלסטינים והביאה הן להתעצמותם של תהליכי ממשול וסתגלנות של הפלסטינים לשלטון הישראלי והן להתגברות תהליכי הדחיקה והקולוניזציה של ירושלים המזרחית.

    20.00

    הטענה המרכזית המובאת במאמר זה היא שמאז ראשית שנות האלפיים, לצד המשך מדיניות ההפליה והדחיקה של הפלסטינים בירושלים המזרחית, מנגנוני המדינה הגבירו את מעורבותם בתפקודים ובשירותים העירוניים הפלסטיניים. מגמה זו מכונה במאמר "תהליכי ממשוּל". תהליכים אלה מסמנים שינוי ביחסים העירוניים, שהתאפיינו מאז 1967 במידה רבה של עצמאות ניהולית ותפקודית לעומתית של מוסדות ושירותים עירוניים פלסטיניים. בעשור וחצי האחרונים, לעומת זאת, יחסי השליטה בירושלים המזרחית מתבססים לא על רק על אמצעי כפייה ריבוניים אלא גם על כוח ממשלי "רך" יותר המתגלם באמצעי ניהול אוכלוסייה, ובמקרה זה – בתפקודים ובשירותים עירוניים. תהליכי הממשול בירושלים המזרחית יוצרים תלות של הפלסטינים במערכת המדינתית וכך מחזקים את יכולת השליטה של המדינה בהיבטים תפקודיים של העירוניות הפלסטינית. בד בבד תהליכים אלה מטמיעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית והשחקנים בעירוניות הפלסטינית נורמות מינהליות והתנהגותיות המקרבות אותם למערכות הממשל הישראלי.

    התפתחות היחסים הממשליים בירושלים המזרחית נבחנת במאמר הן במבט היסטורי וגיאו-פוליטי והן באמצעות ניתוח דוגמה של התערבות מדינתית בעירוניות הפלסטינית: תוכנית הסדרה של מערכת התחבורה הציבורית הפלסטינית בשנים 1998–2004. כמו מערכות רבות אחרות בירושלים המזרחית, מאז 1967 פעלה מערכת התחבורה ברובה מחוץ למוטת השליטה והפיקוח המדינתיים, בצורה המוגדרת במאמר "תת-פורמליות עירונית". מושג זה מציע הסבר ביקורתי לשיטות העבודה, האמצעים והתוצרים המשמשים את סוכני המדינה בירושלים המזרחית, הסדרים החורגים על פי רוב מאמות המידה הנהוגות בתחומי מדינת ישראל לתכנון ולמינהל ציבורי. מדובר בפתרונות "מיוחדים" ונחותים שהמדינה מפעילה בירושלים המזרחית.

    קטיעת הזיקות בין ירושלים המזרחית לגדה המערבית פגעה ברבים מהתפקודים העירוניים של הפלסטינים והביאה הן להתעצמותם של תהליכי ממשול וסתגלנות של הפלסטינים לשלטון הישראלי והן להתגברות תהליכי הדחיקה והקולוניזציה של ירושלים המזרחית.


  • להפוך את אלקודס לאורשלים: מחיקה והתנגדות במצב של קולוניאליזם התיישבותי מתהווה

    מאמר זה בוחן את מעמדם של הפלסטינים באלקודס ואת תהליכי הייהוד של ירושלים המזרחית כמקרה של קולוניאליזם התיישבותי בהתהוות. שיטת המחקר משלבת בין ניתוח של פרקטיקות קולוניאליות – דמוגרפיות, משפטיות וסימבוליות – שמטרתן יצירת מציאות אתנית יהודית הגמונית במזרח ירושלים, לבין תיאור פנומנולוגי אישי של חוויית הייהוד ושל ההתמודדות הפרטית של המחברת עם הרדיפה הממסדית. המאמר ינתח את מעמד תושב הקבע של הירושלמים הפלסטינים – מעמד שכופה עליהם ארעיות ולימינליות מבנית וממקם אותם על הסף בין האזרח המוכל לבין הנתין המורחק – אך בו בזמן יתאר כיצד הילידים הפלסטינים יכולים, בכוח ההתנגדות שלהם, לפגוע בתהליך הקולוניאלי של ייהוד המרחב, וזאת בניגוד לכמה תיאוריות הרואות בפרויקט הקולוניאלי ההתיישבותי תהליך דטרמיניסטי.

    20.00

    מאמר זה בוחן את מעמדם של הפלסטינים באלקודס ואת תהליכי הייהוד של ירושלים המזרחית כמקרה של קולוניאליזם התיישבותי בהתהוות. שיטת המחקר משלבת בין ניתוח של פרקטיקות קולוניאליות – דמוגרפיות, משפטיות וסימבוליות – שמטרתן יצירת מציאות אתנית יהודית הגמונית במזרח ירושלים, לבין תיאור פנומנולוגי אישי של חוויית הייהוד ושל ההתמודדות הפרטית של המחברת עם הרדיפה הממסדית. המאמר ינתח את מעמד תושב הקבע של הירושלמים הפלסטינים – מעמד שכופה עליהם ארעיות ולימינליות מבנית וממקם אותם על הסף בין האזרח המוכל לבין הנתין המורחק – אך בו בזמן יתאר כיצד הילידים הפלסטינים יכולים, בכוח ההתנגדות שלהם, לפגוע בתהליך הקולוניאלי של ייהוד המרחב, וזאת בניגוד לכמה תיאוריות הרואות בפרויקט הקולוניאלי ההתיישבותי תהליך דטרמיניסטי.


  • מסה וביקורת – על המודרניזציה שלוחת הרסן של העבר: התוכנית לבניית "מרכז קדם" בחניון גבעתי בירושלים

    תרומתה של הארכיאולוגיה להעמקת הנוכחות היהודית במזרח ירושלים ניצבת במוקד המסה של אלונה נצן-שיפטן, הבוחנת את ההיפוך התודעתי המקופל באוקסימורון ״פיתוח העבר״ – כלומר, הניסיון להחיל תהליכי פיתוח, תשתיות ומודרניזציה גורפת על אתרים עתיקים שחשיבותם נעוצה לכאורה באותנטיות של עתיקותיהם ובעמידותן בפגעי הזמן. ההיפוך הזה מגדיר במידה רבה את תוכניתה של עמותת אלע״ד לבנות בחניון גבעתי הסמוך לשער האשפות מרכז מבקרים אדיר ממדים (16,491 מ״ר שטחו) בבעלות פרטית. לטענת נצן-שיפטן, עוצמתו של ההיפוך טמון בצימוד של ארכיאולוגיה ותיירות, המאפשר להמיר הון פוליטי (ייהוד סילואן) בהון כלכלי ותרבותי (פיתוח הגן הלאומי ועתיקותיו). המרה זו נדרשת לשם יישום יצירתי ויקר של חוק העתיקות, שגורם להפרה בוטה של עקרונות תכנון העיר והשימור למרגלות הר הבית.

    20.00

    תרומתה של הארכיאולוגיה להעמקת הנוכחות היהודית במזרח ירושלים ניצבת במוקד המסה של אלונה נצן-שיפטן, הבוחנת את ההיפוך התודעתי המקופל באוקסימורון ״פיתוח העבר״ – כלומר, הניסיון להחיל תהליכי פיתוח, תשתיות ומודרניזציה גורפת על אתרים עתיקים שחשיבותם נעוצה לכאורה באותנטיות של עתיקותיהם ובעמידותן בפגעי הזמן. ההיפוך הזה מגדיר במידה רבה את תוכניתה של עמותת אלע״ד לבנות בחניון גבעתי הסמוך לשער האשפות מרכז מבקרים אדיר ממדים (16,491 מ״ר שטחו) בבעלות פרטית. לטענת נצן-שיפטן, עוצמתו של ההיפוך טמון בצימוד של ארכיאולוגיה ותיירות, המאפשר להמיר הון פוליטי (ייהוד סילואן) בהון כלכלי ותרבותי (פיתוח הגן הלאומי ועתיקותיו). המרה זו נדרשת לשם יישום יצירתי ויקר של חוק העתיקות, שגורם להפרה בוטה של עקרונות תכנון העיר והשימור למרגלות הר הבית.


  • מסה וביקורת – האלימות שבין מבט למגע: רוחות הרפאים של מדעי הכיבוש

    עמרי גרינברג סוקר את ספרה החדש של גיל הוכברג, שעוסק בסוגיות של מבט וייצוג חזותי כמפתח להבנת היחסים הקולוניאליים בין הציונות לפלסטינים. באמצעות הדיון בספר גרינברג מציע בחינה ביקורתית של השיח האקדמי על אודות הכיבוש: לטענתו, ההתמקדות (המתודולוגית והאנליטית) של "מדעי הכיבוש" בהיבטים ויזואליים וסמליים דחקה את העיסוק המפורש, ההכרחי, באלימות ובמגע הפיזי. כתוצאה מכך, נותרה הספרות האקדמית שמבקרת את הכיבוש כשהיא מנותקת ומתעלמת ממציאות החיים הפלסטינית, וניתוק והתעלמות אלה עולים בקנה אחד עם התביעה הציונית ההגמונית להפרדה. במטרה להנכיח את "רוח הרפאים" של האלימות, גרינברג בוחן כיצד היא מוצגת בשני טקסטים שאינם אקדמיים – הסרט עדויות (אידו סלע) והספר משוררים לא יכתבו שירים (רולי רוזן ואילנה המרמן).

    20.00

    עמרי גרינברג סוקר את ספרה החדש של גיל הוכברג, שעוסק בסוגיות של מבט וייצוג חזותי כמפתח להבנת היחסים הקולוניאליים בין הציונות לפלסטינים. באמצעות הדיון בספר גרינברג מציע בחינה ביקורתית של השיח האקדמי על אודות הכיבוש: לטענתו, ההתמקדות (המתודולוגית והאנליטית) של "מדעי הכיבוש" בהיבטים ויזואליים וסמליים דחקה את העיסוק המפורש, ההכרחי, באלימות ובמגע הפיזי. כתוצאה מכך, נותרה הספרות האקדמית שמבקרת את הכיבוש כשהיא מנותקת ומתעלמת ממציאות החיים הפלסטינית, וניתוק והתעלמות אלה עולים בקנה אחד עם התביעה הציונית ההגמונית להפרדה. במטרה להנכיח את "רוח הרפאים" של האלימות, גרינברג בוחן כיצד היא מוצגת בשני טקסטים שאינם אקדמיים – הסרט עדויות (אידו סלע) והספר משוררים לא יכתבו שירים (רולי רוזן ואילנה המרמן).


  • מסה וביקורת – תיק עבודות: להביט מקרוב מדי – רוואבי באמנות העכשווית בישראל

    המסה של גלעד רייך מקדימה את תיק העבודות שאצר במיוחד לגיליון זה – יצירות של אמנים יהודים-ישראלים העוסקים בעיר הפלסטינית רוואבי, ההולכת ומוקמת בשטח A, מצפון לרמאללה. מבקריה של רוואבי רואים בה מיזם כלכלי הנועד להבנות בורגנות פלסטינית המבוססת על צרכנות וקידום אישי, ועושה זאת על ידי מחיקת הכיבוש מהשיח הציבורי ומהמרחב הפיזי; אין פלא שרוואבי מכונה לעתים "התנחלות פלסטינית". בעקבות שיחות שניהל עם האמנים גסטון צבי איצקוביץ, ניר עברון ואתי שוורץ — שעבדו בעיר ותיעדו אותה — מבקש רייך לברר כיצד הדמיון של רוואבי לעיר מודיעין או לשכונת הר חומה משפיע על התפיסות הסטריאוטיפיות שדרכן רואים הישראלים את הפלסטינים; מהי המשמעות של מהלך אדריכלי-מרחבי דורסני כזה כשהוא נעשה על ידי הפלסטינים עצמם בשם מטרות לאומיות; ומהי תגובתם לטענות שיצירתם נסמכת על מציצנות, תחושת אדנות וניצול.

    20.00

    המסה של גלעד רייך מקדימה את תיק העבודות שאצר במיוחד לגיליון זה – יצירות של אמנים יהודים-ישראלים העוסקים בעיר הפלסטינית רוואבי, ההולכת ומוקמת בשטח A, מצפון לרמאללה. מבקריה של רוואבי רואים בה מיזם כלכלי הנועד להבנות בורגנות פלסטינית המבוססת על צרכנות וקידום אישי, ועושה זאת על ידי מחיקת הכיבוש מהשיח הציבורי ומהמרחב הפיזי; אין פלא שרוואבי מכונה לעתים "התנחלות פלסטינית". בעקבות שיחות שניהל עם האמנים גסטון צבי איצקוביץ, ניר עברון ואתי שוורץ — שעבדו בעיר ותיעדו אותה — מבקש רייך לברר כיצד הדמיון של רוואבי לעיר מודיעין או לשכונת הר חומה משפיע על התפיסות הסטריאוטיפיות שדרכן רואים הישראלים את הפלסטינים; מהי המשמעות של מהלך אדריכלי-מרחבי דורסני כזה כשהוא נעשה על ידי הפלסטינים עצמם בשם מטרות לאומיות; ומהי תגובתם לטענות שיצירתם נסמכת על מציצנות, תחושת אדנות וניצול.


  • מסה וביקורת – שיח, אמת היסטורית וקידוש המטרה: על ניהול המשא ומתן להסכמות יוזמת ז'נבה

    מסתו של יובל בנזימן עוסקת ביוזמת ז'נבה – טיוטה להסכם קבע ישראלי–פלסטיני שנחתמה בסוף שנת 2003. היוזמה נולדה על רקע כישלון ועידת קמפ דייוויד השנייה בקיץ 2000, כישלון שהוביל לאובדן אמון בקרב שני הצדדים בעצם היכולת להגיע להסכם שלום. מטרתה של יוזמת ז'נבה, לפחות מבחינת המשתתפים הישראלים (שהיו אופוזיציוניים לשלטון, בניגוד למשתתפים הפלסטינים, שהיו מזוהים עם ראשי ההנהגה הפלסטינית), הייתה להפריך את ה"אמת" שטיפח השלטון, שלפיה "אין פרטנר" להסכם שלום בצד הפלסטיני. ואולם, בנזימן מראה שעל מנת להצליח להסכים על נוסח שלכאורה מסיים את הסכסוך באופן מוחלט הפעילו הצדדים מנגנוני השתקה של סוגיות שסברו כי יסכנו את האפשרות להגיע להסכם. במילים אחרות, המחיר של השגת הסכם שיציג "אמת" אחרת מזו של המחזיקים בכוח השלטון היה אפוא להשתיק קולות ואמיתות – ובעיקר להימנע מלעסוק בשאלות בעלות מאפיינים היסטוריים-נרטיביים.

    20.00

    מסתו של יובל בנזימן עוסקת ביוזמת ז'נבה – טיוטה להסכם קבע ישראלי–פלסטיני שנחתמה בסוף שנת 2003. היוזמה נולדה על רקע כישלון ועידת קמפ דייוויד השנייה בקיץ 2000, כישלון שהוביל לאובדן אמון בקרב שני הצדדים בעצם היכולת להגיע להסכם שלום. מטרתה של יוזמת ז'נבה, לפחות מבחינת המשתתפים הישראלים (שהיו אופוזיציוניים לשלטון, בניגוד למשתתפים הפלסטינים, שהיו מזוהים עם ראשי ההנהגה הפלסטינית), הייתה להפריך את ה"אמת" שטיפח השלטון, שלפיה "אין פרטנר" להסכם שלום בצד הפלסטיני. ואולם, בנזימן מראה שעל מנת להצליח להסכים על נוסח שלכאורה מסיים את הסכסוך באופן מוחלט הפעילו הצדדים מנגנוני השתקה של סוגיות שסברו כי יסכנו את האפשרות להגיע להסכם. במילים אחרות, המחיר של השגת הסכם שיציג "אמת" אחרת מזו של המחזיקים בכוח השלטון היה אפוא להשתיק קולות ואמיתות – ובעיקר להימנע מלעסוק בשאלות בעלות מאפיינים היסטוריים-נרטיביים.