מאמרם של אליה מילנר וחיים יעקובי מביא את סיפורו של כפר דהמש, כפר פלסטיני לא מוכר בגבולותיה של העיר לוד שבעניינו מתנהל מאבק משפטי ממושך. לטענת המחברים, מרחבים לא מוכרים אינם רק תוצר של מדיניות תכנונית, אלא הם משקפים את כינונה ואת עיצובה של הריבונות הישראלית על הטריטוריה באמצעות פרקטיקה של אי-הכרה. ואמנם, עיון במסמכים המשפטיים והתכנוניים שהוצגו במסגרת מאבקם המשפטי של תושבי דהמש מלמד כי הדיון המשפטי מובנֶה כך שלא יגיע לכדי הכרעה וסיום. המקרה של דהמש, הממוקם במטרופולין תל אביב (ולא בנגב), חושף את חוסר היציבות התמידי של מרחבים שבהם הפרויקט הציוני לכאורה הושלם, אלה שאינם נתפסים בדרך כלל כמרחבים של קונפליקט לאומי. הדיון המשפטי-תכנוני בשאלת ההכרה או אי-ההכרה בדהמש נבחן במאמר לאור עבודתו של קרל שמיט העוסקת בריבונות כהכרעה בדבר השהיית החוק: מילנר ויעקובי טוענים כי במקרה הזה, הכוח הריבוני מבקש למתוח את מומנט ההכרעה הריבונית כדי לקבע את נוכחותו במרחב הפוליטי.

המסה של אפרים דוידי שבה אל מהפכת אוקטובר מ-1917, אירוע דרמטי שנודעה לו השפעה עצומה על המאה העשרים. דוידי בוחן את השפעתה של המהפכה על הזירה המקומית באמצעות סיפורה של מפ"ס – מפלגת פועלים סוציאליסטית שהוקמה בארץ ישראל באוקטובר 1919, ושמייסדיה הגדירו עצמם קומוניסטים. דוידי ממקם את פעילות המפלגה בהקשר הפוליטי והחברתי שבו נוסדה: בעולם – המהפכה הבולשביקית וייסוד האינטרנציונל השלישי; בפלשתינה-א"י – התבססות השלטון הקולוניאלי הבריטי; ובקרב היישוב – העימות עם המפלגות הציוניות. אמנם כבר בשנת 1923 שינתה המפלגה את שמה (והפעם ליידיש), אבל סיפורה קצר-הימים מאיר תקוות וחלומות, משברים וכישלונות, שמלווים אותנו עד היום.

מאמרו של אריה דובנוב חוזר אל הצהרת בלפור – לא אל האינטרסים הפוליטיים שהולידו אותה אלא אל תהליך התקבלותה ואל הפרשנויות השונות שניתנו לה, בעיקר בהקשר היהודי-ישראלי. דובנוב מציע להשתמש במסגרת המושגית שטבע יוסף חיים ירושלמי ולקרוא את ההצהרה כ"ברית אנכית": על פי קריאה זו, המפגש בין הלאומיות היהודית לאימפריאליזם הבריטי אינו מסמל רגע של שבר או של מהפכה, אלא הוא המשך ושכלול של דפוסי פעולה יהודיים מוכרים – שהתמזגו, במקרה הזה, עם טכניקות שליטה המאפיינות אימפריאליזם בלתי פורמלי. הפרשנות הזאת לא הייתה זרה לכותבים הציונים המוקדמים; היא אותגרה רק בשנות הארבעים, עם עלייתו של שיח ״אלביון הנוכל״, שביקש להתנער מן התלות בבריטניה. המאמר מדגים כי הנרטיב המיליטריסטי שהתפתח בשנים אלו ביישוב ("הנוסח הביטחוני", כפי שכינה אותו באחרונה אורי ש' כהן) מילא תפקיד מרכזי בטשטוש העבר הקולוניאלי ובמחיקת הברית האנכית בין הציונים לאימפריה. התהליך הזה הושלם לאחר 1948, עם דחיקתה של הצהרת בלפור אל שולי הזיכרון הקולקטיבי.