אז מה כבר קרה? אוטואתנוגרפיה של מיקרו-אגרסיות על רקע אתני
כלנית צאלח
אחת הבעיות המרכזיות בחקר תופעות של דיכוי היא הצורך להתמודד עם ה"בלתי נראוּת" שלהן. במציאות רטורית של מחויבות למגוון, לשוויון ולזכויות הפרט, פועלים מנגנוני הכחשה והשתקה של טענות בדבר הפליה, קיפוח וגזענות. במאמר זה המחברת מבקשת להתחקות על כמה רגעים יומיומיים שבהם מזרחיות מצטלבת עם אקדמיות, במטרה לבחון את הגבולות הסימבוליים המסומנים, ואת חווית האחרוּת המובנית למולם ובמסגרתם. רגעי האחרות המתוארים נוגעים בסוגיות של שתיקה ודיבור, בגבולות של זהויות וחצייתם, אך בעיקר מדגימים פעולה של מיקרו-אגרסיות על רקע של גזע ואתניות: אלה הם חילופי דברים מרומזים, לעתים קרובות אוטומטיים ובלתי מודעים, מעין מנגנונים פוגעניים בלתי פוסקים המופעלים על בסיס יומיומי כלפי אנשים לא-לבנים. נדבך מרכזי בכתיבה של מיעוטים על חוויות של אחרוּת הוא הקול האישי. שילוב הנרטיב האישי בשיח מאפשר השמעת קול וכתיבה תיאורטית אשר מעוגנות בחוויות של כאב והתמודדות עם השתקה. בהמשך לכך, ובהתבסס על אפיסטמולוגיה ביקורתית המניחה שאי-אפשר להפריד בין היודעת לבין מושא הידיעה שלה, המתודולוגיה שנבחרה למחקר המוצג במאמר זה היא אוטואתנוגרפיה: סוגה של כתיבה ומחקר אינטרדיסציפלינרי אשר ממקמת את העצמי בהקשר חברתי, ומציעה דרך לתת קול לחוויה אישית כדי לקדם הבנה חברתית. מיקרו-אגרסיות לכאורה אינן מזיקות מאוד, אולם משקלן המצטבר והנטל הכרוך בהן הם מרכיבים עיקריים באינטראקציות של מי שחווה אותן. הן מרכיב שכיח בחיים של סטודנטים ואנשי סגל לא-לבנים, ויש להן השפעה על נתיבי הקריירה האקדמית שלהם. אחד הדפוסים המרכזיים הקשורים במיקרו-אגרסיות הוא הרגשה של אי-שייכות למרחב האקדמי ותחושה שנוכחות אותם סובייקטים מפרה את המצב ה"טבעי" של הקמפוס.