ספרות החלוקה: על פדגוגיה ופוליטיקה בהשוואה בין הודו לישראל
איילת בן-ישי
בשנת 1947 נתקבלו שתי החלטות על חלוקת חבל ארץ שבשלטון הבריטים לשתי מדינות עצמאיות: בדרום אסיה חגגו את עצמאותן הודו ופקיסטן, חגיגות שלוו באירועי אלימות חסרי תקדים ובהפיכתם של כ-18 מיליון איש ואישה לפליטים. במזרח התיכון קמה בעקבות החלטת החלוקה מדינה עצמאית אחת, ישראל, בעוד העם הפלסטיני נותר חסר מדינת לאום. מאמר זה מתבסס על סמינר שלימדה המחברת בחוג לאנגלית באוניברסיטת חיפה; הסמינר התמקד ברומנים העוסקים בחלוקתה של תת-היבשת ההודית, והשתתפו בו סטודנטיות יהודיות ופלסטיניות. הסמינר לא תוכנן להיות השוואתי, אבל השוואות לנכבה מצד אחד ולשואה מצד שני עלו ללא הרף. המחברת מדגימה כיצד הדיונים בכיתה הובילו בסופו של דבר לגיבושו של מודל פדגוגי-מחקרי שאינו מתייחס אל ההקשר ההודי ואל ההקשר המקומי כאל זירות נפרדות לגמרי, אלא כאל זירות המתקיימות במרחב קולוניאלי ופוסטקולוניאלי משותף. השפה האנגלית, שפת הקולוניאליזם והניאו-אימפריאליזם, שבה נכתבו הרומנים ובה גם נדונו בסמינר, נבחנה בתשומת לב מיוחדת: האנגלית יצרה הזרה שסייעה לעמעם את הילת ה"אותנטיות" של הרומנים ההודיים; היא הנכיחה את התיווך התרבותי שבין האירוע לייצוגו; וחשפה את המפגש בין המורכבות האידיאולוגית של הטקסט לבין מורכבותה של זירת הקריאה – באנגלית, במחלקה לאנגלית, בעיר חיפה, היום.