פעילויות חסרות תוחלת: על השתלות פרפורמטיביות, זהות ואוטופיה ביצירתו המוקדמת של פנחס כהן גן
דרור הררי
במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים ביצע האמן פנחס כהן גן סדרת "פעילויות" אמנותיות שהיוו נדבך חשוב במפנה הפרפורמטיבי באמנות הישראלית, קרי המעבר מיצירת האמנות המגולמת באובייקט המוגמר והנצחי אל פעולת היצירה תלוית הזמן והמקום ואל הסובייקט היוצר. מאפיין פרפורמטיבי בולט וייחודי בפעילויותיו של כהן גן היה השימוש שעשה במתודת ה"השתלה": החדרת גורם זר לתוך סביבה מובחנת (אקולוגית, תרבותית או אסתטית) בניסיון חסר סיכוי לשלבו בתוכה. פעילויותיו של כהן גן, המהגר ממרוקו, ה"פליט", היו אוטוביוגרפיות: הן לא רק שיקפו את רוח הזמן המושגית ואת הרצון לדה-מטריאליזציה של האמנות, אלא גם ובמיוחד היוו את המנגנון שאפשר לו להעביר בהדרגה את הדגש ביצירתו אל עיסוק בעצמי ובזהותו בהקשריהם ההיסטוריים, התרבותיים והפוליטיים. פעולות ההשתלה תרגמו את חוויית הזרות של כהן גן ואת כישלון התכתו בכור הישראליות למעשה אמנותי. המחבר בוחן את עבודותיו של כהן גן מבעד לפריזמה תיאורטית משולבת של מחקר הפרפורמנס והשיח המזרחי הביקורתי, ובהקשר של המפנה הפרפורמטיבי באמנות הישראלית. הוא מנסח ומפענח את המתודולוגיה הייחודית של פעילויותיו ומציע קריאה חברתית-פוליטית שלהן, על רקע הנכחתה (הגלויה והסמויה) של שאלת הזהות ולאור הנסיבות ההיסטוריות של התקופה (ישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים) והתעוררותו המחודשת של שיח האוטופיה באותן שנים.