מאמר זה הוא מחקר ראשון מסוגו על אודות החשיש בפלסטין-ישראל מאז תקופת המנדט הבריטי. המאמר מבקש לבחון כיצד הוגדרה והובנה "בעיית החשיש" ואיזה שיח התפתח סביב החומר בפלסטין המנדטורית ואחר כך במדינת ישראל, ובעיקר כיצד ולמה הועמסו על החשיש משמעויות שונות שאין להן, ולא היה להן, קשר של ממש לא עם החומר עצמו ולא עם השפעותיו הפסיכו-אקטיביות. הידע על החשיש שהגיע לחבל ארץ זה ייבחן כחוליה בשרשרת של "תיאוריות נודדות", דהיינו ידע מסוגים שונים שפותח ונעשה פופולרי במקומות אחרים בעולם ואחר כך אוּזרח במקום קליטתו החדש. ראשיתו של ידע זה במפגשים קולוניאליים עם אוכלוסיות באסיה ובאפריקה שצריכת חשיש הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הפנאי, הפולחן והרפואה שלהן. במפגשים אלה נודעה לחשיש חשיבות רבה בתהליך ההגזעה של עמים ילידים שונים ודחיקתם לשוליים. הידע על הקנביס, שנדד על פני אזורים שונים ונקלט באתרים חדשים, הותאם לתנאים המקומיים ולהיררכיות החברתיות המקומיות והוסיף להן חותמות כשרות משלו. לא זו בלבד שהחשיש תרם להדרת האוכלוסיות שצרכו אותו, הוא קיבע אותן במעמד חברתי נחות ושימש מקור נוסף, אחד מני רבים, לחרדה מפניהן ולייצוגי השנאה כלפיהן. הידע על החשיש, שהגיע מהמושבות וממדינות אירו-אמריקה, הוציא שם רע למיעוטים ולקבוצות שוליים שצרכו אותו, ומשהגיע לארץ הוא הוחל על הצרכנים העיקריים של החומר בפלסטין-ישראל: תחילה פלסטינים וערביי המדינות השכנות, ולאחר 1948 אף מהגרים-עולים מארצות מוסלמיות. אף שאין עדויות לכך שמי משתי הקבוצות הפריזו בצריכת חשיש, ואף שבעיית הסמים בארץ הייתה תופעה שולית יחסית, ידע זה שולב בתהליך יצירת המשמעויות שתכליותיו העיקריות היו היבדלות מקבוצות "אוריינטליות" והפללתן והימנעות ממנהגים ומהרגלים בעלי סממנים "ערביים".