עובדה מפתיעה היא שלמרות הרס הבסיס האנושי, המוסדי והתרבותי של המחשבה והפרקטיקה הפסיכואנליטיות באירופה בעקבות עליית הנאציזם, לא נגרם משבר בדיסציפלינה זו. להפך, נדמה שהעתקת מרכז העניינים של הפסיכואנליזה לצדו השני של האוקיאנוס האטלנטי הביאה דווקא לחיזוקה שם. המאמר מציע הסבר להתפתחות זו, המתבסס על שילוב של ארבעה גורמים או וקטורים – מקצועי, מדעי, חברתי ותיאורטי – שיצרו יחדיו "נישה אקולוגית" (מושג השאול מעבודתו של הפילוסוף וההיסטוריון של המדע איאן האקינג). ראשית כול, הפסיכואנליטיקאים שנעקרו ממרכז אירופה יכלו להישען על רשת מקצועית בעלת מבנה תמיכה בין-לאומי ולאומי (כלומר צפון אמריקני) כאחד, שהקלה על כמה מהקשיים שעל פי רוב נלווים למצבים מעין אלה. שנית, בתקופה זו הפך המושג "דעות קדומות" למושג מרכזי בספרות התיאורטית בתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. ההתמודדות עם נושא זה אפשרה להרחיב את תחום הניתוח הפסיכואנליטי. שלישית, העיסוק בדעות קדומות יצר בעבור אינטלקטואלים מהגרים מובילים, בהם גם פסיכואנליטיקאים, הזדמנויות להשתתף במיזמי מחקר של הוועדה היהודית האמריקנית, ה-AJC. לבסוף, הפסיכואנליטיקאים יכלו לספק הסבר למקורן ולכוחן של דעות קדומות, שהיה חסר בתחום, ובכך להפנות  את הזרקור אל עבר נושאים מרכזיים בהגות הפסיכואנליטית, כגון פעולתם של מנגנוני הגנה לא מודעים, ובראשם ההשלכה, ותהליכים אדיפליים בעייתיים. שילוב ארבעת הווקטורים בשנות הארבעים בארצות הברית אפשר לפסיכואנליטיקאים מהגרים כיחידים ולפסיכואנליזה בתור דיסציפלינה, לצבור כוח ולא להיקלע למשבר למרות הנסיבות הקשות.

המאמר בוחן את דרכי התקבלותו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר בשיח הפילוסופי בפלשתינה-א"י בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. המחברים מבקשים להציג את התגובות הראשונות להיידגר כאספקלריה לתהליכי התגבשותו של שיח פילוסופי מקומי, המהווה פרק נשכח בהיסטוריה האינטלקטואלית בישראל. דרך ניתוח תגובותיהם של רפאל זליגמן, שמואל הוגו ברגמן, מרטין בובר ויוליוס גוטמן מתבהר יחסה המורכב של החשיבה הפילוסופית המתהווה בפלשתינה-א"י אל שורשיה בתרבות האירופית: התגובות הראשונות להיידגר נכתבו במסגרת תהליך של בניית תרבות ושל כינון חיים אינטלקטואליים מקומיים, ובה בעת הן מעידות על תלותם של חיים אינטלקטואליים אלה בתרבות האירופית, הנתונה במשבר באותה עת ולכן איננה יכולה עוד לשמש להם מסגרת התייחסות ברורה ויציבה. המאמר מראה כי דמותו של היידגר והפילוסופיה שלו העסיקו את המגיבים לו בעברית לא רק משום שהוא גילם מבחינתם את בגידתה של גרמניה ושל התרבות הגרמנית בהם, אלא גם בשל קרבה עמוקה שהם חשו כלפי הפרויקט הפילוסופי שלו. היידגר, שקרבתו לנאציזם הייתה ידועה בארץ כבר מ-1933, הובן כהוגה חשוב המתמודד באומץ עם המשבר המחשבתי העמוק של הדור שאליו השתייכו גם ההוגים בפלשתינה-א"י. כמוהו, גם הם ביקשו דרך להתחדשות רוחנית המחייה את שורשיה במסגרת פוליטית חדשה.

התמה של "לאחר אושוויץ", שטבע תיאודור אדורנו, הפכה לתמה מרכזית בהגותו של הפילוסוף הצרפתי בן זמננו ז'אן-פרנסואה ליוטר. המאמר חוקר את הסיבות לדבר ולשם כך מפתח את הטענה שמדובר ברגע של מפנה מכונן בפילוסופיה של המוסר – הרגע שבו הוסטה הפילוסופיה של המוסר מצירה. גלי ההדף של מפנה קיצוני זה התפשטו גם אל השיח הפוליטי הרפובליקני במערב. מפנה זה נוגע בראש ובראשונה לחובה המוסרית של הפילוסופיה של המוסר (שהייתה שם כל העת, מימי אפלטון ועד ימינו) להתנתק מן המחשבה הספקולטיבית ההגליאנית – אותה מחשבה שבאה אל קִצה באושוויץ, כפי שטוען אדורנו – להתנתק ממושגיה העיקריים, מהבחנות היסוד שלה ומן האופרציות הפילוסופיות והמוסריות שלה. המאמר בוחן את השלכותיה הפילוסופיות והמוסריות של חובה זו. חלקו הראשון של המאמר מבסס את הטענה שהמוות ששמו "אושוויץ" הוא גם האירוע המסמן את קץ השיח הספקולטיבי ההגליאני. חלק זה כולל דיון במשמעויות הפילוסופיות, המוסריות והפוליטיות של הקץ הזה. במרכז הדיון שתי סוגיות מקיפות, הקשורות זו אל זו ומתפתחות זו מזו: הסוגיה הראשונה היא האופנים שבהם הפילוסופיה של המוסר מגיבה לְאסון – כל אסון שהוא, לא רק זה של "אושוויץ". הסוגיה השנייה היא החשיבה מחדש על הסיבה המכוננת את הקשר "אנחנו" – של קבוצה, של קהילה או של אומה באשר היא. חלקו השני של המאמר מתווה את קווי המתאר האפשריים של הגות אתית שעוסקת במחויבות "לאחר אושוויץ", ובעיקר לנוכח קִצה של המחשבה הספקולטיבית ההגליאנית ב"אושוויץ", ומפתח את קווי המתאר הללו בעקבות הגותו של ליוטר.

חמישה מחוקרי תולדות ישראל הדגולים של המאה העשרים, סאלו בארון, בן-ציון דינור, יצחק בער, יעקב כ"ץ ורפאל מאהלר, התחילו את דרכם המקצועית לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והוסיפו לפעול במשך שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה. כולם בחנו מחדש לנוכח השואה את הפרדיגמות ההיסטוריות שגיבשו בראשית דרכם. ואולם הבדיקה המחודשת לא הובילה אף אחד מהם לשנות את גישתו המוקדמת במידה בעלת משמעות, זאת אף על פי שארבעה מהם הטיפו לשינוי יסודי ופעלו להנחת תשתית מחקרית שיהיה בה כדי לתמוך בשינוי. גם תלמידיהם הרחיקו את השואה מתחום עיסוקם ואף העלו את ההרחקה לדרגה של כלל ראשון בחקר תולדות ישראל: יש "להחזיק את השואה בהסגר" ולמנוע ממנה להטיל את צלה על תפיסת העבר היהודי. אחד השורשים העיקרים של התופעה התמוהה הזאת נעוץ בתגובה להיהפכותה של השואה במחצית השנייה של המאה העשרים לסמל כישלונה של התרבות המערבית המודרנית. חקר תולדות ישראל היה ונשאר פרויקט מודרניסטי ביסודו: הוא צמח מתוך תהליכי החילון שהיכו שורש בקרב היהודים בד בבד עם התפשטות התרבות המודרנית, והקלו את השתלבותם בחברה האירופית. עקב כך הביטו חוקרי תולדות ישראל רבים בחשד על השימוש שנעשה בשואה בידי חוקרים מתחומים אקדמיים אחרים לצורך חשיפת היבטיה האפלים של המודרניות, וגמרו אומר לצמצם ככל האפשר את מקומה בסיפור-העל של קורות ישראל בעת החדשה. הנה כי כן ממשיכות הפרדיגמות המודרניסטיות ששימשו לפני מלחמת העולם השנייה לתיאור ההיסטוריה היהודית ולניתוחה למשול בכיפה גם עשרות שנים לאחריה.

"בהיסטוריה", כותב מישל דה סֶרטוֹ, "הכול מתחיל במעשה של הפרדה, הרכבה והפיכת דברים אשר חולקו אחרת ל'תעודות'. חלוקה תרבותית חדשה זו היא המשימה הראשונה. לאמיתו של דבר, היא מושתתת על יצירת תעודות כאלה באמצעותת העתקת הדברים הללו, תעתוקם או צילומם ואגב כך שינוי מקומם ומעמדם" (de Certeau 1988, 72--73). בעת שלוקטוו ה"תעודות" עבור ההיסטוריה של השואה, הוקמו אי אלה ארכיונים שונים זה מזה בתכלית ונכתבו אי אלה היסטוריות אוטונומיות לכאורה. מאמר זה יוקדש לשידוד מערכות או במילים אחרות, לארגון מחדש של ישויות נפרדות לשעבר מעין אלה במטרה לייצר היסטוריה משולבת של השמדת יהודי אירופה. קודם כול, אגדיר היסטוריה משולבת מעין זו מבחינה מושגית, לאחר מכן אתייחס לכמה בחירות נרטיביות ופרשניות שיש להן זיקה זו לזו, ולבסוף אעלה סוגיות מסוימות שעד כה המעיטו מערכן או התעלמו מהן...

המאמר בוחן את השאלה אם השואה וחקרה השפיעו על הדיסציפלינה ההיסטורית. המחבר טוען שאף שניתן לראות השפעה כזו בכמה תחומים בתוך הדיסציפלינה (למשל חקר רצח העם וחקר הזיכרון הקולקטיבי), נדמה שהם לא השפיעו על רובדי העומק שלה. המאמר מתמקד בשני דיונים תיאורטיים בעלי אופי פוסטמודרני שהתקיימו בתחומי הדיסציפלינה ההיסטורית, ובוחן את השפעתם על הדיסציפלינה עצמה. הדיון האחד עסק בשאלות של ייצוג, ובספר Probing the Limits of Representation בעריכת שאול פרידלנדר (1992), שהיה אחד הטקסטים המכוננים של דיון זה. אף על פי שהיה נועז מאוד מבחינה תיאורטית, השפעתו של הדיון בשאלת הייצוג על הפרקטיקה של הכתיבה ההיסטורית הייתה קטנה. הדיון השני עסק בתהליכי ייצור המשמעות בהיסטוריה ותרם להופעת התחום של "היסטוריה תרבותית", ששינה באופן יסודי את דיסציפלינת ההיסטוריה. עם זאת, על פניו, תחום זה לא הושפע ישירות מהדיון בשואה וממחקר השואה. החלק השני של המאמר דן בספרו האחרון של שאול פרידלנדר גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה, 1939--1945 (2009), שהיה ניסיון להטמיע אל תוך הפרקטיקה של כתיבת ההיסטוריה את התובנות שהתפתחו בדיון התיאורטי על ייצוג השואה. טענתו של מחבר המאמר היא כי תוצאת הניסיון מרשימה מאוד מבחינה אסתטית אך חלקית ביותר מבחינת חדשנותה התיאורטית.

במוקד המאמר שני אירועים משפטיים: משפטה של אלזה טרנק, שהועמדה לדין לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם בשנת 1951 בגין התנהגותה בעת ששימשה ראש בלוק במחנה הנשים באושוויץ-בירקנאו, ועדותה של ורה אלכסנדר -- שהייתה אף היא ראש בלוק באותו מחנה -- במשפט אייכמן. שני המשפטים מייצגים קשיים בהתמודדות המשפט הפלילי הליברלי עם השואה בכלל ועם הסוגיה של שיתוף פעולה בפרט. במאמר זה ייבחנו דרכי ההתמודדות השונות של המשפט הפלילי עם התופעה של שיתוף פעולה, מתוך שילוב בין ההיבט המשפטי, ההיסטורי והחברתי. בהיבט המשפטי, המאמר מציב מראה מול המשפט הפלילי בהתמודדותו עם השאלה המורכבת של שיתוף פעולה, באמצעות ניתוח טקסטים משפטיים. שאלה זו מעלה על פני השטח לא רק את השפעתם של כללי המשפט והשיח הפלילי על ההליך המשפטי, אלא גם את השפעתם של גורמים חוץ-משפטיים כגון נסיבות חברתיות ותפיסות מגדריות. בהיבט ההיסטורי, המאמר מציג את חיי היומיום של מחנה הנשים באושוויץ-בירקנאו מנקודת מבטן של אסירות יהודיות "רגילות" ושל אסירות יהודיות בעלות תפקידים, כפי שמציאות זו מוצגת על ידי עדויות משפטיות וחוץ-משפטיות. באמצעות הניתוח הטקסטואלי אבקש לבחון מחדש את הקשר שבין משפט וקהילה מנקודת המבט של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, ולהציע כי החוק הביא לערעור קשר זה, ושערעור זה השפיע על התמודדות המשפט עם האזור האפור של שיתוף פעולה.

המאמר מציג דיון ביקורתי בהתמודדות של פרופסיית הרפואה עם פשעי הרפואה של הנאצים, מתוך התמקדות בשיח ובפרקטיקה הביואתיים בארצות הברית, בישראל ובגרמניה. הבחירה במדינות אלו נועדה להביא את הפרספקטיבה של המנצחים, של המנוצחים ושל הקורבן, וכן לאפשר ראייה היסטורית של תהליכי בניית הדיסציפלינה החדשה. המאמר בוחן את הרצף האפשרי שבין הרפואה הנאצית לבין הרפואה ה"נורמלית": האם, ועד כמה, התפתחה הביואתיקה (של הרפואה ה"נורמלית") מתוך הכרה ברצף זה או מתוך דחייתו? לטענת המחברים, במשך עשורים רבים לאחר מלחמת העולם השנייה הבחינה מרבית הפרופסיה הרפואית בין פשעי הרפואה של הנאצים לבין העשייה הרפואית שלה עצמה. הבחנה זו אפשרה לקהילת הרפואה להתעלם ממחקרים ומפרקטיקות רפואיים בעייתיים, כגון שימוש באוכלוסיות "שבויות" (כמו אסירים וחולי נפש) וטשטוש בין פעילות מחקרית לבין פעילות טיפולית. גם בשנות השישים, כאשר התעצמה הביקורת על הממסד הרפואי, הודחקו בדרך כלל הלקחים האפשריים מהפרקטיקות הרפואיות של תקופת הנאציזם. המאמר נכתב מתוך תפיסה הקוראת להשתמש בתובנות של ניתוח היסטורי, על ההקשר החברתי, הכלכלי והפוליטי שלו, לצורך ניסוח שאלות אתיות המוצגות בדרך כלל באופן אוניברסלי פוזיטיביסטי. הבנת ההתפתחות של השיח הביואתי ויחסי הגומלין בינו לבין ההיסטוריה של הרפואה, שבכללה השפעתה של השואה והרפואה הנאצית, יכולה אפוא לפתוח צוהר להתבוננות רפלקסיבית בשיח הרפואי והביואתי בהווה.

המאמר מציע רקונסטרוקציה מושגית ונורמטיבית של המשפט הפלילי הבין-לאומי. התפתחויות שחלו במשפט הפלילי הבין-לאומי בתקופה שלאחר משפטי נירנברג הובילו לשידוד מערכות פרדיגמטי של התחום, ולמעבר מ"פרדיגמת המלחמה התוקפנית" ל"פרדיגמת מעשי הזוועה". פרדיגמת מעשי הזוועה הגדירה מחדש את עיקר משמעותו של המונח "בין-לאומי" בכל הנוגע למשפט הפלילי. היא נִתצה את הגבלות המרחב והזמן החלות על העמדה לדין, והולידה תורת משפט המקלה את ההעמדה לדין, מתמקדת בקורבנות ונסמכת על תיאוריות חדשות של חבות פלילית. עם זאת, בעיקרו של דבר פרדיגמה זו לא הביאה לידי עיון מחודש במטרות הענישה הפלילית, וכישלונה זה הותיר את המשפט הפלילי הבין-לאומי במצב בעייתי, חסר הגיון הצדקה עקבי. הפתרון לבעיה זו טמון בהבנת משפט מעשי הזוועה כתרגיל דידקטי, כיוון שמנקודת מבט זו ברור כי אין לראות בפשעים המוגדרים כמעשי זוועה התקפות על צו האנושות בכללו, אלא התקפות על הרעיון שלפיו חיי אדם הם מפעל המאורגן באמצעות קשרים קבוצתיים, זהויות קיבוציות ונאמנויות קהילתיות. העוסקים בתהליך המשפט ובמעשה השיפוט חייבים אפוא לתת דעתם על ההיסטוריה של קהילות ממשיות – הן קהילות הקורבנות והן קהילות מבצעי הפשעים. הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו היא קיום המשפט בזירה הנהנית מקשר אורגני בין ההליך, האנשים והמקום.