ההרהורים הבאים אינם עוסקים באפידמיה, אלא במה שאפשר ללמוד מהתגובות של בני האדם אליה. זהו ניסיון לעשות רפלקסיה על הקלוּת שבה חברה שלמה קיבלה על עצמה לחוש מוכת-מגיפה, לבודד את עצמה ואת פרטיה, איש איש בביתו, ולהשהות את תנאי החיים הנורמליים, את קשרי העבודה, החברות והאהבה ואפילו את האמונות הדתיות והפוליטיות. מדוע איננו עדים להתנגדויות או להפגנות, כפי שצפוי שיקרה במקרים כאלה וכפי שאמנם קרה לאורך ההיסטוריה? ההשערה שלי היא שבמובן מסוים, גם אם לא-מודע, המגיפה כבר הייתה שם; תנאי החיים של בני האדם נעשו כאלה שדי היה בסימן חטוף אחד כדי שייחשפו כפי שהם באמת – בלתי נסבלים, בדיוק כמו מגיפה. במובן מסוים, זה הדבר החיובי היחיד שניתן לדלות מהמצב הנוכחי: בהחלט ייתכן שלאחר המגיפה יתחילו בני האדם לשאול את עצמם אם התנאים שבהם חיו היו ראויים.

דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא הצורך בדת, שנחשף כעת. הוא עולה שוב ושוב בשיח הנשמע בתקשורת: טרמינולוגיה השאולה מאוצר מילים אסכטולוגי מתארת את ההתרחשויות תוך חזרה אובססיבית, במיוחד בעיתונות האמריקנית, על המילה ״אפוקליפסה״, ומזמנת, לעיתים באופן מפורש, את סוף העולם. וכך הצורך הדתי, שהכנסייה כבר אינה במעמד המאפשר לה לספק אותו, מגשש אֲחַר אתר אַחֵר שבו הוא יוכל להתמקם, ומוצא אותו במה שכבר הפך למעשה לדת של זמננו: המדע. המדע, כמו כל דת אחרת, יכול לייצר דעות קדומות ופחד או לחלופין לשמש בהפצתם. מעולם לא חזינו בכזה מופע ראווה, האופייני לדתות ברגעי משבר, של דעות והוראות שונות ומנוגדות זו לזו, הנעות בין עמדות כפירה ומיעוט של אלה המכחישים את חומרת התופעה, ובהם גם מדענים מוערכים, ובין השיח האורתודוקסי הדומיננטי המאשש את החומרה, אולם בה בעת גם חלוק באופן רדיקלי בשאלה כיצד יש להתמודד עם התופעה. כמו תמיד במקרים כאלה, כמה מומחים או מומחים מטעם עצמם מצליחים להבטיח את תמיכת המונרך, וזה, כמו בימים של מלחמות הדת שפיצלו את הנצרות, תופס צד כלשהו, לפי האינטרסים שלו, ומטיל הגבלות בהתאם.

עניין אחר שמעורר מחשבה הוא הקריסה הברורה של כל דעה או אמונה משותפת. נדמה שבני האדם אינם מאמינים עוד בדבר – מלבד בקיום הביולוגי העירום, שעליו יש להגן בכל מחיר. אבל על גבי הפחד לאבד את החיים תוכל להתכונן רק עריצות, רק הלווייתן המפלצתי עם חרבו השלופה. לכן, כאשר יוכרז על סיומו של מצב החירום, של המגיפה – אם זה יקרה אי פעם – אינני מאמין שבני האדם, לפחות אלה שיצליחו לשמר מעט צלילות, יוכלו לשוב ולחיות כפי שחיו. וזה אולי הדבר המייאש ביותר – גם אם, כמו שנאמר, ״התקווה ניתנה רק לחסרי התקווה״.

פורסם ב-27.3.2020 www.quodlibet.it/giorgio-agamben-riflessioni-sulla-peste

תרגמה מאיטלקית: טל יחזקאלי

ערכה: אורנה יואלי-בנבנישתי

** הפילוסוף האיטלקי ג׳ורג׳יו אגמבן (נ. 1942), מחשובי הוגי הדעות שחיים היום, כתב מאז שנות התשעים סדרה של ספרים שבהם בחן את מצב החירום כדפוס הפעולה המרכזי של המשטרים המודרניים – הן הטוטליטריים, הן הדמוקרטיים; בספרים אלה עמד על הפיכתה של הפוליטיקה המודרנית לביו-פוליטיקה שעניינה הוא גופו הביולוגי של האדם ואפשרויות השליטה בו והפיקוח עליו. לתיאוריה זו נודעה חשיבות רבה לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, כאשר לשם המלחמה בטרור לקחו לעצמן רבות מן הדמוקרטיות המערביות – ובכלל זה הממשל האמריקני וממשלות צרפת ובריטניה – סמכויות לשעת חירום, דוגמת כליאת עצירים לתקופה ממושכת ללא משפט ואפיון גזעי של אזרחים ותושבים. עם תחילת משבר הקורונה, ובעקבות השתררותו של מצב חירום ברחבי העולם, החל אגמבן לפרסם מאמרים קצרים בענייני השעה באתר ההוצאה לאור של ספריו (www.quodlibet.it). מלב המגיפה באיטליה שולח מדי כשבוע הפילוסוף של מצב החירום – אדם מבוגר כבר, שנמצא בקבוצת סיכון – מכתב בבקבוק שבו הוא מנסה לבאר את האמיתי והכוזב, המניפולטיבי והאסוני שבמצב העניינים הנוכחי. המאמר הראשון שפרסם, ״המצאתה של מגיפה״ (26.2.2020), עורר סערה גדולה. אגמבן טען בו כי קורונה אינה יותר משפעת, וכי היא רק תירוץ המשמש ממשלות בכל העולם להטלת מגבלות חברתיות ופוליטיות על אזרחיהן. לאחר שספג ביקורת רחבה, בין היתר מידידו ז׳אן-לוק ננסי, פרסם אגמבן שורה של מאמרים נוספים, שבהם כיוון את ביקורתו כלפי האמצעים הננקטים להאטת התפשטות הנגיף והשפעותיהם, והציע שהמגיפה האמיתית כבר הייתה בינינו הרבה לפני שנגיף הקורונה התגלה. טל יחזקאלי, חברת קבוצת המחקר של תיאוריה וביקורת, תרגמה את המאמרים הללו מאיטלקית ויזמה את פרסומם בעברית. כתב העת פנה לאגמבן והוא נעתר לבקשתנו לפרסם את המאמרים ואף שלח לנו מאמר שטרם ראה אור ושיופיע פה בתחילת השבוע הבא. בימים הקרובים נפרסם את תרגום המאמרים. אנחנו פותחים במאמר הרביעי במספר – והאחרון שפורסם עד כה באיטלקית.