משבר האנתרופוקן כרוך לבלי התר בתרבות הצריכה של הקפיטליזם המאוחר, המבכרת צריכת יתר של סחורות חדשות ודוחקת אל השוליים חפצים מתיישנים שנושלו מהילתם בכלכלת הסימנים. המאמר בוחן את הציר שבין אספנות לאגרנות – פרקטיקות יומיומיות שמוצאות באובייקט ערך שחותר תחת מקומו השגור בתרבות הצריכה. הדיון במטריאליזמים החדשים, שדה ידע המבקש להגדיר מחדש את היחס בין אדם לחומר, משרטט את האספנות – וביתר שאת את האגרנות – כמרחב שבו ההבחנה בין האנושי ללא־אנושי מושהית, מתערערת ולעיתים גם קורסת. מעבר לעיסוק בפסיכולוגיה של האגרנות, תופעה שנדונה בעבר אצל הוגות מן המטריאליזמים החדשים, המאמר מתמקד דווקא באובייקט של האגרנות: הגבבה. הגבבה כופה עלינו תפיסה שאינה מתעקשת על אובייקט מוגדר ומבודד שנושא זהות אוטונומית, אלא מציעה מבט מערכתי על קשרים אנושיים ולא־אנושיים הפועלים זה עם זה בלי שנוכל להפריד ביניהם. כך הגבבה, חומריות שאינה מופיעה עוד בכניעותה ההיררכית לסדר ולהיגיון אנושי, טומנת בחובה פוטנציאל למבט שאינו אנתרופוצנטרי על חומר.

מאמר זה יוצא מתוך הנחה שהאשפה היא חומר חשוב להבנת העידן שאנו חיים בו, ושהמחשבה עליה חשובה דווקא מתוך פרספקטיבה אסתטית. בעידן זה, המייצר זבל כה רב עד שאי־אפשר עוד לדחוק ולהדחיק אותו, האשפה פולשת גם אל הספרות והאמנות. טענתי היא כי בעידן האשפה, בעידן של יצרנות שאינה פוסקת, הולך ונפרם אותו טעם אסתטי שנראה לנו עד לא מכבר מובן מאליו ונטול מקור. ומתוך הפרימה הזאת עולות שאלות: מה יפה? מה הרוס? מה מלוכלך ודוחה? מהו, בעצם, זבל? נקודת המוצא של המאמר היא כי הפּנִייה אל האשפה מאפשרת היחלצות כפולה – משיח הניקיון והאסתטיקה המודרנית, אך גם משיח סביבתי פנטסטי על טבע ירוק ובתולי. "היהודי המלוכלך" מתואר כמי שעומד בניגוד לתפיסות אסתטיות וכמי שמנוכר לטבע ולחיים, ולכן הדימוי הספרותי של היהודי מאפשר לבחון את המפגש בין שיח הניקיון ובין הטבע. במאמר אני בוחנת טקסטים מתקופות שונות בספרות העברית שהעמידו במרכזם את האשפה – סיפור מן החיבור הימי־ביניימי בן המלך והנזיר, ולצידו טקסטים מן הספרות הישראלית העכשווית: שני סיפורים של רחל חלפי והספר בעין החתול של חביבה פדיה. המבט הרחב על מקומה של האשפה בספרות העברית מאפשר להציע תיאוריה של כתיבת אשפה ולעמוד על התגברות העיסוק באשפה בספרות העברית מאז שנות השמונים.

במהלך המאה האחרונה, התנועה הציונית ומדינת ישראל הוציאו אל הפועל תמורות נרחבות בממשק שבין הפעילות האנושית בארץ ובין המערכות הטבעיות שעליהן היא נשענת – מטיוב קרקעות מקומי ועד הסטתו של נהר שלם מאגן ההיקווּת שלו. בניגוד לאופני הקיום שפרנסו את ילידי הארץ הפלסטינים במאות הקודמות, המשק שייסדה הציונות מכלה בקצב הולך וגובר את התשתית האקולוגית המאפשרת חיים אנושיים בארץ. במאמר אני מציע ניתוח של הציונות כמפעל קולוניאלי שהכפיף את הארץ ואת תושביה לאופן הייצור הקפיטליסטי. ניתוח כזה מאפשר להסביר את הדגרדציה האקולוגית כמופע של נטיית הקפיטליזם לייצר "פער מטבולי", בלשונו של הסוציולוג ג'ון בלאמי פוסטר. לאחר שרטוט האקולוגיה האנושית של פלסטין קודם לראשית ההתיישבות אני מתאר את התקופה שלפני הקמת המדינה, שבמהלכה רכשו המוסדות הציוניים אדמות בשוק ורבים מהפלאחים והבדואים הצליחו לשמור על קרקעותיהם. בעשורים הראשונים שלאחר הנכבה השתלטו המדינה וההתיישבות העובדת על מרבית השטחים החקלאיים, ותמורות אקולוגיות אדירות שנכרכו ביוזמות כמו המוביל הארצי החריבו בהדרגה את המערכות האקולוגיות הילידיות. מאז שנות השבעים הפכה הקרקע מאמצעי ייצור לסחורה, עם המעבר מחקלאות לפִּרווּר כאסטרטגיה מרכזית להשתלטות על המרחב האגררי. בעזרת הספרות הנרחבת העוסקת בקרקע ובאקולוגיה בארץ, המאמר מצביע על החולשה האנליטית והפוליטית של גישות שמטילות את האחריות למשבר האקולוגי על "אנתרופוס" מופשט וא־היסטורי. תחת זאת, כך אני מציע, יש לראות בקפיטליזם הקולוניאלי תצורה חברתית שהמשך קיומה מטיל בספק את האפשרות לקיום אנושי בארץ.

הפרק הראשון מספרה של האנתרופולוגית משנת 2016, Geontologies. בספרה מציעה פובינלי שיש להבין את משטר הכוח הפוליטי של ימינו לא מתוך הפרדיגמה הפוקויאנית של הביו־כוח – ניהול אוכלוסייה, פעולה על גופים, ארגון החיים החברתיים – כי אם מתוך מה שהיא מכנה כוח גיאונטולוגי. הכוח הגיאונטולוגי הוא הכוח הפועל לעיצובם של היחסים בין החיים ללא־חיים דרך ייסוד ההבחנה בין החי לדומם, תִקנוּנה ופיקוח עליה, אבל גם דרך פרימתה וזליגה בין החי לדומם. לפיכך, תחום החלוּת של הכוח הגיאונטולוגי איננו רק החיים החברתיים או הכניסה אליהם והיציאה מהם, אלא המעבר אל החיים ומהם – מעבר שאיננו ביולוגי גרידא, טוענת פובינלי, אלא נטוע במשטרים פוליטיים וכלכליים המסדירים את הדומם והאינרטי לא פחות מאשר הם מסדירים את החיוני והרוחש. פובינלי עוקבת בספרה אחר תצורותיו של כוח זה, על מערכיו, מנגנוניו, אופני פעולתו והדמויות הפרדיגמטיות שלו. בפרק שתורגם היא מתארת שלוש דמויות כאלה, מול ארבע הדמויות של הביו־כוח במשטר המיניות המודרני שתיאר פוקו: המדבר, האנימיסט והווירוס. המדבר הוא האזור שנתפס כנעדר חיים מטבעו, ולכן כאתר לפעולתן של טכנולוגיות מקיימות חיים ומפריחות שממה. האנימיסט הוא מי שמצליח לראות חיים במקום שבו אחרים רואים דברים דוממים או נעדרי חיים, כלומר מי שיוצר רצף אינסופי של חיים. הווירוס הוא הדמות המטשטשת את ההבחנה בין החיים ללא־חיים, אך לא דרך רצף אלא דרך שעתוק, המתנה רדומה ושרשרת של הבדלים זעירים. באמצעות שלוש הדמויות הללו מציעה פובינלי לנתח את הקפיטליזם העכשווי ואיתו את התביעה לזרימה רציפה של הון, חיוני ואינרטי גם יחד, ואת הליברליזם המאוחר ההתיישבותי, הבעלות על המשאבים החומריים ואופני ההמשגה השונים של הטבע.

לאטור, שהלך השנה לעולמו, עסק רבות בשני העשורים האחרונים ב״גאיה״ – מין גלגול נוסף של תיאוריית הרשת המורכבת מסוֹכנים אנושיים ולא־אנושיים, המזוהה איתו; ואילו לנטון היה תלמידו של ג׳יימס לאבלוק, המזוהה עם השערת גאיה שלפיה כדור הארץ הוא מערכת כוללת ומתהווה שמתרחשת בה אבולוציה הדדית של אורגניזמים וסביבותיהם. כשם שהשערת גאיה כופרת בחלוקות הדיסציפלינריות של מדעי כדור הארץ, המאמר הוא ניסיון לשלב בין המדעים הפלנטריים למדעי האדם ולשאול על היחסים בין עולם הטבע לעולם הפוליטי, בלי להיענות לחלוקות המוכרות בין הטבעי למלאכותי או בין הכורח לחופש. לאטור ולנטון מתווכחים עם כמה מההנחות השכיחות לגבי גאיה: שהיא אורגניזם שלם, שהיא אחדותית ולכידה, שיש לה חוקים קבועים, כיווניות ותכליתיות, כלומר שיש להבינה מתוך מושגי הטבע המוכרים. תחת זאת הם מראים כיצד גאיה מאפשרת להרחיב את חלותו של התחום הפוליטי, ממלכת החירות, לכדי אקולוגיה של הטבע שבה פועלים סוכני חיים מסוגים שונים.

אין תקציר