מאמר זה בוחן מחדש את תפקיד הפליטים בביקורתה של חנה ארנדט על מדינת הלאום. הוא מביא את סיפורו האישי של מבקש מקלט מגאנה שהגיע לתל אביב ומציע באמצעותו גרסה בת זמננו לביקורת זו. המאמר בוחן טקסט קצר של ג'ורג'יו אגמבן בשם We Refugees, הקורא את מאמרה של ארנדט משנת 1943 הנושא את אותו שם, ומנסח מחדש את הביקורת של ארנדט. אמנם הפרשנות של אגמבן אכן מתמצתת היטב את רעיונותיה העיקריים של ארנדט על "בעיית הפליטים", המוצגים בספרה יסודות הטוטליטריות, אך אינה מסבירה את עמדתה האישית המודגשת ב"אנו פליטים". התבוננות בז'אנר המחאה נגד העוול הנעשה למבקשי מקלט שהתפתח בישראל בשנים האחרונות, ובסיפור רדיפתו של מבקש מקלט אפריקני, מניבה הבנה מלאה יותר של דגש ביוגרפי זה אצל ארנדט. כפי שאגמבן חוזר ואומר, היהודים מודרים מבחינה מבנית מן המערך הפוליטי של מדינת הלאום. אבל ארנדט סבורה  כי תשומת לב לביוגרפיות הקונקרטיות של המודרים מאפשרת לבטא את ההדרה הזאת ואולי אף להתנגד אליה. החזרה על הכותרת "אנו פליטים" מובנת אפוא כקריאה לסולידריות בין אנשים שהמדינה אינה יכולה לייצג את היסטוריות החיים שלהם. במצב המחייב סולידריות כזאת נמצאים כיום "הפליטים הפוסטקולוניאליים".

מאמר זה בוחן את משמעות המושג "לבנטיניות" (מזיגה של מזרח ומערב הנתפסת כמנֻוונת ומזויפת) בשיח היהודי-לאומי בעשורים המעצבים של החברה הישראלית. הטיעון המרכזי המוצג במאמר הוא שיש לראות בדיאלוג שהתפתח בתוך הציונות בשאלת הלבנטיניות חלק מדיאלוג לאומי כללי יותר של מיעוט המנסה להבנות את עצמו כרוֹב. כתיבתה של האינטלקטואלית היהודית-מצרית ז'קלין כהנוב והשיח הציבורי שהתפתח סביב עבודתה בשנותיה המעצבות של ישראל הם הבסיס לדיון זה. המחברת טוענת כי בניגוד לפרשנויות הרווחות להגותה של כהנוב, יש לראות את תפיסת הלבנטיניות אצלה כמצביעה על מגמה מרכזית שאפיינה את השיח הציוני בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. כהנוב ביקשה להפוך את הלבנטיניות לאידיאל זהות מבוקש באמצעות יבוא התרבות הלבנטינית ההיברידית מתוך ההקשר של חברת מיעוט אל ההקשר של חברה יהודית ריבונית בישראל.

ניסיון זה "לייבא" את תרבות הכלאיים הלבנטינית מהקשר של מיעוט להקשר של רוב היה גם חלק מהשיח הלאומי היהודי ושימש נקודת מפגש בין כהנוב לאהרון אמיר, עורך כתב העת קשת. כהנוב זוהתה עם קשת, ששימש לה כדרכון לשיח האינטלקטואלי בישראל של אותם ימים. המצע האידיאולוגי המשותף מבהיר את תפקידו של מושג הלבנטיניות בשנים המעצבות של החברה הישראלית ומציע נקודת מבט חדשה על מעמדה של זהות הביניים ההיברידית במסגרת שיח המיעוט המבקש לדמיין את עצמו כשיח הרוב.