• פתח דבר 38–39

    מחאת האוהלים אשר פרצה בקיץ 2011 הצליחה לעורר בתוך זמן קצר דיון נוקב באשר למשמעות הישראליות ובאשר לשינויים בזהות הקולקטיבית של החברה בישראל בעשורים האחרונים. למול ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר הציב במרכז האג'נדה הפוליטית שלו את הדרישה להכיר במדינת ישראל כ"מדינה יהודית" אשר "סלע קיומה" הוא ירושלים – בחרו צעירי המחאה לנטות את אוהליהם בשדרות הערים ובכיכרותיהן ומחו על יוקר הדיור והמחיה. הם ביקשו לפתוח את הדיון בזהות הישראלית לא דרך חזרה לעבר מדומיין ולא על ידי הנגדה ל"אחר" אלא דרך דיון בנושאי הרווחה והחברה, אשר נדחקו במשך שנים רבות אל שולי הפוליטיקה הישראלית.[…]
    גיליון 38–39 של תיאוריה וביקורת נסגר עוד בטרם פרצה המחאה ולכן המאמרים בו אינם מתייחסים אל המחאה ומשמעויותיה. ואולם דווקא בשל כך בחרתי להצביע בפתח הדבר על נקודת השקה בלתי צפויה בין מאמרי הגיליון לבין המחאה החברתית – הקשר בין מקום, מקומיות וזהות ישראלית…

    חינם!
  • ההר והמבצר: קמפוס הר הצופים בדמיוּן המרחב הלאומי הישראלי

    מקומו המבודד של קמפוס האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מעבר לקו הירוק, יחד עם חזותו המבצרית, מכוננים אותו כאלטר-אגו של הקמפוס שבגבעת רם, המוקף במוסדות ממלכתיים ומשתלב בתוכם. היחס הוויזואלי שקמפוס הר הצופים מקיים עם העיר העתיקה, באופן שמהדהד אחריה אך גם מתבצר כנגדה, מעלה שאלות לגבי השיקולים שהנחו את מייסדי האוניברסיטה באשר למיקומה בשנת 1914 ולגבי רצונם של אדריכלי הקמפוס לקשור בין העיר העתיקה לקמפוס עם סיפוח מזרח העיר בשנת 1967. חיבור זה בוחן את האופן שבו שולב ההר בהיסטוריה הציונית ואת השפעתן של 19 שנות היותו מובלעת ישראלית בשטח ירדני על עיצוב המבנה המחודש של הקמפוס, ומנתח את מיקומו של הקמפוס ביחס לגבולות העיר והמדינה בתודעה הלאומית הישראלית. הציר המרכזי של הדיון — שנע בין ההיסטוריה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, תיאוריה והיסטוריה של אדריכלות, והחשיבה האנתרופולוגית על אודות מקום ואי-מקום — מתמקד ביחס האנכרוניסטי שמתקיים בקמפוס האוניברסיטה העברית הבנוי כמגהסטרוקטורה (megastructure) בין מרחב הפנים ההיפר-קפיטליסטי לבין דימויו המבצרי.

    20.00 חינם!
  • העיניים שהיו למבט: הר החרמון ומקומו בשיח הטריטוריאלי הישראלי לאחר 1973

    על ידי דיון במושג המבט, מאמר זה בודק כיצד הוכלל הר החרמון בנוף המדומיין של ישראל, ומנתח את הניסיונות לשלבו בזהות הטריטוריאלית הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור (1973). ההצדקה הישראלית להמשך ההחזקה בחרמון התפתחה במסגרת שיח חילוני שהתבסס על שיקולים גיאו-אסטרטגיים (ההר כמוצב צבאי) או אזרחיים (ההר כאתר סקי "אלפיני"). אחרי מלחמת יום כיפור הונצח ההר וכמעט קוּדש בשיח הציבורי הציוני בישראל בתפקידו כ"עיניים של המדינה". נותרה אפוא כפילות פרדוקסלית, שכן הוא נקשר לשטחים שנחשבו בעיני חלקים מהחברה הישראלית לשטחים כבושים המוחזקים שלא כחוק.

    המאמר מתמקד בשיח התרבותי והפוליטי שהתפתח סביב החרמון אחרי מלחמת יום כיפור, ובייחוד בדימוי האורגני, "העיניים של המדינה", שהציג את ההר כעמדת תצפית לאומית והפך אותו לנקודת ציון גיאו-פוליטית מרכזית. המחבר טוען כי ניכוסו הפיזי והתרבותי של הר החרמון על ידי ישראל הוא ציון דרך חשוב בהתפתחות השיח הלאומי. ככזה, מבטו של הר אינו מופנה רק מזרחה, אלא גם משמש בבואה לתובנות חשובות באשר לתבניות שונות של הנרטיבים הגיאו-פוליטיים הציוניים.

    20.00 חינם!
  • "יש אבנים עם לב אדם": על מונומנטים, מודרניזם ושימור בכותל המערבי

    עוד בטרם הסתיימה מלחמת ששת הימים שלחה ישראל דחפורים להרוס את שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי. לאחר מכן התבקשו אדריכלים לרפא את הפצע האורבני שנפער בעקבות ההרס. מאמר זה טוען כי הצעותיהם לשינויים מרחביים באתר לא רק ניסו לשקם את המרקם האורבני שבין הרובע היהודי להר הבית, אלא חשפו בהכרח את הכותל עצמו לפרשנויות חדשות ומחודשות. המאמר בוחן את האופן שבו גופים שונים דנו במשמעותו של הכותל במסגרת התחומים הדיסציפלינריים של שימור היסטורי, אדריכלות ועיצוב אורבני. הוא שואל כיצד גופים אלה, באמצעות טיפולם במרחב ובצורה האורבנית, נתנו ביטוי לחזונות מתחרים של פרויקט הממלכתיות הישראלי.
    הדיון מתמקד בשתי תקופות – שנות השבעים, שבהן תוכניתו השנויה במחלוקת של האדריכל משה ספדי לכיכר הכותל המערבי אושרה על ידי המדינה אך לא יצאה לפועל, ושנות התשעים המאוחרות, שבהן נפתחו לציבור מנהרות הכותל ומרכז דוידסון, מצפון לאזור התפילה ומדרום לו. ניתוח של התוכניות האדריכליות הרלוונטיות, האתרים הבנויים והמחלוקות שעוררה בנייתם חושף תמורה משמעותית בין שתי התקופות. בכל תקופה ניסו גופים שונים – נציגי הזרמים האורתודוקסיים הציוניים, מוסדות ארכיאולוגיים, רשויות המדינה ורשויות מקומיות – לשוות לכותל ערכים שונים. הואיל והביטוי המרחבי של ערכים אלה מייצג עמדות פוליטיות, התמורה שחלה בין שתי התקופות גם חושפת את התפקידים המשתנים שניתנו לכותל בתחרות על עיקרי היסוד במיזם הממלכתיות הישראלי.

    20.00 חינם!
  • מיהו יהודי-ערבי? עיון משווה בתולדות השאלה, 1880–2010

    מאמר זה מבקש למקם מחדש את שאלת הזהות היהודית-ערבית בתוך מסגרת השוואתית המשלבת את נקודת המבט התיאורטית עם נקודת המבט ההיסטורית. באמצעות העלאתו בשיח האקדמי והציבורי הופיע המושג הנוכחי של "יהודי–ערבי" כמיזם פוליטי של התערבות בשיח הציוני ובמונחי הזהות הישראלית. ההיסטוריה של היהודים דוברי הערבית לפני 1948 (המשמשת גם בתפקיד הפרהיסטוריה של המזרחים בישראל) נתקלה בדרך כלל בהתעלמות, דבר שהוליד שאלות חדשות בדבר ההיסטוריוּת של המונח "יהודי-ערבי". במקום לבדוק את ה"ממשות" או את ה"אותנטיות" של היהודי-הערבי, המחברת מתייחסת ללקונה הזאת ובוחנת את "היהודי–-הערבי" כהיסטוריה של רעיון, של עצם השאלה "מיהו יהודי-ערבי?".
    באמצעות קריאת הערכים המשתנים של המושג "יהודי-ערבי", הן כאפשרות תרבותית הן כעמדה פוליטית, המחברת בוחנת את האופן שבו הובנתה הערביות בהקשרים היסטוריים שונים אצל אינטלקטואלים יהודים בשלוש תקופות היסטוריות שונות: ה"נַהְצָ'ה", היא התחייה הערבית המודרנית בשלהי המאה התשע-עשרה; התקופה שבין שתי מלחמות העולם, שבה הגיעה לשיאה המעורבות היהודית בהגות הערבית המודרנית, בתרבות ובפוליטיקה; ולבסוף, ביטויי הזהות "היהודית-הערבית" משנות התשעים ועד 2010. לבסוף, המחברת מציעה שמה שמעניק משמעות (ולפיכך בהכרח "ממשות") לזהות היהודית-הערבית איננו רק החוויה ההיסטורית של היהודים באזור, אלא בראש ובראשונה שאיפתם, שזכתה לביטוי ציבורי, של אינטלקטואלים יהודים בתקופות שונות ובמקומות שונים להזדהות כ"יהודים-ערבים" אל מול הקולקטיב הערבי בכללותו, אל מול רעיון הערביות או אל מול העבר היהודי-ערבי.

    20.00 חינם!
  • יהודיוֹת–ערביוֹת? אתניות, לאומיות ומגדר בתל אביב המנדטורית

    אופי הקשרים שבין החברה היהודית לחברה הערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית ותחת שלטון המנדט הבריטי מוסיף להוות נושא למחלוקת בין חוקרים. מאמר זה בוחן את ההשלכות התיאורטיות והמתודולוגיות של יישום הקטגוריות של יהודים-ערבים ושל מגדר על פולמוס היסטוריוגרפי זה. באמצעות ניתוח מקרה המבחן של הקשרים בין נערות יהודיות מזרחיות לגברים ערבים בתל אביב של ימי המנדט טוענת המחברת כי יחסי הגומלין בין יהודים מזרחים לבין ערבים בארץ ישראל מוכיחים את נחיצותן של מסגרות התייחסות אתניות ותרבותיות, לצד פרספקטיבות מגדריות, לצורך הדיון ההיסטוריוגרפי על אופי הקשרים בין החברה היהודית לחברה הערבית לפני 1948.

    20.00 חינם!
  • בשם האב: אדיפליות בסיפורת המזרחית של הדור השני

    הסיפורת המזרחית בישראל מגלה מודעות חריפה למשפחה. העלייה לישראל, והחיים לפני ההגירה ואחריה, מתוארים בדרך כלל מבעד לעדשת היחסים המשפחתיים ומתוך מודעות לקשיי ההסתגלות של ההורים בארצם החדשה. בהקשר זה דוחה הסיפורת המזרחית את הנרטיב האדיפלי התופס מקום מרכזי בסיפורת הישראלית משנות השישים ואילך. כחלופה לכך היא מציעה נרטיב של שותפות והזדהות בין-דורית, בעיקר בין בנים לאבות, שאפשר אולי לכנותו נרטיב "אדיפוס שלילי".

    ביצירותיהם של אלברט סויסה, סמי ברדוגו, יוסי אבני, דודו בוסי ואחרים, מבוטאת ביקורת על האבות – לא בגלל קשייהם להשתלב בחברה הישראלית, אלא בגלל נכונותם לשתף פעולה עם כור ההיתוך הישראלי ולהיפטר מתכונותיהם הערביות. ההזדהות עם האבות מכוונת בסיפורת המזרחית לדרישה לזכור את המאפיינים התרבותיים והלשוניים הערביים שנמחקו בתהליך הקליטה בישראל, גם אם אין עוד אפשרות להשיב את המאפיינים האלה לקדמותם.

    20.00 חינם!
  • נוסטלגיית שואה: עיון מחודש בטראומה ובנוסטלגיה לאור המקרה של "פיצה באושוויץ"

    הנוסטלגיה משרתת את הצורך לראות את העבר באור חיובי, צורך הנובע ממצבנו בהווה ומנותק מאופיו האמתי של העבר. על פי השקפה זו, הנוסטלגיה בוראת מחדש את העבר מתוך הכמיהה אליו. אם כן, נראה שקל יותר לצבוע בצבעים חיוביים עבר נעים ולא עבר עגום. הנוסטלגיה איננה אשליה גמורה. היא יוצרת חיבור יצירתי אל העבר ואינה מתעלמת מזיכרונות ממשיים.
    פעולתה היצירתית של הנוסטלגיה איננה אפשרית כמעט אל מול עבר טראומתי שאינו מותיר מקום לזיכרונות טובים. התגובה לעבר כזה עשויה להיות אבל או סרקזם. דומה שהסרקזם מנוגד לנוסטלגיה מפני שהוא יוצר מבט מרוחק שנוטה למוסס את הכמיהה התמימה, הפוזיטיבית של הנוסטלגיה. מכאן עולות אפוא שתי מסקנות: (א) אי-אפשר להתבונן בעבר טראומתי בנוסטלגיה; (ב) סרקזם אינו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם נוסטלגיה.
    עם זאת, דומה כי הנוסטלגיה המוצגת בסרט פיצה באושוויץ (ישראל, 2008) סותרת את שתי המסקנות. היא מופנית כלפיי עבר טראומתי ומעורבת בסרקזם ובהומור שחור. מאמר זה שופך אור חדש על מושג הנוסטלגיה כדי לנסות ולהבהיר אתת משמעות המונח "נוסטלגיית שואה" (הנזכר בסרט עצמו).

    20.00 חינם!
  • המיניות והכיבוש: הקולנוע הפוסט-טראומתי הפלסטיני והישראלי בתקופת האינתיפאדה השנייה

    ניתוחם של סרטים המתארים יחסים מיניים בין-גזעיים בין גברים בקולנוע הישראלי והפלסטיני, שהופקו במהלך האינתיפאדה השניה  או אחריה (2000–2008), מגלה תמונה מורכבת. שני הקורפוסים עוסקים בהצטלבות הפוסט-טראומתית של גזע ולאומיות עם מגדר ומיניות. המאמר בוחן שתי דוגמאות: סרטו הישראלי של איתן פוקס הבועה, וסרטו הפלסטיני הקצר של תאופק אבו-ואיל יומנו של זונה. הסרט הישראלי מתמקד ביחסים מיניים בין-גזעיים שלתוכם חודר טרור, על רקע סצנת הגייז המערבית העירונית, ואילו הסרט הפלסטיני מתמקד ביחסי מין בין-גזעיים בתוך הזיכרון הפוסט-טראומתי של גירוש ואובדן הבית.

    לצד ההבדלים הסוציו-דתיים בין שתי התרבויות ותעשיות הסרטים שלהן יש למבנים אלה השלכות על האופן שבו מיוצגת ה(הומו)סקסואליות. הקולנוע ההומוסקסואלי הפלסטיני והישראלי שנוצר במהלך האינתיפאדה השנייה ואחריה (כפי שהוא מיוצג על ידי שני הסרטים הנדונים) מלמד על רשת מורכבת של יחסים מיניים בין-גזעיים. מאמר זה מציע אפוא חשיבה מחודשת על מושגים תרבותיים כגון גייאיזציה, הגוף החדיר, אוננות, בושה–גאווה–השפלה הומוסקסואלית, מבט וכלכלה סקופית, וכן זיכרון, טראומה ופוסט-טראומה.

    20.00 חינם!
  • מאמר מתורגם – המרחב החברתי והיווצרות הקבוצות

    בניית תיאוריה של המרחב החברתי מחייבת הינתקות מן התיאוריה המרקסיסטית בשורת עניינים. ראשית, מן הנטייה להעדיף ישויות חומריות (במקרה זה – הקבוצות הממשיות, שאת מספרן, גבולותיהן, חבריהן וכו' מתיימרים להגדיר) על חשבון יחסים; שנית, הינתקות מן האשליה האינטלקטואליסטית, שבגללה מתייחסים למעמד התיאורטי – שאותו מגדיר המלומד – כאילו הוא מעמד ממשי, קבוצה מגויסת בפועל; שלישית, הינתקות מן האקונומיזם, המוביל לרדוקציה של השדה החברתי, שהוא מרחב רב-ממדי, לשדה הכלכלי גרידא, כלומר לתחום יחסי הייצור הכלכלי, שנחשבים בתפיסה האקונומיסטית לקואורדינטות הבלעדיות המגדירות את העמדה החברתית. ולבסוף, הינתקות מן האובייקטיביזם הכרוך באינטלקאוטליזם ומוביל להתעלמות מהמאבקים הסמליים המתרחשים בשדות השונים – מאבקים על עצם ייצוגו של העולם החברתי ובייחוד על קביעת המדרג בתוך כל שדה ושדה ובין השדות השונים…

    20.00 חינם!
  • מסה – בורדיה על המרחב החברתי

    מאמרו הקצר של בורדיה המובא להלן הוא אחד הניסוחים התיאורטיים המגובשים ביותר שיצאו מתחת ידיו. הוא מבוסס על הרצאתו בפברואר 1984, בעיצומה של תקופת יצירה אינטנסיבית שבמהלכה נכתבו כמה מעבודותיו החשובות ביותר: ספרו ההיבדלות התפרסם חמש שנים לפני כן (1979), שנה לאחר מכן – החוש המעשי (1980), שבמידה רבה הוא מעין פיתוח וניסוח מחדש של סקיצה של תיאוריה של הפרקסיס מ-1972, ובאותה שנה ממש התפרסם הומו אקדמיקוס (1984a). העובדה שבורדיה וצוותו הוציאו לאור כתב עת משלהם אפשרה להם לפרסם את הטקסט תוך חודשים ספורים מאזז כתיבתו בגיליון מיוחד של כתב העת, שהוקדש לעבודה הפוליטית, וכבר בשנה שלאחר מכן הופיע באנגלית ובגרמנית…

    20.00 חינם!
  • בין ספרים – פורנוגרפיה של מולדת

    ♦ רג'א שחאדה, 2009. טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם, תרגמה מאנגלית מיכל אלפון, תל-אביב: עם עובד.

      מה מושך אותנו אל רג'א שחאדה? שהוא, הפלסטיני, מדבר אלינו בשפה של ידיעת הארץ, הפולחן המכונן של הישראליות. איך הוא מעז? "ייסוריו של עם," הוא אומר, "הפכו להיות ייסוריי האישיים, הפרטיים, ויפי הגבעות והזיתים נהפך לסמל של עמי" (שחאדה 1982, 92).
      שחאדה, עורך דין היושב ברמאללה, בנו של פליט מיפו, כתב ספרים רגישים מאוד, אישיים מאוד, על חייו תחת הכיבוש הישראלי…
    20.00 חינם!