עוד בטרם הסתיימה מלחמת ששת הימים שלחה ישראל דחפורים להרוס את שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי. לאחר מכן התבקשו אדריכלים לרפא את הפצע האורבני שנפער בעקבות ההרס. מאמר זה טוען כי הצעותיהם לשינויים מרחביים באתר לא רק ניסו לשקם את המרקם האורבני שבין הרובע היהודי להר הבית, אלא חשפו בהכרח את הכותל עצמו לפרשנויות חדשות ומחודשות. המאמר בוחן את האופן שבו גופים שונים דנו במשמעותו של הכותל במסגרת התחומים הדיסציפלינריים של שימור היסטורי, אדריכלות ועיצוב אורבני. הוא שואל כיצד גופים אלה, באמצעות טיפולם במרחב ובצורה האורבנית, נתנו ביטוי לחזונות מתחרים של פרויקט הממלכתיות הישראלי.
הדיון מתמקד בשתי תקופות – שנות השבעים, שבהן תוכניתו השנויה במחלוקת של האדריכל משה ספדי לכיכר הכותל המערבי אושרה על ידי המדינה אך לא יצאה לפועל, ושנות התשעים המאוחרות, שבהן נפתחו לציבור מנהרות הכותל ומרכז דוידסון, מצפון לאזור התפילה ומדרום לו. ניתוח של התוכניות האדריכליות הרלוונטיות, האתרים הבנויים והמחלוקות שעוררה בנייתם חושף תמורה משמעותית בין שתי התקופות. בכל תקופה ניסו גופים שונים – נציגי הזרמים האורתודוקסיים הציוניים, מוסדות ארכיאולוגיים, רשויות המדינה ורשויות מקומיות – לשוות לכותל ערכים שונים. הואיל והביטוי המרחבי של ערכים אלה מייצג עמדות פוליטיות, התמורה שחלה בין שתי התקופות גם חושפת את התפקידים המשתנים שניתנו לכותל בתחרות על עיקרי היסוד במיזם הממלכתיות הישראלי.

הנוסטלגיה משרתת את הצורך לראות את העבר באור חיובי, צורך הנובע ממצבנו בהווה ומנותק מאופיו האמתי של העבר. על פי השקפה זו, הנוסטלגיה בוראת מחדש את העבר מתוך הכמיהה אליו. אם כן, נראה שקל יותר לצבוע בצבעים חיוביים עבר נעים ולא עבר עגום. הנוסטלגיה איננה אשליה גמורה. היא יוצרת חיבור יצירתי אל העבר ואינה מתעלמת מזיכרונות ממשיים.
פעולתה היצירתית של הנוסטלגיה איננה אפשרית כמעט אל מול עבר טראומתי שאינו מותיר מקום לזיכרונות טובים. התגובה לעבר כזה עשויה להיות אבל או סרקזם. דומה שהסרקזם מנוגד לנוסטלגיה מפני שהוא יוצר מבט מרוחק שנוטה למוסס את הכמיהה התמימה, הפוזיטיבית של הנוסטלגיה. מכאן עולות אפוא שתי מסקנות: (א) אי-אפשר להתבונן בעבר טראומתי בנוסטלגיה; (ב) סרקזם אינו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם נוסטלגיה.
עם זאת, דומה כי הנוסטלגיה המוצגת בסרט פיצה באושוויץ (ישראל, 2008) סותרת את שתי המסקנות. היא מופנית כלפיי עבר טראומתי ומעורבת בסרקזם ובהומור שחור. מאמר זה שופך אור חדש על מושג הנוסטלגיה כדי לנסות ולהבהיר אתת משמעות המונח "נוסטלגיית שואה" (הנזכר בסרט עצמו).

♦ רג'א שחאדה, 2009. טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם, תרגמה מאנגלית מיכל אלפון, תל-אביב: עם עובד.

מה מושך אותנו אל רג'א שחאדה? שהוא, הפלסטיני, מדבר אלינו בשפה של ידיעת הארץ, הפולחן המכונן של הישראליות. איך הוא מעז? "ייסוריו של עם," הוא אומר, "הפכו להיות ייסוריי האישיים, הפרטיים, ויפי הגבעות והזיתים נהפך לסמל של עמי" (שחאדה 1982, 92).

שחאדה, עורך דין היושב ברמאללה, בנו של פליט מיפו, כתב ספרים רגישים מאוד, אישיים מאוד, על חייו תחת הכיבוש הישראלי…