עובדה מפתיעה היא שלמרות הרס הבסיס האנושי, המוסדי והתרבותי של המחשבה והפרקטיקה הפסיכואנליטיות באירופה בעקבות עליית הנאציזם, לא נגרם משבר בדיסציפלינה זו. להפך, נדמה שהעתקת מרכז העניינים של הפסיכואנליזה לצדו השני של האוקיאנוס האטלנטי הביאה דווקא לחיזוקה שם. המאמר מציע הסבר להתפתחות זו, המתבסס על שילוב של ארבעה גורמים או וקטורים – מקצועי, מדעי, חברתי ותיאורטי – שיצרו יחדיו "נישה אקולוגית" (מושג השאול מעבודתו של הפילוסוף וההיסטוריון של המדע איאן האקינג).

ראשית כול, הפסיכואנליטיקאים שנעקרו ממרכז אירופה יכלו להישען על רשת מקצועית בעלת מבנה תמיכה בין-לאומי ולאומי (כלומר צפון אמריקני) כאחד, שהקלה על כמה מהקשיים שעל פי רוב נלווים למצבים מעין אלה. שנית, בתקופה זו הפך המושג "דעות קדומות" למושג מרכזי בספרות התיאורטית בתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. ההתמודדות עם נושא זה אפשרה להרחיב את תחום הניתוח הפסיכואנליטי. שלישית, העיסוק בדעות קדומות יצר בעבור אינטלקטואלים מהגרים מובילים, בהם גם פסיכואנליטיקאים, הזדמנויות להשתתף במיזמי מחקר של הוועדה היהודית האמריקנית, ה-AJC. לבסוף, הפסיכואנליטיקאים יכלו לספק הסבר למקורן ולכוחן של דעות קדומות, שהיה חסר בתחום, ובכך להפנות  את הזרקור אל עבר נושאים מרכזיים בהגות הפסיכואנליטית, כגון פעולתם של מנגנוני הגנה לא מודעים, ובראשם ההשלכה, ותהליכים אדיפליים בעייתיים. שילוב ארבעת הווקטורים בשנות הארבעים בארצות הברית אפשר לפסיכואנליטיקאים מהגרים כיחידים ולפסיכואנליזה בתור דיסציפלינה, לצבור כוח ולא להיקלע למשבר למרות הנסיבות הקשות.

"בהיסטוריה", כותב מישל דה סֶרטוֹ, "הכול מתחיל במעשה של הפרדה, הרכבה והפיכת דברים אשר חולקו אחרת ל'תעודות'. חלוקה תרבותית חדשה זו היא המשימה הראשונה. לאמיתו של דבר, היא מושתתת על יצירת תעודות כאלה באמצעותת העתקת הדברים הללו, תעתוקם או צילומם ואגב כך שינוי מקומם ומעמדם" (de Certeau 1988, 72–73). בעת שלוקטוו ה"תעודות" עבור ההיסטוריה של השואה, הוקמו אי אלה ארכיונים שונים זה מזה בתכלית ונכתבו אי אלה היסטוריות אוטונומיות לכאורה. מאמר זה יוקדש לשידוד מערכות או במילים אחרות, לארגון מחדש של ישויות נפרדות לשעבר מעין אלה במטרה לייצר היסטוריה משולבת של השמדת יהודי אירופה. קודם כול, אגדיר היסטוריה משולבת מעין זו מבחינה מושגית, לאחר מכן אתייחס לכמה בחירות נרטיביות ופרשניות שיש להן זיקה זו לזו, ולבסוף אעלה סוגיות מסוימות שעד כה המעיטו מערכן או התעלמו מהן…

המאמר מציע רקונסטרוקציה מושגית ונורמטיבית של המשפט הפלילי הבין-לאומי. התפתחויות שחלו במשפט הפלילי הבין-לאומי בתקופה שלאחר משפטי נירנברג הובילו לשידוד מערכות פרדיגמטי של התחום, ולמעבר מ"פרדיגמת המלחמה התוקפנית" ל"פרדיגמת מעשי הזוועה". פרדיגמת מעשי הזוועה הגדירה מחדש את עיקר משמעותו של המונח "בין-לאומי" בכל הנוגע למשפט הפלילי. היא נִתצה את הגבלות המרחב והזמן החלות על העמדה לדין, והולידה תורת משפט המקלה את ההעמדה לדין, מתמקדת בקורבנות ונסמכת על תיאוריות חדשות של חבות פלילית. עם זאת, בעיקרו של דבר פרדיגמה זו לא הביאה לידי עיון מחודש במטרות הענישה הפלילית, וכישלונה זה הותיר את המשפט הפלילי הבין-לאומי במצב בעייתי, חסר הגיון הצדקה עקבי. הפתרון לבעיה זו טמון בהבנת משפט מעשי הזוועה כתרגיל דידקטי, כיוון שמנקודת מבט זו ברור כי אין לראות בפשעים המוגדרים כמעשי זוועה התקפות על צו האנושות בכללו, אלא התקפות על הרעיון שלפיו חיי אדם הם מפעל המאורגן באמצעות קשרים קבוצתיים, זהויות קיבוציות ונאמנויות קהילתיות. העוסקים בתהליך המשפט ובמעשה השיפוט חייבים אפוא לתת דעתם על ההיסטוריה של קהילות ממשיות – הן קהילות הקורבנות והן קהילות מבצעי הפשעים. הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו היא קיום המשפט בזירה הנהנית מקשר אורגני בין ההליך, האנשים והמקום.