לאורך שנים צוירה בשיח הציוני דמות "החייל הטוב": לוחם הומני ומוסרי שאמנם משתתף בפגיעה באחרים, אך מתוך ניסיון לצמצמה ואגב תשלום מחיר נפשי. דימוי תרבותי זה סייע לחיילים ישראלים מהקבוצה ההגמונית לשאת את חוויית האשמה והרוע העולה בהם בעקבות השתתפותם במעשים הנעשים במסגרת השירות הצבאי, באמצעות פיצולה והשלכתה על אחרים, אשר להם יוחסה התרגשות מהפעלת הכוח. מחברי המאמר מציעים דיון פסיכואנליטי בתהליכים הנפשיים הכרוכים בשירות הצבאי מול אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים, ומתמקדים במשבר פנטזמת הלוחם ההומני, קרי הדעיכה ההדרגתית של דימוי תרבותי זה בשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. בהשראת תפיסות אתיקה לאקאניאניות המחברים מייחסים חשיבות מיוחדת לעמדה שבה מוצבים החיילים ביחס לחוק שהם מתבקשים לייצג. תפקיד החוק, לפי לאקאן, הוא להסדיר את המרחק המתאים בין הסובייקט לממשי, ואילו היעדר מרחק כזה כרוך בסכנה של התענגות אקססיבית בעלת פוטנציאל הרסני. אולם החוק השורר בשטחים הכבושים הוא חוק חריג, שרירותי ומפלה, שמקנה לחיילים סמכות קיצונית על אזרחים במסגרת יחסי כוח הרחוקים מהמקובל בחברות שוויוניות ודמוקרטיות. לטענת המחברים, האופן שבו הפעלת אלימות במסגרת השירות משפיעה על חיילים אינו תלוי רק בעמדתם הקוגניטיבית כלפי הקונפליקט שבשירות, כפי שמצביעים מחקרים פסיכולוגיים קודמים, אלא גם בחוויה לא בהכרח מודעת של התענגות ומועקה. המחברים מזהים שלושה סוגים מרכזיים של התענגות כזאת, שיחד מגבילים לטענתם את יכולתם של החיילים להשתמש בפנטזמת הלוחם ההומני. הריגוש המבלבל המתעורר אצל החיילים בעת שירותם דוחף אותם אל עבר סכנת הפרוורסיה חרף מאמצים נפשיים שהשקיעו כדי להיבדל מעמדה זאת. שלא כמו בעבודות פסיכולוגיות קודמות, כיווּן המחשבה המוצע במאמר מדגיש את המשותף בין הקבוצות השונות של החיילים המפעילים משטר כיבוש, המושפעים כולם מיחסי הכוח האלימים הכרוכים בתפקידם, גם אם הם נבדלים בעמדתם המודעת ובמידת מקצועיות תפקודם.

מאמר זה מציג ניתוח של המושג "העצמה כלכלית של נשים", כפי שהוא משמש בשדה הכלכלה החברתית בישראל. המושג – שהפך נפוץ מאוד בקרב קשת רחבה של סוכנים, בהם אנשי ממסד, פוליטיקאים, מממנים, נשות מקצוע, רכזות פרויקטים ונשים "מוחלשות" – מהווה תסריט מפתח במובן זה שהוא מגלם סדרה של ערכים מרכזיים ומאפשר פעולה חברתית. בישראל כיום העצמה היא מושג בתנועה מתמדת, המשמש במקביל בחוגים רדיקליים, ליברליים ושמרניים, ומופיע בעת ובעונה אחת במרחב הפוליטי, האקטיביסטי, הפרופסיונלי והצרכני. השחקניות בשדה יוצקות למושג משמעויות מגוונות ולעתים סותרות: קבוצות ויחידים מדברים לכאורה באותה שפה אך בעצם מתכוונים למכלולי ערכים שונים. המחברת טוענת כי בזכות העמימות שמאפיינת את מושג ההעצמה, הוא מתווך בין הגדרות מציאות מתחרות ויוצר מפגשים חברתיים בלתי שגרתיים. ניתוח השימושים המגוונים במושג חושף משוקעות עמוקה של שדה הכלכלה החברתית בהיגיון הניאו-ליברלי הקפיטליסטי, בצד דינמיקה נגדית של הטלת ספק ערכי ומוסרי בהיגיון זה והטמעת נימות ביקורתיות אל תוך השפה הממסדית.

במהלך שנות התשעים של המאה העשרים התפתח תחום מחקר חדש ומפתיע שטווה קשרים בין התנועה הנאצית לבין התנועה הירוקה. היסטוריונים ביקשו לבחון אם במפלגה, בתנועה ובמשטר הנאציים היו אלמנטים ירוקים. כותרתו של אחד הספרים הבולטים בתחום היה How Green Were the Nazis?, והשאלה האם הנאצים היו ירוקים, אם כן, לכאורה כבר הוכרעה לחיוב.
בפרק הראשון של המאמר נדונה סוגיית הקשר האפשרי בין התנועה הנאצית לתנועה הירוקה. הוא בודק אם אפשר לראות בשואה לא רק פרויקט אידיאולוגי, פוליטי, חברתי-כלכלי, אתני וגזעי, אלא גם פרויקט אקולוגי. בהקשר זה אקולוגיה מוגדרת באופן רחב הן כראיית עולם והן כפרקטיקה, על סמך הגדרת המושג במאה התשע-עשרה. הפרק השני בוחן את האפשרות לראות באקולוגיה פרדיגמה ומתודולוגיה שבאמצעותן אפשר לקדם את חקר השואה. בפרק השלישי נדונה האפשרות לראות בשואה אקו-סייד (ecocide) – רצח של עולם. לאור דיון זה מוצג בפרק הרביעי והאחרון הקשר בין תופעת הנאציזם בכלל והשואה בפרט לבין הדיסציפלינה האקולוגית, המוגדרת ככלל הידע והפרקטיקה המתייחסים לסביבה.