הצג עגלת קניות “על הֲזָרָה ואִזרוח: הערבית והעברית בשילוט הדרכים בגליל” נוסף לעגלת הקניות שלך.
  • פתח דבר 43

    כמו כמה מהטקסטים שפתחו את גיליונות תיאוריה וביקורת לאורך השנים, גם פתח הדבר הזה נכתב זמן קצר לאחר תום מלחמה – והפעם, "מבצע צוק איתן", שהחל ב-8 ביולי 2014, הסתיים בהפסקת אש ב-26 באוגוסט, וגבה מחיר דמים עצום: כ-2,200 הרוגים בצד הפלסטיני (המספר הסופי, כמו גם ההתפלגות בין לוחמים לאזרחים, נתונים במחלוקת); 74 הרוגים בצד הישראלי (67 חיילים ושבעה אזרחים)…

    חינם!

    כמו כמה מהטקסטים שפתחו את גיליונות תיאוריה וביקורת לאורך השנים, גם פתח הדבר הזה נכתב זמן קצר לאחר תום מלחמה – והפעם, "מבצע צוק איתן", שהחל ב-8 ביולי 2014, הסתיים בהפסקת אש ב-26 באוגוסט, וגבה מחיר דמים עצום: כ-2,200 הרוגים בצד הפלסטיני (המספר הסופי, כמו גם ההתפלגות בין לוחמים לאזרחים, נתונים במחלוקת); 74 הרוגים בצד הישראלי (67 חיילים ושבעה אזרחים)…


  • הנקרוגרפיה הפוליטית של המת-חי: על תיאוריה, ביקורת וזומבים

    הזומבי חדל מזמן להיות דמות אזוטרית המופיעה בעיקר בסרטי אימה זניחים. מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים הוא זוכה לדיון מחקרי מעמיק בשלל דיסציפלינות. מטרת המאמר היא לבחון את מעמדו המשתנה של הזומבי כמטפורה פוליטית, את אופני ייצוגו ואת סוגי הביקורת שנוכחותו מייצרת. המאמר ממקם את הדיון על הזומבי ביחס למושג פוסט-הומניזם, אשר מבקש לבחון את ה"אנושיות" כרעיון המתעצב באופן תמידי דרך יחסי כוחות פוליטיים והקשרים חברתיים משתנים ומניח כי ה"אנושי" מכונן באינטראקציה מתמדת עם מה שמוגדר כאחר ושונה לו. המאמר בוחן כיצד המצב הפוסט-הומני של הזומבי בא לידי ביטוי בשני רבדים שונים. ברובד הראשון, נוכחותו הגופנית של הזומבי כמת מהלך מייצרת מתח בין הסופניות שהיא מקבעת מחד גיסא אל מול הבינאריות בין התפיסות של חיים ומוות שעליה היא מערערת מאידך גיסא. ברובד השני, הרפלקסיה על דמותו של הזומבי חורגת מההתמקדות באינדיבידואל ועוסקת בחציית סף אשר מעבר לו קיומה של החברה כולה מוטל בספק. לבסוף המאמר מראה כיצד האטרקטיביות של הזומבי, שניכרת בשנים האחרונות, הקהתה את יכולתו לשמש כלי לניתוח ביקורתי כדימוי פוסט-הומני. על מנת לפתח טיעון זה, החלק המסיים של המאמר עוסק בייצוגים של ישראל בז'אנר.

    20.00 חינם!

    הזומבי חדל מזמן להיות דמות אזוטרית המופיעה בעיקר בסרטי אימה זניחים. מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים הוא זוכה לדיון מחקרי מעמיק בשלל דיסציפלינות. מטרת המאמר היא לבחון את מעמדו המשתנה של הזומבי כמטפורה פוליטית, את אופני ייצוגו ואת סוגי הביקורת שנוכחותו מייצרת. המאמר ממקם את הדיון על הזומבי ביחס למושג פוסט-הומניזם, אשר מבקש לבחון את ה"אנושיות" כרעיון המתעצב באופן תמידי דרך יחסי כוחות פוליטיים והקשרים חברתיים משתנים ומניח כי ה"אנושי" מכונן באינטראקציה מתמדת עם מה שמוגדר כאחר ושונה לו. המאמר בוחן כיצד המצב הפוסט-הומני של הזומבי בא לידי ביטוי בשני רבדים שונים. ברובד הראשון, נוכחותו הגופנית של הזומבי כמת מהלך מייצרת מתח בין הסופניות שהיא מקבעת מחד גיסא אל מול הבינאריות בין התפיסות של חיים ומוות שעליה היא מערערת מאידך גיסא. ברובד השני, הרפלקסיה על דמותו של הזומבי חורגת מההתמקדות באינדיבידואל ועוסקת בחציית סף אשר מעבר לו קיומה של החברה כולה מוטל בספק. לבסוף המאמר מראה כיצד האטרקטיביות של הזומבי, שניכרת בשנים האחרונות, הקהתה את יכולתו לשמש כלי לניתוח ביקורתי כדימוי פוסט-הומני. על מנת לפתח טיעון זה, החלק המסיים של המאמר עוסק בייצוגים של ישראל בז'אנר.


  • יושבים בתוך עמם: החלת המשפט הישראלי בבתי המשפט הצבאיים בשטחים

    במערכת המשפט הצבאי בשטחים הכבושים הולכת וגוברת המגמה של החלת החוק הישראלי, אף ששטחים אלו מעולם לא סופחו רשמית למדינת ישראל. מצדיקי מגמה זו טוענים שאימוץ של החוק הישראלי, הכולל סטנדרטים מתקדמים יותר בתחום זכויות האדם, מקדם שמירה על זכויות הנאשמים בבתי המשפט הצבאיים. הניתוח המוצע במאמר זה מראה שהטענה בדבר קידום זכויות האדם היא בבחינת כסות לתהליך מורכב בהרבה. למעשה החוק הישראלי כלל אינו נגיש לנאשמים ולמרבית עורכי הדין הפלסטינים המייצגים אותם בבתי המשפט הצבאיים, ולכן החלתו מקשה עליהם לנהל הגנה משפטית אפקטיבית ופוגעת בזכויות הנאשמים לא פחות משהיא מקדמת אותן. נאשמים ועורכי דין כאחד מודרים לחלוטין מהשיח הער והנאור שמנהלים השופטים הצבאיים בשטחים, שיח החותר למעשה להשתייכות לקהילת המשפט הישראלית ולקבלת לגיטימציה ממנה. השופטים הצבאיים, המוצבים לשפוט בני עם אחר, ממשיכים ברוחם לשבת בתוך עמם.
    החלת החוק הישראלי בבתי המשפט הצבאיים בשטחים היא חלק מתהליך רחב יותר, והיא מסמנת את ההבנה שכיבוש השטחים אינו עוד מצב זמני וחולף. המאמר עוקב אחר התפתחות התופעה, שתחילתה בתגובה לאינתיפאדה הראשונה והמשכה כרוך בהתמוטטות התקוות שנתלו בהסכמי אוסלו. החלת החוק היא חלק מתנועה רחבה יותר לעבר סיפוח דה-פקטו של השטחים ויצירת מערכת מאוחדת בשליטה ישראלית. ההחלה החלקית והבלתי פורמלית של החוק הישראלי באמצעות פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים מאפשרת את מערכת היחסים המיוחדת, המעין-קולוניאלית, בין מערכת המשפט הישראלית האזרחית לזו הצבאית בשטחים. מערכת יחסים זו משמרת את המשפט בשטחים כחיצוני למשפט בישראל, ועם זאת מכילה אותו אל קרבה.

    20.00 חינם!

    במערכת המשפט הצבאי בשטחים הכבושים הולכת וגוברת המגמה של החלת החוק הישראלי, אף ששטחים אלו מעולם לא סופחו רשמית למדינת ישראל. מצדיקי מגמה זו טוענים שאימוץ של החוק הישראלי, הכולל סטנדרטים מתקדמים יותר בתחום זכויות האדם, מקדם שמירה על זכויות הנאשמים בבתי המשפט הצבאיים. הניתוח המוצע במאמר זה מראה שהטענה בדבר קידום זכויות האדם היא בבחינת כסות לתהליך מורכב בהרבה. למעשה החוק הישראלי כלל אינו נגיש לנאשמים ולמרבית עורכי הדין הפלסטינים המייצגים אותם בבתי המשפט הצבאיים, ולכן החלתו מקשה עליהם לנהל הגנה משפטית אפקטיבית ופוגעת בזכויות הנאשמים לא פחות משהיא מקדמת אותן. נאשמים ועורכי דין כאחד מודרים לחלוטין מהשיח הער והנאור שמנהלים השופטים הצבאיים בשטחים, שיח החותר למעשה להשתייכות לקהילת המשפט הישראלית ולקבלת לגיטימציה ממנה. השופטים הצבאיים, המוצבים לשפוט בני עם אחר, ממשיכים ברוחם לשבת בתוך עמם.
    החלת החוק הישראלי בבתי המשפט הצבאיים בשטחים היא חלק מתהליך רחב יותר, והיא מסמנת את ההבנה שכיבוש השטחים אינו עוד מצב זמני וחולף. המאמר עוקב אחר התפתחות התופעה, שתחילתה בתגובה לאינתיפאדה הראשונה והמשכה כרוך בהתמוטטות התקוות שנתלו בהסכמי אוסלו. החלת החוק היא חלק מתנועה רחבה יותר לעבר סיפוח דה-פקטו של השטחים ויצירת מערכת מאוחדת בשליטה ישראלית. ההחלה החלקית והבלתי פורמלית של החוק הישראלי באמצעות פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים מאפשרת את מערכת היחסים המיוחדת, המעין-קולוניאלית, בין מערכת המשפט הישראלית האזרחית לזו הצבאית בשטחים. מערכת יחסים זו משמרת את המשפט בשטחים כחיצוני למשפט בישראל, ועם זאת מכילה אותו אל קרבה.


  • ההיסטוריה החדשה של הג'וינט: חשיש בפלסטין המנדטורית ובמדינת ישראל

    מאמר זה הוא מחקר ראשון מסוגו על אודות החשיש בפלסטין-ישראל מאז תקופת המנדט הבריטי. המאמר מבקש לבחון כיצד הוגדרה והובנה "בעיית החשיש" ואיזה שיח התפתח סביב החומר בפלסטין המנדטורית ואחר כך במדינת ישראל, ובעיקר כיצד ולמה הועמסו על החשיש משמעויות שונות שאין להן, ולא היה להן, קשר של ממש לא עם החומר עצמו ולא עם השפעותיו הפסיכו-אקטיביות. הידע על החשיש שהגיע לחבל ארץ זה ייבחן כחוליה בשרשרת של "תיאוריות נודדות", דהיינו ידע מסוגים שונים שפותח ונעשה פופולרי במקומות אחרים בעולם ואחר כך אוּזרח במקום קליטתו החדש. ראשיתו של ידע זה במפגשים קולוניאליים עם אוכלוסיות באסיה ובאפריקה שצריכת חשיש הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הפנאי, הפולחן והרפואה שלהן. במפגשים אלה נודעה לחשיש חשיבות רבה בתהליך ההגזעה של עמים ילידים שונים ודחיקתם לשוליים. הידע על הקנביס, שנדד על פני אזורים שונים ונקלט באתרים חדשים, הותאם לתנאים המקומיים ולהיררכיות החברתיות המקומיות והוסיף להן חותמות כשרות משלו. לא זו בלבד שהחשיש תרם להדרת האוכלוסיות שצרכו אותו, הוא קיבע אותן במעמד חברתי נחות ושימש מקור נוסף, אחד מני רבים, לחרדה מפניהן ולייצוגי השנאה כלפיהן. הידע על החשיש, שהגיע מהמושבות וממדינות אירו-אמריקה, הוציא שם רע למיעוטים ולקבוצות שוליים שצרכו אותו, ומשהגיע לארץ הוא הוחל על הצרכנים העיקריים של החומר בפלסטין-ישראל: תחילה פלסטינים וערביי המדינות השכנות, ולאחר 1948 אף מהגרים-עולים מארצות מוסלמיות. אף שאין עדויות לכך שמי משתי הקבוצות הפריזו בצריכת חשיש, ואף שבעיית הסמים בארץ הייתה תופעה שולית יחסית, ידע זה שולב בתהליך יצירת המשמעויות שתכליותיו העיקריות היו היבדלות מקבוצות "אוריינטליות" והפללתן והימנעות ממנהגים ומהרגלים בעלי סממנים "ערביים".

    20.00 חינם!

    מאמר זה הוא מחקר ראשון מסוגו על אודות החשיש בפלסטין-ישראל מאז תקופת המנדט הבריטי. המאמר מבקש לבחון כיצד הוגדרה והובנה "בעיית החשיש" ואיזה שיח התפתח סביב החומר בפלסטין המנדטורית ואחר כך במדינת ישראל, ובעיקר כיצד ולמה הועמסו על החשיש משמעויות שונות שאין להן, ולא היה להן, קשר של ממש לא עם החומר עצמו ולא עם השפעותיו הפסיכו-אקטיביות. הידע על החשיש שהגיע לחבל ארץ זה ייבחן כחוליה בשרשרת של "תיאוריות נודדות", דהיינו ידע מסוגים שונים שפותח ונעשה פופולרי במקומות אחרים בעולם ואחר כך אוּזרח במקום קליטתו החדש. ראשיתו של ידע זה במפגשים קולוניאליים עם אוכלוסיות באסיה ובאפריקה שצריכת חשיש הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הפנאי, הפולחן והרפואה שלהן. במפגשים אלה נודעה לחשיש חשיבות רבה בתהליך ההגזעה של עמים ילידים שונים ודחיקתם לשוליים. הידע על הקנביס, שנדד על פני אזורים שונים ונקלט באתרים חדשים, הותאם לתנאים המקומיים ולהיררכיות החברתיות המקומיות והוסיף להן חותמות כשרות משלו. לא זו בלבד שהחשיש תרם להדרת האוכלוסיות שצרכו אותו, הוא קיבע אותן במעמד חברתי נחות ושימש מקור נוסף, אחד מני רבים, לחרדה מפניהן ולייצוגי השנאה כלפיהן. הידע על החשיש, שהגיע מהמושבות וממדינות אירו-אמריקה, הוציא שם רע למיעוטים ולקבוצות שוליים שצרכו אותו, ומשהגיע לארץ הוא הוחל על הצרכנים העיקריים של החומר בפלסטין-ישראל: תחילה פלסטינים וערביי המדינות השכנות, ולאחר 1948 אף מהגרים-עולים מארצות מוסלמיות. אף שאין עדויות לכך שמי משתי הקבוצות הפריזו בצריכת חשיש, ואף שבעיית הסמים בארץ הייתה תופעה שולית יחסית, ידע זה שולב בתהליך יצירת המשמעויות שתכליותיו העיקריות היו היבדלות מקבוצות "אוריינטליות" והפללתן והימנעות ממנהגים ומהרגלים בעלי סממנים "ערביים".


  • "עיראקים אשכנזים מאוד": על אותנטיות, גבולות מעמדיים והמטפוריקה של השפה האתנית בישראל

    המאמר דן בשינויים שחלו בסטרוקטורה האתנו-מעמדית בישראל, בגבולות הקבוצתיים שמהווים בסיס להדרה ולהערכת הזולת ובשפה הזמינה לישראלים לייצוג גבולות אלו. הטענה המרכזית היא כי בעשורים האחרונים עברה החברה הישראלית תהליך של מִעְמוּד, קרי היחלשות של הגבולות האתניים והתחזקות של הגבולות הסימבוליים והחברתיים המעמדיים. ואולם תהליך זה לא לווה בהתפתחות של שפה מעמדית או שיח המכירים במעמד כבסיס לעמדת סובייקט זהותית. בנסיבות אלו גובר שימוש מטפורי בקטגוריות האתניות הוותיקות, המוטענות ברובד משמעות נוסף, מעמדי במובהק. כשישראלים משתמשים בקטגוריות אתניות הם מתכוונים תכופות למעמד. המאמר מציג דוגמאות רבות מספרות המחקר לכך שהמילה "אשכנזי" משמשת כיום תכופות באופן מטפורי לסימון סגנון החיים והתרבות המעמדית של המעמד הבינוני. שימוש זה תורם לכינון מעמד הביניים המזרחי העולה בתור חריגה, סטייה שאינה אותנטית מעצם הגדרתה. "השתכנזות" איננה אפוא דפוס ממשי של passing, חקיינות תרבותית לצורך היטמעות בקבוצה הלא מסומנת, כי אם אפקט שיחני של תיוג המופנה נגד מעמד הביניים המזרחי מעצם חוסר ההלימה לכאורה בין שיוכו המעמדי לשיוכו האתני. המקרה של השתכנזות מעיד על הפוטנציאל הדכאני של שיח האותנטיות ועל חשיבותה הסוציולוגית של הכרה באותנטיות כבסיס לייחוס ערך במודרנה המאוחרת. לפיכך, על הסוציולוגיה הביקורתית להפנות את מבטה אל ההכרה הלא שוויונית באותנטיות על בסיס אתני-שיוכי, לדפוסים התרבותיים-שיחניים המעצבים אי-שוויון זה ולעוולות שהוא גורם.

    20.00 חינם!

    המאמר דן בשינויים שחלו בסטרוקטורה האתנו-מעמדית בישראל, בגבולות הקבוצתיים שמהווים בסיס להדרה ולהערכת הזולת ובשפה הזמינה לישראלים לייצוג גבולות אלו. הטענה המרכזית היא כי בעשורים האחרונים עברה החברה הישראלית תהליך של מִעְמוּד, קרי היחלשות של הגבולות האתניים והתחזקות של הגבולות הסימבוליים והחברתיים המעמדיים. ואולם תהליך זה לא לווה בהתפתחות של שפה מעמדית או שיח המכירים במעמד כבסיס לעמדת סובייקט זהותית. בנסיבות אלו גובר שימוש מטפורי בקטגוריות האתניות הוותיקות, המוטענות ברובד משמעות נוסף, מעמדי במובהק. כשישראלים משתמשים בקטגוריות אתניות הם מתכוונים תכופות למעמד. המאמר מציג דוגמאות רבות מספרות המחקר לכך שהמילה "אשכנזי" משמשת כיום תכופות באופן מטפורי לסימון סגנון החיים והתרבות המעמדית של המעמד הבינוני. שימוש זה תורם לכינון מעמד הביניים המזרחי העולה בתור חריגה, סטייה שאינה אותנטית מעצם הגדרתה. "השתכנזות" איננה אפוא דפוס ממשי של passing, חקיינות תרבותית לצורך היטמעות בקבוצה הלא מסומנת, כי אם אפקט שיחני של תיוג המופנה נגד מעמד הביניים המזרחי מעצם חוסר ההלימה לכאורה בין שיוכו המעמדי לשיוכו האתני. המקרה של השתכנזות מעיד על הפוטנציאל הדכאני של שיח האותנטיות ועל חשיבותה הסוציולוגית של הכרה באותנטיות כבסיס לייחוס ערך במודרנה המאוחרת. לפיכך, על הסוציולוגיה הביקורתית להפנות את מבטה אל ההכרה הלא שוויונית באותנטיות על בסיס אתני-שיוכי, לדפוסים התרבותיים-שיחניים המעצבים אי-שוויון זה ולעוולות שהוא גורם.


  • "זה לא היה אידיאולוגיה, זה היה הצלת נפש": אינדיבידואליזם רגשי והימנעות משירות צבאי בישראל

    בשיח הרווח, התופעה של חוסר נכונות של צעירים ישראלים לשרת בצבא מיוחסת לתפיסות אינדיבידואליסטיות-חומריות ונקשרת עם אתוס כלכלת השוק המתפשט בחברה בעשורים האחרונים. מאמר זה בוחן את מערכי ההסבר שבאמצעותם נמנעים משירות צבאי בני המעמד הבינוני בישראל מצדיקים את פעולתם ומציע הסבר שונה בתכלית לתופעה. הטענה המרכזית המוצגת במאמר היא כי לא תגמולים חיצוניים, אלא רגשות פנימיים – ובעיקר תחושות של אי-הלימה, חרדה, ניכור ואבסורד כלפי הזירה הצבאית – הם ההסבר המרכזי שעומד מאחורי פרקטיקת ההימנעות משירות צבאי ושמנסח אותה כפעולה לגיטימית בעיני מבצעיה. הצדקה זו נשענת על מה שמכונֶה במאמר "אינדיבידואליזם רגשי", עמדה רגשית וקוגניטיבית שמכירה בזכותו של הפרט לממש רצונות מ?נעי רגשות ואינסטינקטים פנימיים ייחודיים ולפעול למען טובתו הנפשית כאשר הוא חווה איום ממשי עליה.
    המאמר מבוסס על ראיונות עומק עם 55 נשים וגברים שנמנעו משירות צבאי. נקודת מבטם, המ?שתקת עד כה, חושפת כי הבחירה שלא לשרת בצבא עשויה להתמקם בנקודת ביניים על גבי הרצף שבין האישי לאידיאולוגי ולהתנסח כהתנגדות לתוקפנות שהצבא מפעיל כלפי הפרט-החייל שבתוכו, ולא רק כלפי גורמים חיצוניים שמוגדרים עוינים. עמדה זו חותרת תחת מנגנוני הנִרמול והאִזרוח של השירות הצבאי בישראל.
    שיח ההצדקה הרגשי של הנמנעים משירות צבאי מכונן לרוב השלמה עצמית עם הפעולה, אולם בו בזמן הוא עשוי להוביל גם לרגשות אשמה בשל מה שנחווה כפער בין פעולת ההגנה הפרטית לבין ההכרח בהגנה קולקטיבית על המדינה. מערך ההצדקה של הנמנעים משירות צבאי, על אף הסדקים המתגלים בו, חושף ממד חשוב בדינמיקה המתעצבת של יחסי צבא וחברה בישראל ומציע להכיר בכך שחובת הגיוס האוניברסלית מייצרת תוצאות אישיות וחברתיות מגוונות יותר מכפי שנהוג לייחס לה.

    20.00 חינם!

    בשיח הרווח, התופעה של חוסר נכונות של צעירים ישראלים לשרת בצבא מיוחסת לתפיסות אינדיבידואליסטיות-חומריות ונקשרת עם אתוס כלכלת השוק המתפשט בחברה בעשורים האחרונים. מאמר זה בוחן את מערכי ההסבר שבאמצעותם נמנעים משירות צבאי בני המעמד הבינוני בישראל מצדיקים את פעולתם ומציע הסבר שונה בתכלית לתופעה. הטענה המרכזית המוצגת במאמר היא כי לא תגמולים חיצוניים, אלא רגשות פנימיים – ובעיקר תחושות של אי-הלימה, חרדה, ניכור ואבסורד כלפי הזירה הצבאית – הם ההסבר המרכזי שעומד מאחורי פרקטיקת ההימנעות משירות צבאי ושמנסח אותה כפעולה לגיטימית בעיני מבצעיה. הצדקה זו נשענת על מה שמכונֶה במאמר "אינדיבידואליזם רגשי", עמדה רגשית וקוגניטיבית שמכירה בזכותו של הפרט לממש רצונות מ?נעי רגשות ואינסטינקטים פנימיים ייחודיים ולפעול למען טובתו הנפשית כאשר הוא חווה איום ממשי עליה.
    המאמר מבוסס על ראיונות עומק עם 55 נשים וגברים שנמנעו משירות צבאי. נקודת מבטם, המ?שתקת עד כה, חושפת כי הבחירה שלא לשרת בצבא עשויה להתמקם בנקודת ביניים על גבי הרצף שבין האישי לאידיאולוגי ולהתנסח כהתנגדות לתוקפנות שהצבא מפעיל כלפי הפרט-החייל שבתוכו, ולא רק כלפי גורמים חיצוניים שמוגדרים עוינים. עמדה זו חותרת תחת מנגנוני הנִרמול והאִזרוח של השירות הצבאי בישראל.
    שיח ההצדקה הרגשי של הנמנעים משירות צבאי מכונן לרוב השלמה עצמית עם הפעולה, אולם בו בזמן הוא עשוי להוביל גם לרגשות אשמה בשל מה שנחווה כפער בין פעולת ההגנה הפרטית לבין ההכרח בהגנה קולקטיבית על המדינה. מערך ההצדקה של הנמנעים משירות צבאי, על אף הסדקים המתגלים בו, חושף ממד חשוב בדינמיקה המתעצבת של יחסי צבא וחברה בישראל ומציע להכיר בכך שחובת הגיוס האוניברסלית מייצרת תוצאות אישיות וחברתיות מגוונות יותר מכפי שנהוג לייחס לה.


  • "מה תחזו בשולמית?": תיאטרון, פסטורלה, ומִרחוּב שיר השירים בתרבות הציונית

    התיאטרון, כאמנות המתרחשת בחלל, מסוגל להציע פרשנות מרחבית לטקסטים הקאנוניים של התרבות. מאמר זה בוחן את המִרחוב התיאטרוני של שיר השירים בטקסטים מהתרבות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים ועוקב אחר התפקיד של שיר השירים בדמיון המרחבי הציוני.
    לאור המורשת הפרשנית הארוכה במערב הקוראת את שיר השירים כדרמה פסטורלית, המאמר מתמקד במתח שבין עיר לטבע בטקסט המקראי ובביצועיו השונים בתרבות הציונית. במסגרת הקריאה של שיר השירים כפסטורלה העיר משמשת נקודת מוצא שמתוכה עולים תיאורי הטבע האידיליים כפנטזיה אורבנית. אולם השימוש הרווח בשיר השירים בתרבות הציונית מכחיש לרוב את הממד העירוני שבטקסט המקראי ומוצא בו רק הבטחה לשחרור בחיק הטבע – הבטחה שהפרויקט הציוני עצמו מבקש לממש.
    שלושת הטקסטים שעומדים במרכז המאמר – שני מחזות ואוטופיה אחת – מקיימים כל אחד בדרכו דיאלוג סבוך עם מורשת הפסטורלה. בכך הם מציעים קריאת נגד לשימוש הרווח בשיר השירים בתרבות הציונית: הם מנכיחים את העיר מחדש, מעמתים אותה בקונפליקט דרמטי עם מרחבי הטבע ומציגים את ניצחונה על פני מרחבים אלו. מתחת לפני השטח של שלושת הטקסטים מבצבצת החרדה כי הפרויקט הפסטורלי של הציונות, והגילום של שיר השירים בתוך פרויקט זה, אינם עתידים להתממש ואולי כבר בעצם אבודים. מבחינה זו הם מגלים את הדיסוננס הטמון בלב לבו של הפרויקט הציוני – ובהבטחת הגאולה הפסטורלית שמצא פרויקט זה בשיר השירים.

    20.00 חינם!

    התיאטרון, כאמנות המתרחשת בחלל, מסוגל להציע פרשנות מרחבית לטקסטים הקאנוניים של התרבות. מאמר זה בוחן את המִרחוב התיאטרוני של שיר השירים בטקסטים מהתרבות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים ועוקב אחר התפקיד של שיר השירים בדמיון המרחבי הציוני.
    לאור המורשת הפרשנית הארוכה במערב הקוראת את שיר השירים כדרמה פסטורלית, המאמר מתמקד במתח שבין עיר לטבע בטקסט המקראי ובביצועיו השונים בתרבות הציונית. במסגרת הקריאה של שיר השירים כפסטורלה העיר משמשת נקודת מוצא שמתוכה עולים תיאורי הטבע האידיליים כפנטזיה אורבנית. אולם השימוש הרווח בשיר השירים בתרבות הציונית מכחיש לרוב את הממד העירוני שבטקסט המקראי ומוצא בו רק הבטחה לשחרור בחיק הטבע – הבטחה שהפרויקט הציוני עצמו מבקש לממש.
    שלושת הטקסטים שעומדים במרכז המאמר – שני מחזות ואוטופיה אחת – מקיימים כל אחד בדרכו דיאלוג סבוך עם מורשת הפסטורלה. בכך הם מציעים קריאת נגד לשימוש הרווח בשיר השירים בתרבות הציונית: הם מנכיחים את העיר מחדש, מעמתים אותה בקונפליקט דרמטי עם מרחבי הטבע ומציגים את ניצחונה על פני מרחבים אלו. מתחת לפני השטח של שלושת הטקסטים מבצבצת החרדה כי הפרויקט הפסטורלי של הציונות, והגילום של שיר השירים בתוך פרויקט זה, אינם עתידים להתממש ואולי כבר בעצם אבודים. מבחינה זו הם מגלים את הדיסוננס הטמון בלב לבו של הפרויקט הציוני – ובהבטחת הגאולה הפסטורלית שמצא פרויקט זה בשיר השירים.


  • על הֲזָרָה ואִזרוח: הערבית והעברית בשילוט הדרכים בגליל

    מאמר זה בוחן את הייצוג החזותי-לשוני של השפה הערבית ושל השפה העברית בשילוט הדרכים של מנגנוני השלטון הישראלי בחבל הגליל. לאור העובדה שהמרחב בישראל הוא תוצר של הבניה ממסדית-לאומית, ובמסגרת יחסי הכוחות של רוב-מיעוט המעצבים את התודעה הפוליטית, שלטי הדרכים משמשים מכשיר רב-עוצמה בידי המדינה להקניית ערכים תרבותיים, חברתיים ולאומיים לתושביה. שלטי הדרכים הם חלק מתהליך של ייצור הנוף הלשוני, וביכולתם להשפיע על הערכים, האמונות ודרכי החשיבה של המשתמשים במרחב. המאמר מציע סקירה שיטתית ראשונה מסוגה של היבטים שונים של השילוט: מיקומם וארגונם של השמות הערביים והעבריים על השלטים, הבולטות שלהם בנוף וסוגיית כתיבתם ותעתוקם.
    ניתוח היבטים אלה של שילוט הדרכים בגליל חושף מדיניות רטורית הפועלת בשני כיוונים: מחד גיסא, השלטים יוצרים הדרה מרחבית של הזיכרון הפלסטיני בניסיון לאזרח את החברה הפלסטינית באמצעים לשוניים מניפולטיביים, שיביאו אותה לקבל את דימויי השלטון על חשבון המאגר הטופונימי העשיר שלה ולפתח קשר מטושטש ומעורפל לסביבה; ומאידך גיסא השלטים מנכיחים את זהותה של הלשון העברית ואת עולם הדימויים הנקשר אליה במטרה לתמוך בפרויקט הציוני, לחזק את התודעה האזורית של דוברי העברית ולפתח בקרבם תחושת שייכות וניכוס מרחבי. ואולם, כפי שאופייני למצבים קולוניאליים מורכבים, לעולם אין מדובר על יחסי כוחות חד-ממדיים בין החברה השולטת לחברה הנשלטת ובין המוענים לנמענים. תחת זאת, המאמר חושף את הפוטנציאל החתרני של הקריאות היומיומיות במרחב ושל המשא ומתן הדינמי בין הקבוצות המעורבות.

    20.00 חינם!

    מאמר זה בוחן את הייצוג החזותי-לשוני של השפה הערבית ושל השפה העברית בשילוט הדרכים של מנגנוני השלטון הישראלי בחבל הגליל. לאור העובדה שהמרחב בישראל הוא תוצר של הבניה ממסדית-לאומית, ובמסגרת יחסי הכוחות של רוב-מיעוט המעצבים את התודעה הפוליטית, שלטי הדרכים משמשים מכשיר רב-עוצמה בידי המדינה להקניית ערכים תרבותיים, חברתיים ולאומיים לתושביה. שלטי הדרכים הם חלק מתהליך של ייצור הנוף הלשוני, וביכולתם להשפיע על הערכים, האמונות ודרכי החשיבה של המשתמשים במרחב. המאמר מציע סקירה שיטתית ראשונה מסוגה של היבטים שונים של השילוט: מיקומם וארגונם של השמות הערביים והעבריים על השלטים, הבולטות שלהם בנוף וסוגיית כתיבתם ותעתוקם.
    ניתוח היבטים אלה של שילוט הדרכים בגליל חושף מדיניות רטורית הפועלת בשני כיוונים: מחד גיסא, השלטים יוצרים הדרה מרחבית של הזיכרון הפלסטיני בניסיון לאזרח את החברה הפלסטינית באמצעים לשוניים מניפולטיביים, שיביאו אותה לקבל את דימויי השלטון על חשבון המאגר הטופונימי העשיר שלה ולפתח קשר מטושטש ומעורפל לסביבה; ומאידך גיסא השלטים מנכיחים את זהותה של הלשון העברית ואת עולם הדימויים הנקשר אליה במטרה לתמוך בפרויקט הציוני, לחזק את התודעה האזורית של דוברי העברית ולפתח בקרבם תחושת שייכות וניכוס מרחבי. ואולם, כפי שאופייני למצבים קולוניאליים מורכבים, לעולם אין מדובר על יחסי כוחות חד-ממדיים בין החברה השולטת לחברה הנשלטת ובין המוענים לנמענים. תחת זאת, המאמר חושף את הפוטנציאל החתרני של הקריאות היומיומיות במרחב ושל המשא ומתן הדינמי בין הקבוצות המעורבות.


  • הטראומה והמדינה ב"בקומת הקרקע" מאת אהרן אפלפלד

    סיפורו של אהרן אפלפלד "בקומת קרקע" (שפורסם ב-1962 בקובץ עשן) מתרחש ברובו בתוך בית פלסטיני שנחרב במלחמת 1948. המאמר בוחן את המשמעויות העולות מן העובדה שהסיפור בוחר למקם את פליטי השואה בחורבה פלסטינית. מאמציה של המדינה למחוק את זיכרון הנכבה על ידי הריסת הבית הפלסטיני אמורים לתרום לחבירתם של פליטי השואה לישראליות, אבל המהלך הזה נכשל ומיקום זיכרון השואה באתר של זיכרון הנכבה הפלסטינית מייצר התנגדות לסמכותה של הזהות הישראלית. הדיבור מן השוליים מאפשר לאפלפלד להתרחק מן הטיפול המדחיק של המדינה הציונית בטראומת השואה ("משואה לתקומה") ובכך הוא מקנה, אולי בעל כורחו, קול לגורל הפלסטיני בנכבה. הסיבה לכך היא שרתיעתו של אפלפלד המהגר והפליט מהגיוס של טראומת השואה ומהמסגור של זיכרונה כזהותם האקסקלוסיבית של חברי מדינת הלאום היהודית, מהגרים שאמורים להפוך באחת לילידים, מביאה אותו להנכיח בדרך אגב את זיכרון הטראומה הפלסטינית מבלי לראות בו איום על זהותה של המדינה היהודית ועל צדקת קיומה. שתי הטראומות – זו של השואה וזו של הנכבה – אינן מוצבות אצל אפלפלד כבנות השוואה ולכן גם אינן מתחרות זו בזו.
    כניסתו של אפלפלד לספרות הישראלית הטילה עליו אחריות של מי שחבר לספרות הריבונית של "דור המדינה" – ספרות שהתאפיינה בפיצול עמוק של הסובייקטיביות של כותביה כסופרים ישראלים. הקאנוניזציה של אפלפלד היא אקט מובהק של אינטרפלציה, שנגזרת ממנו גם תביעה לאחריות. והנה, הפיצול הזה של הסובייקט הריבוני הוא פיצול של עמדת האחריות שלו: מצד אחד הוא נדרש להיענות בכתיבתו לתביעה שמופנית אליו לייצג במסגרת הריבונות הישראלית את הטראומה של הקורבן היהודי, ומצד שני נתבע ממנו, כישראלי, ליטול על עצמו אחריות לטראומה של המעוול שחולל את הנכבה.

    20.00 חינם!

    סיפורו של אהרן אפלפלד "בקומת קרקע" (שפורסם ב-1962 בקובץ עשן) מתרחש ברובו בתוך בית פלסטיני שנחרב במלחמת 1948. המאמר בוחן את המשמעויות העולות מן העובדה שהסיפור בוחר למקם את פליטי השואה בחורבה פלסטינית. מאמציה של המדינה למחוק את זיכרון הנכבה על ידי הריסת הבית הפלסטיני אמורים לתרום לחבירתם של פליטי השואה לישראליות, אבל המהלך הזה נכשל ומיקום זיכרון השואה באתר של זיכרון הנכבה הפלסטינית מייצר התנגדות לסמכותה של הזהות הישראלית. הדיבור מן השוליים מאפשר לאפלפלד להתרחק מן הטיפול המדחיק של המדינה הציונית בטראומת השואה ("משואה לתקומה") ובכך הוא מקנה, אולי בעל כורחו, קול לגורל הפלסטיני בנכבה. הסיבה לכך היא שרתיעתו של אפלפלד המהגר והפליט מהגיוס של טראומת השואה ומהמסגור של זיכרונה כזהותם האקסקלוסיבית של חברי מדינת הלאום היהודית, מהגרים שאמורים להפוך באחת לילידים, מביאה אותו להנכיח בדרך אגב את זיכרון הטראומה הפלסטינית מבלי לראות בו איום על זהותה של המדינה היהודית ועל צדקת קיומה. שתי הטראומות – זו של השואה וזו של הנכבה – אינן מוצבות אצל אפלפלד כבנות השוואה ולכן גם אינן מתחרות זו בזו.
    כניסתו של אפלפלד לספרות הישראלית הטילה עליו אחריות של מי שחבר לספרות הריבונית של "דור המדינה" – ספרות שהתאפיינה בפיצול עמוק של הסובייקטיביות של כותביה כסופרים ישראלים. הקאנוניזציה של אפלפלד היא אקט מובהק של אינטרפלציה, שנגזרת ממנו גם תביעה לאחריות. והנה, הפיצול הזה של הסובייקט הריבוני הוא פיצול של עמדת האחריות שלו: מצד אחד הוא נדרש להיענות בכתיבתו לתביעה שמופנית אליו לייצג במסגרת הריבונות הישראלית את הטראומה של הקורבן היהודי, ומצד שני נתבע ממנו, כישראלי, ליטול על עצמו אחריות לטראומה של המעוול שחולל את הנכבה.


  • מסה וביקורת – מה שירוחם צריכה זה עוד בית כנסת: על דטרמיניזם אתנו-חברתי וגאולה משיחית

    ♦ אלישיב רייכנר, 2013. דווקא שם: סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית, תל אביב: ידיעות ספרים.

    ♦ פנינה מוצפי-האלר, 2012. בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית, ירושלים: מאגנס.

    ♦ קובי עובדיה, 2013. העונה האחרונה של מוטי ביטון, ירושלים: כתר.

      קשה להפריז בהיקף התארים השליליים שיוחסו לעיירות הפיתוח בדרום וליושביהן מהיווסדן ועד היום. ההתייחסות ליישובים אלה כאל נטל לאומי, בהיותם מעוזי אבטלה, שוליות ונחשלות תרבותית, מתעדכנת מעת לעת בטוויסט שיחני כזה או אחר, אך התחושה העיקשת היא שמדובר בפצע שמסרב להירפא. בימים מדממים אלה שבהם ניטש עימות נרחב בין חמאס לצה"ל בדרום הארץ, הצורך לעסוק בהתיישבות בגבול הדרום על היבטיה ההיסטוריים והאתנו-פוליטיים מקבל משנה תוקף. מדיניות פיזור האוכלוסין בראשית ימי המדינה השתמשה במהגרים ממדינות ערב והאסלאם ככוח חלוצי בעל משקל דמוגרפי במסגרת המאמץ לבינוי האומה…
    20.00 חינם!

    ♦ אלישיב רייכנר, 2013. דווקא שם: סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית, תל אביב: ידיעות ספרים.

    ♦ פנינה מוצפי-האלר, 2012. בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית, ירושלים: מאגנס.

    ♦ קובי עובדיה, 2013. העונה האחרונה של מוטי ביטון, ירושלים: כתר.

      קשה להפריז בהיקף התארים השליליים שיוחסו לעיירות הפיתוח בדרום וליושביהן מהיווסדן ועד היום. ההתייחסות ליישובים אלה כאל נטל לאומי, בהיותם מעוזי אבטלה, שוליות ונחשלות תרבותית, מתעדכנת מעת לעת בטוויסט שיחני כזה או אחר, אך התחושה העיקשת היא שמדובר בפצע שמסרב להירפא. בימים מדממים אלה שבהם ניטש עימות נרחב בין חמאס לצה"ל בדרום הארץ, הצורך לעסוק בהתיישבות בגבול הדרום על היבטיה ההיסטוריים והאתנו-פוליטיים מקבל משנה תוקף. מדיניות פיזור האוכלוסין בראשית ימי המדינה השתמשה במהגרים ממדינות ערב והאסלאם ככוח חלוצי בעל משקל דמוגרפי במסגרת המאמץ לבינוי האומה…

  • מסה וביקורת – רוח קדם: על תהליך הפיכתה של הדת בזמננו לאתיקה

    ברוך שפינוזה ועלמה זהר נבדלים ללא ספק בדברים רבים, אולם הצורה השונה בתכלית שבה הם תופסים את המערך ההלכתי היהודי מעידה על יותר מהבדלי אישיות או טעם. ב–350 השנים שמבדילות ביניהם התרחשו במערב תהליכים דרמטיים, תמורות שבמסגרתן הפכה הדת המערבית עבור רבים ממסגרת חברתית ומסורתית לתרגולת אישית טרנספורמטיבית…

    20.00 חינם!

    ברוך שפינוזה ועלמה זהר נבדלים ללא ספק בדברים רבים, אולם הצורה השונה בתכלית שבה הם תופסים את המערך ההלכתי היהודי מעידה על יותר מהבדלי אישיות או טעם. ב–350 השנים שמבדילות ביניהם התרחשו במערב תהליכים דרמטיים, תמורות שבמסגרתן הפכה הדת המערבית עבור רבים ממסגרת חברתית ומסורתית לתרגולת אישית טרנספורמטיבית…


  • תיק עבודות – שָׂמֶיִם משוחררים: אמנות, המבט מלמעלה ויצירתו של ידע אזרחי חדש

    הידיעות בעיתונות על כך שכוכב הקולנוע ג'ורג' קלוני החליט להקדיש את כל הכנסותיו מהקמפיין של חברת "נספרסו" למימון פרויקט בשם Sentinel Satellite – המפעיל לוויין אזרחי שיתעד את פשעי המלחמה המתרחשים במלחמת האזרחים בסודן – העלו חששות מוצדקים באשר לדינמיקה העדינה שבין כוונות טובות, כסף גדול ושימוש אזרחי בטכנולוגיות צבאיות. מי מחליט היכן ואיך יופצו תמונות הלוויין? מה באשר לפרטיות של תושבי סודן שאינם מעוניינים להיות נתונים לפיקוח מתמיד? ומה המעמד המשפטי, המוסרי והערכי של דימויים כאלה, המופקים באסטרטגיות המזוהות עם ההיסטוריה של השליטה והדיכוי הקולוניאליסטי? כדי להסיר את החששות, קלוני לא פעל לבדו. הוא חָבַר לארגון האקטיביסטי לזכויות אדם Project Enough ,ושיתוף הפעולה ביניהם העניק לפרויקט לגיטימציה מוסרית, אם כי לא פתר את הסתירות הגלומות בו…

    20.00 חינם!

    הידיעות בעיתונות על כך שכוכב הקולנוע ג'ורג' קלוני החליט להקדיש את כל הכנסותיו מהקמפיין של חברת "נספרסו" למימון פרויקט בשם Sentinel Satellite – המפעיל לוויין אזרחי שיתעד את פשעי המלחמה המתרחשים במלחמת האזרחים בסודן – העלו חששות מוצדקים באשר לדינמיקה העדינה שבין כוונות טובות, כסף גדול ושימוש אזרחי בטכנולוגיות צבאיות. מי מחליט היכן ואיך יופצו תמונות הלוויין? מה באשר לפרטיות של תושבי סודן שאינם מעוניינים להיות נתונים לפיקוח מתמיד? ומה המעמד המשפטי, המוסרי והערכי של דימויים כאלה, המופקים באסטרטגיות המזוהות עם ההיסטוריה של השליטה והדיכוי הקולוניאליסטי? כדי להסיר את החששות, קלוני לא פעל לבדו. הוא חָבַר לארגון האקטיביסטי לזכויות אדם Project Enough ,ושיתוף הפעולה ביניהם העניק לפרויקט לגיטימציה מוסרית, אם כי לא פתר את הסתירות הגלומות בו…