מאמר זה הוא מחקר ראשון מסוגו על אודות החשיש בפלסטין-ישראל מאז תקופת המנדט הבריטי. המאמר מבקש לבחון כיצד הוגדרה והובנה "בעיית החשיש" ואיזה שיח התפתח סביב החומר בפלסטין המנדטורית ואחר כך במדינת ישראל, ובעיקר כיצד ולמה הועמסו על החשיש משמעויות שונות שאין להן, ולא היה להן, קשר של ממש לא עם החומר עצמו ולא עם השפעותיו הפסיכו-אקטיביות. הידע על החשיש שהגיע לחבל ארץ זה ייבחן כחוליה בשרשרת של "תיאוריות נודדות", דהיינו ידע מסוגים שונים שפותח ונעשה פופולרי במקומות אחרים בעולם ואחר כך אוּזרח במקום קליטתו החדש. ראשיתו של ידע זה במפגשים קולוניאליים עם אוכלוסיות באסיה ובאפריקה שצריכת חשיש הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הפנאי, הפולחן והרפואה שלהן. במפגשים אלה נודעה לחשיש חשיבות רבה בתהליך ההגזעה של עמים ילידים שונים ודחיקתם לשוליים. הידע על הקנביס, שנדד על פני אזורים שונים ונקלט באתרים חדשים, הותאם לתנאים המקומיים ולהיררכיות החברתיות המקומיות והוסיף להן חותמות כשרות משלו. לא זו בלבד שהחשיש תרם להדרת האוכלוסיות שצרכו אותו, הוא קיבע אותן במעמד חברתי נחות ושימש מקור נוסף, אחד מני רבים, לחרדה מפניהן ולייצוגי השנאה כלפיהן. הידע על החשיש, שהגיע מהמושבות וממדינות אירו-אמריקה, הוציא שם רע למיעוטים ולקבוצות שוליים שצרכו אותו, ומשהגיע לארץ הוא הוחל על הצרכנים העיקריים של החומר בפלסטין-ישראל: תחילה פלסטינים וערביי המדינות השכנות, ולאחר 1948 אף מהגרים-עולים מארצות מוסלמיות. אף שאין עדויות לכך שמי משתי הקבוצות הפריזו בצריכת חשיש, ואף שבעיית הסמים בארץ הייתה תופעה שולית יחסית, ידע זה שולב בתהליך יצירת המשמעויות שתכליותיו העיקריות היו היבדלות מקבוצות "אוריינטליות" והפללתן והימנעות ממנהגים ומהרגלים בעלי סממנים "ערביים".

מאמר זה בוחן את הייצוג החזותי-לשוני של השפה הערבית ושל השפה העברית בשילוט הדרכים של מנגנוני השלטון הישראלי בחבל הגליל. לאור העובדה שהמרחב בישראל הוא תוצר של הבניה ממסדית-לאומית, ובמסגרת יחסי הכוחות של רוב-מיעוט המעצבים את התודעה הפוליטית, שלטי הדרכים משמשים מכשיר רב-עוצמה בידי המדינה להקניית ערכים תרבותיים, חברתיים ולאומיים לתושביה. שלטי הדרכים הם חלק מתהליך של ייצור הנוף הלשוני, וביכולתם להשפיע על הערכים, האמונות ודרכי החשיבה של המשתמשים במרחב. המאמר מציע סקירה שיטתית ראשונה מסוגה של היבטים שונים של השילוט: מיקומם וארגונם של השמות הערביים והעבריים על השלטים, הבולטות שלהם בנוף וסוגיית כתיבתם ותעתוקם.
ניתוח היבטים אלה של שילוט הדרכים בגליל חושף מדיניות רטורית הפועלת בשני כיוונים: מחד גיסא, השלטים יוצרים הדרה מרחבית של הזיכרון הפלסטיני בניסיון לאזרח את החברה הפלסטינית באמצעים לשוניים מניפולטיביים, שיביאו אותה לקבל את דימויי השלטון על חשבון המאגר הטופונימי העשיר שלה ולפתח קשר מטושטש ומעורפל לסביבה; ומאידך גיסא השלטים מנכיחים את זהותה של הלשון העברית ואת עולם הדימויים הנקשר אליה במטרה לתמוך בפרויקט הציוני, לחזק את התודעה האזורית של דוברי העברית ולפתח בקרבם תחושת שייכות וניכוס מרחבי. ואולם, כפי שאופייני למצבים קולוניאליים מורכבים, לעולם אין מדובר על יחסי כוחות חד-ממדיים בין החברה השולטת לחברה הנשלטת ובין המוענים לנמענים. תחת זאת, המאמר חושף את הפוטנציאל החתרני של הקריאות היומיומיות במרחב ושל המשא ומתן הדינמי בין הקבוצות המעורבות.

הידיעות בעיתונות על כך שכוכב הקולנוע ג'ורג' קלוני החליט להקדיש את כל הכנסותיו מהקמפיין של חברת "נספרסו" למימון פרויקט בשם Sentinel Satellite – המפעיל לוויין אזרחי שיתעד את פשעי המלחמה המתרחשים במלחמת האזרחים בסודן – העלו חששות מוצדקים באשר לדינמיקה העדינה שבין כוונות טובות, כסף גדול ושימוש אזרחי בטכנולוגיות צבאיות. מי מחליט היכן ואיך יופצו תמונות הלוויין? מה באשר לפרטיות של תושבי סודן שאינם מעוניינים להיות נתונים לפיקוח מתמיד? ומה המעמד המשפטי, המוסרי והערכי של דימויים כאלה, המופקים באסטרטגיות המזוהות עם ההיסטוריה של השליטה והדיכוי הקולוניאליסטי? כדי להסיר את החששות, קלוני לא פעל לבדו. הוא חָבַר לארגון האקטיביסטי לזכויות אדם Project Enough ,ושיתוף הפעולה ביניהם העניק לפרויקט לגיטימציה מוסרית, אם כי לא פתר את הסתירות הגלומות בו…