בפתח המאמר נדונות שתי אסטרטגיות מחקריות לבחינת הזיקה בין הראג' הבריטי בהודו לבין פלשתינה-א"י המנדטורית. האסטרטגיה הראשונה, ששוכללה בידי תיאורטיקנים פוסטקולוניאליים (כמו אמיר מופתי), מתחקה על המטען התרבותי של הקולוניאליסטים האירופים. האסטרטגיה השנייה (שאותה מייצג פייסל דווג'י) מתמקדת במערך התפיסות של הנתינים הקולוניאליים עצמם. בהמשך המאמר המחבר מדגים כיצד האסטרטגיות הללו פותחות פתח לכתיבת היסטוריה טרנס-לאומית ובלתי-ליניארית של תהליכי הדה-קולוניזציה. היסטוריה כזו חותרת תחת הנרטיבים הממלכתיים המקדשים את מדינת הלאום כנוסחה פוליטית הכרחית, מציגים את מעשה ההקמה של מדינת הלאום כתוצר ישיר ובלתי נמנע של מאבק אנטי-קולוניאלי הרואי, ורואים בחלוקה מימוש מושלם של תוכנית פעולה ידועה מראש. רק ערעור האקסיומות הללו מאפשר לנו להיווכח שהסיפור הליניארי והטלאולוגי הזה טרם נשלם שכן בשני המרחבים החלוקה לא הייתה מעשה סופי וסגור של היפרדות והפרדה, אלא הייתה ועודנה פרויקט הנמצא בעיצומו.

המאמר עוסק בנטייתן של דמוקרטיות להחיל מערכת כפולה של נורמות או לנקוט מדיניות אמביוולנטית – במקרה זה, כלפי תנועות לאומניות הנמנות עם קהילת הרוב. האמביוולנטיות הזאת, המכונה "דואליות נורמטיבית", מתחדדת בחברות שסועות כמו אלה שבהודו ובישראל. המאמר בוחן כיצד שתי המדינות מתמודדות עם פעילותן של קבוצות לאומניות המבקשות להרחיב את הגדרתה האתנו-דתית של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי: כיצד מנווטת המדינה בין המחויבות לקהילה האתנית הדומיננטית לבין המחויבות לערכים ליברליים? באיזו מידה נלחם המשטר בכוחות הלאומניים הקיצוניים הקוראים עליו תיגר? והאם ההגדרה הרשמית החוקית של המדינה משפיעה על אופי התגובה שלה? ההגדרה החוקית חשובה משום שהודו מוגדרת דמוקרטיה חילונית, ואילו ישראל היא "יהודית ודמוקרטית". אלא שלמרות ההבדל הזה, נמצא שבשני המקרים המדינה מגמישה את עמדתה העקרונית, מקבלת הלכה למעשה את עליונות הקבוצה השלטת, ונוקטת מדיניות סלחנית כלפי תנועות לאומניות. וכך, מתברר שהמדינה החילונית – הניטרלית לכאורה מבחינה דתית ואתנית – פועלת באופן דומה לעמיתתה, המוגדרת מדינה אתנית. תחת שישראל תאמץ את המודל ההודי, הודו הולכת בעקבות המגמות הניכרות בישראל.

סעאדת חסן מַנְטוֹ (1955-1912) נחשב לסופר החשוב ביותר במאה העשרים בשפת האוּרדוּ,
שפתם של המוסלמים בתת–היבשת ההודית. מנטו, המפורסם בעיקר בזכות הסיפורים הקצרים
שלו, נחשב לאחד הקולות הבולטים בהקשר של ה"פרטישן" (partition), חלוקת תת–היבשת
ההודית ב– 1947 להודו (הינדוסטן) ופקיסטן. החלוקה הייתה כרוכה בחילופי אוכלוסייה עקובים
מדם שגבו את חייהם של יותר ממיליון בני אדם, והיא פצע מדמם בהודו ובפקיסטן עד היום;
ומנטו, כך אראה בשוּרות הבאות, הוא סופר של פצעים פתוחים.
החיבור שלפניכם הוא קולאז' של הערות ומחשבות על האיש ויצירתו, ועל הפילוסופיה
הכמוסה בין השורות הקצרות ובין השתיקות הארוכות של סיפוריו — פילוסופיה או חקירת
עומק המבקשת לחשוף את שורשי האלימות ומעזה להיישיר אליהם מבט.
כשכותבים על מנטו מנקודת מבט ישראלית, קשה שלא לחשוב על ה"חלוקה" שלנו
ועל הפצעים המדממים שלנו. פירושו של דבר שהטקסטים של מנטו, גם אם במבט ראשון
הוא "רחוק", נוגעים למציאות חיינו…