הצג עגלת קניות “התנועה הקיבוצית והמאבק לשליטה יהודית בקרקע: מלחמת 1967 כמנוף לצמיחה, תהליכי השלום כמחוללי משבר” נוסף לעגלת הקניות שלך.
  • פתח דבר 45

    מוזיאון תל אביב הישן היה מלא מפה לפה; הטקס עמד להתחיל. דוד בן-גוריון ניצב מאחורי שולחן מוארך שעליו נפרסה מפה תכלכלה. מוקף בחברי מועצת העם והממשלה הזמנית, דיוקן ענקי של הרצל מתנוסס מעליו ושני דגלי כחול-לבן פרוסים מצדדיו, ראש הממשלה הראשון עמד לשאת את דבריו. המנדט הבריטי תם: מחוץ לבניין, בשדרות רוטשילד, נאספו ההמונים לחגוג את היום ההיסטורי – ה באייר תשי"ח.

    מה? כן, בהחלט – תשי"ח, 1958. במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל הוחלט לשחזר את טקס הכרזת המדינה, באותו המקום ובהשתתפותם של חותמי המגילה עצמם…

    חינם!

    מוזיאון תל אביב הישן היה מלא מפה לפה; הטקס עמד להתחיל. דוד בן-גוריון ניצב מאחורי שולחן מוארך שעליו נפרסה מפה תכלכלה. מוקף בחברי מועצת העם והממשלה הזמנית, דיוקן ענקי של הרצל מתנוסס מעליו ושני דגלי כחול-לבן פרוסים מצדדיו, ראש הממשלה הראשון עמד לשאת את דבריו. המנדט הבריטי תם: מחוץ לבניין, בשדרות רוטשילד, נאספו ההמונים לחגוג את היום ההיסטורי – ה באייר תשי"ח.

    מה? כן, בהחלט – תשי"ח, 1958. במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל הוחלט לשחזר את טקס הכרזת המדינה, באותו המקום ובהשתתפותם של חותמי המגילה עצמם…


  • חזרתו של היום-יום

    היום-יום הוא מנגנון שתפקידו לחזור על אירועים על מנת להטמיעם במארג החיים. מנגנון זה אינו קבוע ואוניברסלי, אלא בעל נסיבות היסטוריות, סוציולוגיות ופילוסופיות, ואותן המאמר מבקש לנתח. מושג היום-יום נוצר בעת המודרנית המאוחרת על רקע של תהליכי חילון, אורבניזציה, והאצה בקצב החיים. תהליכים אלה הביאו להחלשת המוסדות הישנים (הכנסייה והקהילה) ולעליית מוסדות חדשים (המדינה וההון) באופן שהביא לשינוי באופן ההתנסות ביום-יום ובחזרתיות שלו. מאותו זמן נתפס היום-יום בראש וראשונה כזירה סתמית של חזרה המנותקת מאירועים ״אמיתיים״. כדי לפתח טענות אלה המאמר מגדיר את היום-יום לאור תפקידו החזרתי, ולאחר מכן מוצגות שתי המשגות של היום-יום על פי מישל דה סרטו והפנומנולוגיה. מכיוון שהמשגות אלה אינן נותנות דין וחשבון מספק בנוגע לתמורות שחלו בתפקיד היום-יום במודרנה, המחבר פונה בהמשך המאמר לתיאוריות של פרויד ושל ולטר בנימין בדבר ההלם העומד בבסיסם של אירועים. הלם זה מחייב הדיפה או הטמעה, שתי אפשרויות המעוגנות בהיסטוריה ובתרבות וגוררות אחריהן אופני יום-יום שונים. לסיום המחבר מתייחס למקרה של ישראל ומציע ניתוח של המחאה החברתית שהתעוררה ב-2011 מבעד לפריזמה של שאלת היום-יום וחזרתו.

    20.00 חינם!

    היום-יום הוא מנגנון שתפקידו לחזור על אירועים על מנת להטמיעם במארג החיים. מנגנון זה אינו קבוע ואוניברסלי, אלא בעל נסיבות היסטוריות, סוציולוגיות ופילוסופיות, ואותן המאמר מבקש לנתח. מושג היום-יום נוצר בעת המודרנית המאוחרת על רקע של תהליכי חילון, אורבניזציה, והאצה בקצב החיים. תהליכים אלה הביאו להחלשת המוסדות הישנים (הכנסייה והקהילה) ולעליית מוסדות חדשים (המדינה וההון) באופן שהביא לשינוי באופן ההתנסות ביום-יום ובחזרתיות שלו. מאותו זמן נתפס היום-יום בראש וראשונה כזירה סתמית של חזרה המנותקת מאירועים ״אמיתיים״. כדי לפתח טענות אלה המאמר מגדיר את היום-יום לאור תפקידו החזרתי, ולאחר מכן מוצגות שתי המשגות של היום-יום על פי מישל דה סרטו והפנומנולוגיה. מכיוון שהמשגות אלה אינן נותנות דין וחשבון מספק בנוגע לתמורות שחלו בתפקיד היום-יום במודרנה, המחבר פונה בהמשך המאמר לתיאוריות של פרויד ושל ולטר בנימין בדבר ההלם העומד בבסיסם של אירועים. הלם זה מחייב הדיפה או הטמעה, שתי אפשרויות המעוגנות בהיסטוריה ובתרבות וגוררות אחריהן אופני יום-יום שונים. לסיום המחבר מתייחס למקרה של ישראל ומציע ניתוח של המחאה החברתית שהתעוררה ב-2011 מבעד לפריזמה של שאלת היום-יום וחזרתו.


  • רצח רבין והשוליים האתניים של הציונות הדתית

    מאמר זה מבקש להסביר את זהות רוצחו של יצחק רבין דרך ניתוח הקטגוריה הסוציולוגית שאליה השתייך. שיעור גבוה של רוצחים פוליטיים בישראל הגיעו מהשוליים האתניים של גוש אמונים וקהילת המתנחלים האידיאולוגיים. הקשר שבין הציונות הדתית, ובתוכה מנהיגות המתנחלים, לבין המזרחים בישראל, וכן מרכיבי האידיאולוגיה-תיאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק, יוצרים יחד מעין הזמנה למזרחים להצטרף לקולקטיב האידיאולוגי, אך חסמים חברתיים ותרבותיים מקשים עליהם לעשות כן. הביוגרפיה של יגאל עמיר, וקבוצות השייכות המורכבות שלו, מיקמו אותו במעמד ביניים בשולי קהילת המתנחלים, שכלל אימוץ סלקטיבי של ערכיהם בלי לאמץ את החסמים מפני שימוש באלימות פוליטית.

    20.00 חינם!

    מאמר זה מבקש להסביר את זהות רוצחו של יצחק רבין דרך ניתוח הקטגוריה הסוציולוגית שאליה השתייך. שיעור גבוה של רוצחים פוליטיים בישראל הגיעו מהשוליים האתניים של גוש אמונים וקהילת המתנחלים האידיאולוגיים. הקשר שבין הציונות הדתית, ובתוכה מנהיגות המתנחלים, לבין המזרחים בישראל, וכן מרכיבי האידיאולוגיה-תיאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק, יוצרים יחד מעין הזמנה למזרחים להצטרף לקולקטיב האידיאולוגי, אך חסמים חברתיים ותרבותיים מקשים עליהם לעשות כן. הביוגרפיה של יגאל עמיר, וקבוצות השייכות המורכבות שלו, מיקמו אותו במעמד ביניים בשולי קהילת המתנחלים, שכלל אימוץ סלקטיבי של ערכיהם בלי לאמץ את החסמים מפני שימוש באלימות פוליטית.


  • פעילויות חסרות תוחלת: על השתלות פרפורמטיביות, זהות ואוטופיה ביצירתו המוקדמת של פנחס כהן גן

    במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים ביצע האמן פנחס כהן גן סדרת "פעילויות" אמנותיות שהיוו נדבך חשוב במפנה הפרפורמטיבי באמנות הישראלית, קרי המעבר מיצירת האמנות המגולמת באובייקט המוגמר והנצחי אל פעולת היצירה תלוית הזמן והמקום ואל הסובייקט היוצר. מאפיין פרפורמטיבי בולט וייחודי בפעילויותיו של כהן גן היה השימוש שעשה במתודת ה"השתלה": החדרת גורם זר לתוך סביבה מובחנת (אקולוגית, תרבותית או אסתטית) בניסיון חסר סיכוי לשלבו בתוכה. פעילויותיו של כהן גן, המהגר ממרוקו, ה"פליט", היו אוטוביוגרפיות: הן לא רק שיקפו את רוח הזמן המושגית ואת הרצון לדה-מטריאליזציה של האמנות, אלא גם ובמיוחד היוו את המנגנון שאפשר לו להעביר בהדרגה את הדגש ביצירתו אל עיסוק בעצמי ובזהותו בהקשריהם ההיסטוריים, התרבותיים והפוליטיים. פעולות ההשתלה תרגמו את חוויית הזרות של כהן גן ואת כישלון התכתו בכור הישראליות למעשה אמנותי. המחבר בוחן את עבודותיו של כהן גן מבעד לפריזמה תיאורטית משולבת של מחקר הפרפורמנס והשיח המזרחי הביקורתי, ובהקשר של המפנה הפרפורמטיבי באמנות הישראלית. הוא מנסח ומפענח את המתודולוגיה הייחודית של פעילויותיו ומציע קריאה חברתית-פוליטית שלהן, על רקע הנכחתה (הגלויה והסמויה) של שאלת הזהות ולאור הנסיבות ההיסטוריות של התקופה (ישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים) והתעוררותו המחודשת של שיח האוטופיה באותן שנים.

    20.00 חינם!

    במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים ביצע האמן פנחס כהן גן סדרת "פעילויות" אמנותיות שהיוו נדבך חשוב במפנה הפרפורמטיבי באמנות הישראלית, קרי המעבר מיצירת האמנות המגולמת באובייקט המוגמר והנצחי אל פעולת היצירה תלוית הזמן והמקום ואל הסובייקט היוצר. מאפיין פרפורמטיבי בולט וייחודי בפעילויותיו של כהן גן היה השימוש שעשה במתודת ה"השתלה": החדרת גורם זר לתוך סביבה מובחנת (אקולוגית, תרבותית או אסתטית) בניסיון חסר סיכוי לשלבו בתוכה. פעילויותיו של כהן גן, המהגר ממרוקו, ה"פליט", היו אוטוביוגרפיות: הן לא רק שיקפו את רוח הזמן המושגית ואת הרצון לדה-מטריאליזציה של האמנות, אלא גם ובמיוחד היוו את המנגנון שאפשר לו להעביר בהדרגה את הדגש ביצירתו אל עיסוק בעצמי ובזהותו בהקשריהם ההיסטוריים, התרבותיים והפוליטיים. פעולות ההשתלה תרגמו את חוויית הזרות של כהן גן ואת כישלון התכתו בכור הישראליות למעשה אמנותי. המחבר בוחן את עבודותיו של כהן גן מבעד לפריזמה תיאורטית משולבת של מחקר הפרפורמנס והשיח המזרחי הביקורתי, ובהקשר של המפנה הפרפורמטיבי באמנות הישראלית. הוא מנסח ומפענח את המתודולוגיה הייחודית של פעילויותיו ומציע קריאה חברתית-פוליטית שלהן, על רקע הנכחתה (הגלויה והסמויה) של שאלת הזהות ולאור הנסיבות ההיסטוריות של התקופה (ישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים) והתעוררותו המחודשת של שיח האוטופיה באותן שנים.


  • נקודות יציאה: ציר הזמן הלאומי והגירה קווירית מישראל

    מאמר זה בוחן את האופי הטמפורלי של הקיום במדינת ישראל. המחברת עוקבת אחר ציר הזמן הציוני באמצעות התיאוריה הקווירית, ומציעה לקרוא את הקולקטיב הישראלי כמסמל ציר זמן לאומי הטרונורמטיבי. ההגירה מישראל עומדת במרכז המאמר, המבוסס על שנתיים של מחקר איכותני בקרב 42 מהגרים קווירים ישראלים בניו-יורק, בלונדון ובברלין. המאמר מציע לבחון את ההגירה מישראל במשמעויותיה האידיאולוגיות, כלומר, בהיותה פרקטיקה של שבר וניכור מהאידיאולוגיה הציונית ומהפרפורמנס הלאומי והמגדרי המתחייב מהחיים בישראל. מושג הטמפורליות בתיאוריה הקווירית מאפשר לראות באופן דומה נושאים אחרים מלבד הגירה – כמו היחס לשירות הצבאי, למערכות יחסים ונישואים, להקמת בית ומשפחה ועוד – ולהבינם כאקטים אשר מערערים את ציר הזמן ההטרונורמטיבי הישראלי. המאמר בוחן בהרחבה את מושג העתיד באידיאולוגיה הציונית, ואת הבנייתו ושימורו על ידי הקולקטיב הישראלי ובעבורו. כמו כן, המאמר עוסק בהרחבה בנושא ההורות והרבייה במדינת ישראל כסממנים של המשכיות ועתידיות. לאור האידיאולוגיה הציונית, המחברת בוחנת כיצד ההגירה מאפשרת את פירוק הקשר הישיר בין האזרחים לעתידה של המולדת ומתוך כך מאפשרת גם ערעור של העתיד הלאומי והקולקטיביות הישראלית.

    20.00 חינם!

    מאמר זה בוחן את האופי הטמפורלי של הקיום במדינת ישראל. המחברת עוקבת אחר ציר הזמן הציוני באמצעות התיאוריה הקווירית, ומציעה לקרוא את הקולקטיב הישראלי כמסמל ציר זמן לאומי הטרונורמטיבי. ההגירה מישראל עומדת במרכז המאמר, המבוסס על שנתיים של מחקר איכותני בקרב 42 מהגרים קווירים ישראלים בניו-יורק, בלונדון ובברלין. המאמר מציע לבחון את ההגירה מישראל במשמעויותיה האידיאולוגיות, כלומר, בהיותה פרקטיקה של שבר וניכור מהאידיאולוגיה הציונית ומהפרפורמנס הלאומי והמגדרי המתחייב מהחיים בישראל. מושג הטמפורליות בתיאוריה הקווירית מאפשר לראות באופן דומה נושאים אחרים מלבד הגירה – כמו היחס לשירות הצבאי, למערכות יחסים ונישואים, להקמת בית ומשפחה ועוד – ולהבינם כאקטים אשר מערערים את ציר הזמן ההטרונורמטיבי הישראלי. המאמר בוחן בהרחבה את מושג העתיד באידיאולוגיה הציונית, ואת הבנייתו ושימורו על ידי הקולקטיב הישראלי ובעבורו. כמו כן, המאמר עוסק בהרחבה בנושא ההורות והרבייה במדינת ישראל כסממנים של המשכיות ועתידיות. לאור האידיאולוגיה הציונית, המחברת בוחנת כיצד ההגירה מאפשרת את פירוק הקשר הישיר בין האזרחים לעתידה של המולדת ומתוך כך מאפשרת גם ערעור של העתיד הלאומי והקולקטיביות הישראלית.


  • האם היהודייה ובנה הלוחם בתרבות הציונית: על "הוא אמר לה" מאת י"ח ברנר

    בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הופיעה על במת הספרות הישראלית גיבורה חדשה: אמו של החייל. דמות זו לא תפסה עד אז מקום מרכזי בתודעתם של סופרים וביצירותיהם, אולם משנות התשעים הלכו והתרבו ייצוגיה הספרותיים. המאמר מתחקה על שורשיה של דמות זו ומגלה אותם בהקשר ההיסטורי הלאומי הראשון שבו עלתה שאלת השימוש בכוח של יהודים: בסיפור מוקדם של יוסף חיים ברנר: "הוא אמר לה" משנת 1905, שעניינו ההגנה העצמית בקהילות היהודים ברוסיה מוכת הפוגרומים. הדיון בסיפורו של ברנר עומד במוקד המאמר ומאפשר לסרטט את נקודת האפס שבה נוצקה זהותה הרצויה של אמו של הבן המבקש להיות לוחם. נקודת המוצא בסיפור היא כמיהתו של הבן, השואף להתכונן כ"יהודי החדש", לאם "חדשה-ישנה", לאומית ומרטירית, שתתמוך בצאתו להילחם נגד הפורעים ביהודים. המחברת בוחנת את שורשי זהותה של האם הלאומית האידיאלית המתעצבת בתודעת הבן בסיפור באתוס האימהי הספרטני. טענתה היא שהלאומיות הציונית ביקשה להתנער מן האידיאל של קידוש השם בשם ההתנערות מן הפסיביות והגלותיות המיוחסות ל"היהודי הישן", אך בכל הקשור לתפקיד המיועד לאם בעידן הלאומי, ניכרת דווקא רציפות והמשכיות בין האידיאל המרטירי, הדורש מן האם להיות נכונה למסור את בנה, לביו האידאל הלאומי. עם זאת, הלאומיות אינה מסתפקת בשעתוקו של התפקיד האימהי המסורתי אלא מוסיפה לו מערכת חדשה של תנאים ואזהרות: על האם לסייע לבן לממש את גבריותו, שתהליך גיבושה מגיע לשיאו ועומד למבחן בלחימה ובשירות הצבאי.

    20.00 חינם!

    בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הופיעה על במת הספרות הישראלית גיבורה חדשה: אמו של החייל. דמות זו לא תפסה עד אז מקום מרכזי בתודעתם של סופרים וביצירותיהם, אולם משנות התשעים הלכו והתרבו ייצוגיה הספרותיים. המאמר מתחקה על שורשיה של דמות זו ומגלה אותם בהקשר ההיסטורי הלאומי הראשון שבו עלתה שאלת השימוש בכוח של יהודים: בסיפור מוקדם של יוסף חיים ברנר: "הוא אמר לה" משנת 1905, שעניינו ההגנה העצמית בקהילות היהודים ברוסיה מוכת הפוגרומים. הדיון בסיפורו של ברנר עומד במוקד המאמר ומאפשר לסרטט את נקודת האפס שבה נוצקה זהותה הרצויה של אמו של הבן המבקש להיות לוחם. נקודת המוצא בסיפור היא כמיהתו של הבן, השואף להתכונן כ"יהודי החדש", לאם "חדשה-ישנה", לאומית ומרטירית, שתתמוך בצאתו להילחם נגד הפורעים ביהודים. המחברת בוחנת את שורשי זהותה של האם הלאומית האידיאלית המתעצבת בתודעת הבן בסיפור באתוס האימהי הספרטני. טענתה היא שהלאומיות הציונית ביקשה להתנער מן האידיאל של קידוש השם בשם ההתנערות מן הפסיביות והגלותיות המיוחסות ל"היהודי הישן", אך בכל הקשור לתפקיד המיועד לאם בעידן הלאומי, ניכרת דווקא רציפות והמשכיות בין האידיאל המרטירי, הדורש מן האם להיות נכונה למסור את בנה, לביו האידאל הלאומי. עם זאת, הלאומיות אינה מסתפקת בשעתוקו של התפקיד האימהי המסורתי אלא מוסיפה לו מערכת חדשה של תנאים ואזהרות: על האם לסייע לבן לממש את גבריותו, שתהליך גיבושה מגיע לשיאו ועומד למבחן בלחימה ובשירות הצבאי.


  • התנועה הקיבוצית והמאבק לשליטה יהודית בקרקע: מלחמת 1967 כמנוף לצמיחה, תהליכי השלום כמחוללי משבר

    המאמר בוחן את יחסי הגומלין בין צמיחת התנועה הקיבוצית ומַשבריה משנת 1967 ואילך לבין המאמץ המתמשך של מדינת ישראל להגביר את השליטה היהודית בקרקע. המחבר מתמקד באירועי מפתח המסמנים נקודות מפנה בקונפליקט הישראלי–ערבי: הראשון והמרכזי שבהם הוא מלחמת ששת הימים ובעקבותיה ההתיישבות על פי תוכנית אלון; השני – הסכם השלום עם מצרים ובעקבותיו העברת מוקד הקולוניזציה מיישובים חקלאיים-שיתופיים ליישובים קהילתיים משני צדי הקו הירוק; השלישי – הסכמי אוסלו ועמם ביטול המאמץ לקדם עבודה עצמית בחקלאות.
    ניתוח ראשוני מראה כי יחסי גומלין אלה, שלא זכו עד כה לתשומת לב שיטתית במחקר, היו משמעותיים בשני הכיוונים. מצד אחד התנועה הקיבוצית הייתה תלויה במאמץ להגביר את השליטה היהודית בקרקע: התאוששותה ושגשוגה לאחר מלחמת ששת הימים היו קשורים להתייצבותה המחודשת בסְפר בעקבות ההשתלטות של ישראל על מרחבים חדשים. כמו כן, המשבר שאליו נקלעה באמצע שנות השמונים ותהליכי ההפרטה שחלו בעקבותיו הם במידה רבה תוצאה של דחיקתה לשולי המאבק בעקבות התפתחויות מדיניות שצמצמו את הקרקע החקלאית הזמינה להתיישבות יהודית, והפרידו שוב את העובדים הפלסטינים מהמשק הישראלי. מצד שני, בשנות השישים והשבעים השפיעה התנועה במידה רבה על עיצוב תהליך הקולוניזציה ועל הקונפליקט הישראלי–ערבי. השאיפה להרחיב את אפשרויות ההתיישבות השיתופית עמדה בבסיס הפעולה המדינית האפקטיבית של מנהיגיה, ובפרט שליחי הקיבוץ המאוחד. היא השפיעה רבות על עיצוב מדיניות הביטחון לפני מלחמת ששת הימים, על מהלכי המלחמה עצמה, ומאוחר יותר על יישום תוכנית אלון ומיסוד הכיבוש.

    20.00 חינם!

    המאמר בוחן את יחסי הגומלין בין צמיחת התנועה הקיבוצית ומַשבריה משנת 1967 ואילך לבין המאמץ המתמשך של מדינת ישראל להגביר את השליטה היהודית בקרקע. המחבר מתמקד באירועי מפתח המסמנים נקודות מפנה בקונפליקט הישראלי–ערבי: הראשון והמרכזי שבהם הוא מלחמת ששת הימים ובעקבותיה ההתיישבות על פי תוכנית אלון; השני – הסכם השלום עם מצרים ובעקבותיו העברת מוקד הקולוניזציה מיישובים חקלאיים-שיתופיים ליישובים קהילתיים משני צדי הקו הירוק; השלישי – הסכמי אוסלו ועמם ביטול המאמץ לקדם עבודה עצמית בחקלאות.
    ניתוח ראשוני מראה כי יחסי גומלין אלה, שלא זכו עד כה לתשומת לב שיטתית במחקר, היו משמעותיים בשני הכיוונים. מצד אחד התנועה הקיבוצית הייתה תלויה במאמץ להגביר את השליטה היהודית בקרקע: התאוששותה ושגשוגה לאחר מלחמת ששת הימים היו קשורים להתייצבותה המחודשת בסְפר בעקבות ההשתלטות של ישראל על מרחבים חדשים. כמו כן, המשבר שאליו נקלעה באמצע שנות השמונים ותהליכי ההפרטה שחלו בעקבותיו הם במידה רבה תוצאה של דחיקתה לשולי המאבק בעקבות התפתחויות מדיניות שצמצמו את הקרקע החקלאית הזמינה להתיישבות יהודית, והפרידו שוב את העובדים הפלסטינים מהמשק הישראלי. מצד שני, בשנות השישים והשבעים השפיעה התנועה במידה רבה על עיצוב תהליך הקולוניזציה ועל הקונפליקט הישראלי–ערבי. השאיפה להרחיב את אפשרויות ההתיישבות השיתופית עמדה בבסיס הפעולה המדינית האפקטיבית של מנהיגיה, ובפרט שליחי הקיבוץ המאוחד. היא השפיעה רבות על עיצוב מדיניות הביטחון לפני מלחמת ששת הימים, על מהלכי המלחמה עצמה, ומאוחר יותר על יישום תוכנית אלון ומיסוד הכיבוש.


  • הפרקטיקה של ציטוט היומיום: הציטוט כמעשה פוליטי בשירים של להקת הבילויים

    המאמר מציע תיאוריה פוליטית של פרקטיקת הציטוט דרך קריאה בשירים של להקת הבילויים. הפואטיקה של הבילויים מבוארת לאור מסורת ארוכה ומגוונת הנשקפת מכתביהם של מחברים שונים בני המאה העשרים, אשר ראו בציטוט מעשה חתרני החי במרחב שבין היומיומי, האסתטי והפוליטי. במרכזה של קריאה זאת נמצאת תיאוריית היומיום של מישל דה סרטו, על היחסים החדשים שהיא מנסחת בין פעילויות של צריכה וייצור, קריאה וכתיבה. במפגש בין התיאוריה של דה סרטו לבין הפואטיקה של הבילויים, מעשי הציטוט של הבילויים מופיעים כצורה אקטיבית של ״להסתדר עם מה שיש״ (בריקולאז') וכאופן של "התגוררות" בטקסט של התרבות העברית ובחיי היומיום העבריים. בעזרת ציטוטים מן היומיום הישראלי ומן התרבות העברית מחד גיסא, ובעזרת אפקטים של הומור ואירוניה מאידך גיסא, הבילויים משיגים אפקט של ניכור המבוסס על הפער בין הקונקרטיות של מה שמוכר מן החוויה הישראלית היומיומית לבין המלאכותיות של המעשה האמנותי. מתוקף השימוש המחולן בטקסטים קנוניים ובשבריהם כמו היו חפצי יומיום או חומרי גלם, ומתוקף ההתייחסות לחפצי היומיום ומרכיביו כאל דברים בני ציטוט – היומיום הישראלי מקבל מעמד של טקסט פתוח לקריאה מחודשת, והטקסטים הקנוניים של התרבות העברית מקבלים מעמד של ״דברים״ – אובייקטים הזמינים לשימוש פרקטי שאינו מקדש אותם. הפוטנציאל הפוליטי הזה של פעולת הציטוט מהווה גם נקודת מפגש בין התיאוריה של דה סרטו לבין הגותו של ולטר בנימין, שראה בציטוט כלי להחדרת העבר אל ההווה ופעולה שיש בה כוח ביקורתי המתגלה (בין השאר) במבנה הרטורי של האלגוריה. בעזרת רעיונות של בנימין וממשיכיו, המנסחים בהקשרים שונים את מאפייניו של הסימן האלגורי, ובמהלך הדיון בשירים של הבילויים, נחשפים הקשרים שבין הציטוט, היומיום, והאלגוריה.

    20.00 חינם!

    המאמר מציע תיאוריה פוליטית של פרקטיקת הציטוט דרך קריאה בשירים של להקת הבילויים. הפואטיקה של הבילויים מבוארת לאור מסורת ארוכה ומגוונת הנשקפת מכתביהם של מחברים שונים בני המאה העשרים, אשר ראו בציטוט מעשה חתרני החי במרחב שבין היומיומי, האסתטי והפוליטי. במרכזה של קריאה זאת נמצאת תיאוריית היומיום של מישל דה סרטו, על היחסים החדשים שהיא מנסחת בין פעילויות של צריכה וייצור, קריאה וכתיבה. במפגש בין התיאוריה של דה סרטו לבין הפואטיקה של הבילויים, מעשי הציטוט של הבילויים מופיעים כצורה אקטיבית של ״להסתדר עם מה שיש״ (בריקולאז') וכאופן של "התגוררות" בטקסט של התרבות העברית ובחיי היומיום העבריים. בעזרת ציטוטים מן היומיום הישראלי ומן התרבות העברית מחד גיסא, ובעזרת אפקטים של הומור ואירוניה מאידך גיסא, הבילויים משיגים אפקט של ניכור המבוסס על הפער בין הקונקרטיות של מה שמוכר מן החוויה הישראלית היומיומית לבין המלאכותיות של המעשה האמנותי. מתוקף השימוש המחולן בטקסטים קנוניים ובשבריהם כמו היו חפצי יומיום או חומרי גלם, ומתוקף ההתייחסות לחפצי היומיום ומרכיביו כאל דברים בני ציטוט – היומיום הישראלי מקבל מעמד של טקסט פתוח לקריאה מחודשת, והטקסטים הקנוניים של התרבות העברית מקבלים מעמד של ״דברים״ – אובייקטים הזמינים לשימוש פרקטי שאינו מקדש אותם. הפוטנציאל הפוליטי הזה של פעולת הציטוט מהווה גם נקודת מפגש בין התיאוריה של דה סרטו לבין הגותו של ולטר בנימין, שראה בציטוט כלי להחדרת העבר אל ההווה ופעולה שיש בה כוח ביקורתי המתגלה (בין השאר) במבנה הרטורי של האלגוריה. בעזרת רעיונות של בנימין וממשיכיו, המנסחים בהקשרים שונים את מאפייניו של הסימן האלגורי, ובמהלך הדיון בשירים של הבילויים, נחשפים הקשרים שבין הציטוט, היומיום, והאלגוריה.


  • מסה וביקורת – על הכתיבה המסאית של מיכל בן-נפתלי

    "על טבע היקום", כך קרא המשורר הרומי לוקרטיוס ליצירתו הגדולה במאה הראשונה לפני הספירה. חיבוריו הפוליטיים של קיקרו, שנכתבו באותה תקופה, נקראו "על הנואם" ו"על החובות". מאה שנים לאחר מכן כתב סנקה מסות ומכתבים בשם "על הכעס" ו"על קצרות החיים". גם מחבר המסות מראשית עידן הדפוס והעת החדשה מישל דה מונטיין הוסיף לדבוק באותו הנוסח: "על הידידות", "על הפחד", "על הבדידות", וכמוהו גם פרנסיס בייקון, שכינה את מסותיו: "על קנאה", "על תהילה" ו"על טיולים".
    על רצף אותה המסורת ובאותה מסגרת שמית ניצב ספרה של מיכל בן–נפתלי, על הפרישּות (בן–נפתלי 2009), המסכם עשור…

    20.00 חינם!

    "על טבע היקום", כך קרא המשורר הרומי לוקרטיוס ליצירתו הגדולה במאה הראשונה לפני הספירה. חיבוריו הפוליטיים של קיקרו, שנכתבו באותה תקופה, נקראו "על הנואם" ו"על החובות". מאה שנים לאחר מכן כתב סנקה מסות ומכתבים בשם "על הכעס" ו"על קצרות החיים". גם מחבר המסות מראשית עידן הדפוס והעת החדשה מישל דה מונטיין הוסיף לדבוק באותו הנוסח: "על הידידות", "על הפחד", "על הבדידות", וכמוהו גם פרנסיס בייקון, שכינה את מסותיו: "על קנאה", "על תהילה" ו"על טיולים".
    על רצף אותה המסורת ובאותה מסגרת שמית ניצב ספרה של מיכל בן–נפתלי, על הפרישּות (בן–נפתלי 2009), המסכם עשור…


  • מסה וביקורת – אקטיביזם, זהות ומרחב בישראל/פלסטין: שלוש נקודות מבט

    ♦ רונה סלע (עורכת), 2013. תסיסה: דיור, שפה, היסטוריה – דור חדש בערים היהודיותערביות, תל אביב: מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.

    ♦ Sarah Schulman, 2012. Israel/Palestine and the Queer International, Durham and London: Duke University Press.

    ♦ Marcelo Svirsky, 2012. Arab-Jewish Activism in Israel-Palestine, Farnham: Ashgate.

    "אקטיביזם הוא דמי השכירות שאני משלמת כדי לחיות על הכוכב הזה".

    ציטוט זה לקוח מדבריה של זוכת פרס פוליצר אליס ווקר – אקטיביסטית, סופרת ומשוררת אמריקנית. הדברים נאמרו בסרט תיעודי על תולדות חייה, שהיו רצופי עשייה משמעותית למען שוויון ולמען צדק חברתי. ווקר היא רק אחת ממיליוני אנשים ברחבי העולם אשר אקטיביזם – קרי פעילות לשינוי חברתי ופוליטי – הוא בעבורם דרך חיים. המושג אקטיביזם במשמעות של פעולה לשינוי חברתי ופוליטי והמושג הרחב יותר של תנועות חברתיות שהן המסגרת לפעולה אקטיביסטית – עומדים זה כמה עשורים במוקד המחקר בעיקר בקרב סוציולוגים ומדעני מדינה. החוקרים פיתחו כלים…

    20.00 חינם!

    ♦ רונה סלע (עורכת), 2013. תסיסה: דיור, שפה, היסטוריה – דור חדש בערים היהודיותערביות, תל אביב: מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.

    ♦ Sarah Schulman, 2012. Israel/Palestine and the Queer International, Durham and London: Duke University Press.

    ♦ Marcelo Svirsky, 2012. Arab-Jewish Activism in Israel-Palestine, Farnham: Ashgate.

    "אקטיביזם הוא דמי השכירות שאני משלמת כדי לחיות על הכוכב הזה".

    ציטוט זה לקוח מדבריה של זוכת פרס פוליצר אליס ווקר – אקטיביסטית, סופרת ומשוררת אמריקנית. הדברים נאמרו בסרט תיעודי על תולדות חייה, שהיו רצופי עשייה משמעותית למען שוויון ולמען צדק חברתי. ווקר היא רק אחת ממיליוני אנשים ברחבי העולם אשר אקטיביזם – קרי פעילות לשינוי חברתי ופוליטי – הוא בעבורם דרך חיים. המושג אקטיביזם במשמעות של פעולה לשינוי חברתי ופוליטי והמושג הרחב יותר של תנועות חברתיות שהן המסגרת לפעולה אקטיביסטית – עומדים זה כמה עשורים במוקד המחקר בעיקר בקרב סוציולוגים ומדעני מדינה. החוקרים פיתחו כלים…


  • מסה וביקורת – תיק עבודות: לקראת קונסנזוס קונפליקטואלי? רצח רבין ואמנות במרחב הציבורי

    בעשרים השנים שחלפו מאז רצח יצחק רבין עסקה האמנות הישראלית לא מעט בהשלכות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של הרצח. לצד תרבות ההנצחה הממסדית – שהתבטאה בעיקר בהסבת שמם של אתרים ושל מוסדות ציבור לשמו של ראש הממשלה שנרצח, בהקמת מתחם הזיכרון במקום הרצח ובחקיקת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין – הגיבו אמנים רבים לרצח באופן עצמאי והציעו "הנצחה חלופית" (אריאלי–הורביץ 2006). ההנצחה חלופית לא רק בכך שהיא אלטרנטיבית לתרבות ההנצחה הממסדית, אלא גם בהיותה תגובה למחיקת הרצח עצמו מהשיח הפוליטי בישראל. האמנים התייחסו בצורה זו או אחרת לטראומה שיצר הרצח בציבוריות הישראלית, בין שהתמקדו בדמותו של רבין ובין שבחרו אמצעי ביטוי מופשטים יותר. כך נוצר גוף עבודות משמעותי הכולל…

    20.00 חינם!

    בעשרים השנים שחלפו מאז רצח יצחק רבין עסקה האמנות הישראלית לא מעט בהשלכות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של הרצח. לצד תרבות ההנצחה הממסדית – שהתבטאה בעיקר בהסבת שמם של אתרים ושל מוסדות ציבור לשמו של ראש הממשלה שנרצח, בהקמת מתחם הזיכרון במקום הרצח ובחקיקת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין – הגיבו אמנים רבים לרצח באופן עצמאי והציעו "הנצחה חלופית" (אריאלי–הורביץ 2006). ההנצחה חלופית לא רק בכך שהיא אלטרנטיבית לתרבות ההנצחה הממסדית, אלא גם בהיותה תגובה למחיקת הרצח עצמו מהשיח הפוליטי בישראל. האמנים התייחסו בצורה זו או אחרת לטראומה שיצר הרצח בציבוריות הישראלית, בין שהתמקדו בדמותו של רבין ובין שבחרו אמצעי ביטוי מופשטים יותר. כך נוצר גוף עבודות משמעותי הכולל…


  • מסה וביקורת – מותר אסור אסור מותר: ביקורים שביקרתי במוזיאון ישראל במלאות לו חמישים שנה

    לפני שנתיים, בערך בעונה זו של השנה, ישבתי עם הרסטורטור מיכאל מגן, מנהל המעבדה לשימור נייר של מוזיאון ישראל, בשעה שטיפל בשריטה נעלמה בציור שהשאילה משפחתי למוזיאון. היה זה ציור של פול קלה. ציור מלאך. לא "מלאך חדש" של ולטר בנימין וגרשם שלום, אלא "מלאך זר", שצויר כמוהו ב–1920; אחד מן המלאכים שצייר קלה מ–1919 ועד מותו כמעט. הציור בא לנו בירושה ומשפחתי תרמה אותו למוזיאון. כל השנים אצלנו, תלוי היה בהֹול הרחב שהוביל לחדרי השינה, שם, לא פעם, שיחקנו מסירות בכדור או זרקנו אחד על השני חפצי מריבה. באחת הפעמים התמונה נשרטה: אחי באהבתו העיף לעברי תקליט; אותי הוא החטיא אבל לא את התמונה. המלאך נפל מן הקיר ושנינו זיהינו שפינת התמונה נשרטה. שמרנו את הדבר בסוד. כעת אני מספרת על כך ברבים לראשונה. לפני שנים אחדות תרמה משפחתי את הציור למוזיאון ואף אחד לא הבחין בשריטה. באותו יום לפני שנתיים קבעתי פגישה עם מיכאל מגן ובפי בקשה כפולה: לראות במו עיניי את "מלאך חדש" של קלה, ולהראות לו ב"מלאך זר" משהו שקודם לא ראה…

    20.00 חינם!

    לפני שנתיים, בערך בעונה זו של השנה, ישבתי עם הרסטורטור מיכאל מגן, מנהל המעבדה לשימור נייר של מוזיאון ישראל, בשעה שטיפל בשריטה נעלמה בציור שהשאילה משפחתי למוזיאון. היה זה ציור של פול קלה. ציור מלאך. לא "מלאך חדש" של ולטר בנימין וגרשם שלום, אלא "מלאך זר", שצויר כמוהו ב–1920; אחד מן המלאכים שצייר קלה מ–1919 ועד מותו כמעט. הציור בא לנו בירושה ומשפחתי תרמה אותו למוזיאון. כל השנים אצלנו, תלוי היה בהֹול הרחב שהוביל לחדרי השינה, שם, לא פעם, שיחקנו מסירות בכדור או זרקנו אחד על השני חפצי מריבה. באחת הפעמים התמונה נשרטה: אחי באהבתו העיף לעברי תקליט; אותי הוא החטיא אבל לא את התמונה. המלאך נפל מן הקיר ושנינו זיהינו שפינת התמונה נשרטה. שמרנו את הדבר בסוד. כעת אני מספרת על כך ברבים לראשונה. לפני שנים אחדות תרמה משפחתי את הציור למוזיאון ואף אחד לא הבחין בשריטה. באותו יום לפני שנתיים קבעתי פגישה עם מיכאל מגן ובפי בקשה כפולה: לראות במו עיניי את "מלאך חדש" של קלה, ולהראות לו ב"מלאך זר" משהו שקודם לא ראה…