מאמר זה מבקש להסביר את זהות רוצחו של יצחק רבין דרך ניתוח הקטגוריה הסוציולוגית שאליה השתייך. שיעור גבוה של רוצחים פוליטיים בישראל הגיעו מהשוליים האתניים של גוש אמונים וקהילת המתנחלים האידיאולוגיים. הקשר שבין הציונות הדתית, ובתוכה מנהיגות המתנחלים, לבין המזרחים בישראל, וכן מרכיבי האידיאולוגיה-תיאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק, יוצרים יחד מעין הזמנה למזרחים להצטרף לקולקטיב האידיאולוגי, אך חסמים חברתיים ותרבותיים מקשים עליהם לעשות כן. הביוגרפיה של יגאל עמיר, וקבוצות השייכות המורכבות שלו, מיקמו אותו במעמד ביניים בשולי קהילת המתנחלים, שכלל אימוץ סלקטיבי של ערכיהם בלי לאמץ את החסמים מפני שימוש באלימות פוליטית.

מאמר זה בוחן את האופי הטמפורלי של הקיום במדינת ישראל. המחברת עוקבת אחר ציר הזמן הציוני באמצעות התיאוריה הקווירית, ומציעה לקרוא את הקולקטיב הישראלי כמסמל ציר זמן לאומי הטרונורמטיבי. ההגירה מישראל עומדת במרכז המאמר, המבוסס על שנתיים של מחקר איכותני בקרב 42 מהגרים קווירים ישראלים בניו-יורק, בלונדון ובברלין. המאמר מציע לבחון את ההגירה מישראל במשמעויותיה האידיאולוגיות, כלומר, בהיותה פרקטיקה של שבר וניכור מהאידיאולוגיה הציונית ומהפרפורמנס הלאומי והמגדרי המתחייב מהחיים בישראל. מושג הטמפורליות בתיאוריה הקווירית מאפשר לראות באופן דומה נושאים אחרים מלבד הגירה – כמו היחס לשירות הצבאי, למערכות יחסים ונישואים, להקמת בית ומשפחה ועוד – ולהבינם כאקטים אשר מערערים את ציר הזמן ההטרונורמטיבי הישראלי. המאמר בוחן בהרחבה את מושג העתיד באידיאולוגיה הציונית, ואת הבנייתו ושימורו על ידי הקולקטיב הישראלי ובעבורו. כמו כן, המאמר עוסק בהרחבה בנושא ההורות והרבייה במדינת ישראל כסממנים של המשכיות ועתידיות. לאור האידיאולוגיה הציונית, המחברת בוחנת כיצד ההגירה מאפשרת את פירוק הקשר הישיר בין האזרחים לעתידה של המולדת ומתוך כך מאפשרת גם ערעור של העתיד הלאומי והקולקטיביות הישראלית.