מאמר זה מציע בירור מחקרי סוציו-היסטורי ראשוני של התגלגלות ההמשגה הפלסטינית להתיישבות היהודית ולמתיישב היהודי מראשית הפרויקט הציוני הקולוניאלי ועד ימינו: מהצמד קובניה/ח'וואג'ה, דרך אל-מוסתעמר/מוסתעמרה (מתיישב/התיישבות), מוסתווטן/מוסתווטנה (מתנחל/התנחלות), ועד עליית אל-בוארה/אל-מסתווטן אל-מותטרף (המאחז/המתנחל הקיצוני).

המאמר בוחן כיצד ההמשגה שמנסח היליד למתיישב משתנה מתקופה לתקופה ומושפעת מהתפתחות הפרויקט ההתיישבותי הקולוניאלי, מהתפתחות הפרויקט הלאומי הפלסטיני ומהאינטראקציה של חיי היומיום בין היליד למתיישב.

עיקר המאמר הוא התוויה של ארבעה שלבים היסטוריים בתפיסת המתיישב וההתיישבות: מראשית היישוב היהודי עד 1948; 1948–1967; 1967–1995; ומ-1995 עד ימינו. המאמר מראה שהבניית המתנחלים בקטגוריות דיפרנציאליות הנה חלק מהתארגנות השיח הילידי בהקשר של קולוניאליזם מיישב. המושגים המשתנים שבהם הפלסטינים בוחרים לכנות את המתיישבים בתקופות השונות משקפים מציאות שבה הפרויקט ההתיישבותי לא רק שטרם הגיע לסיומו, אלא שהוא נמצא בתהליך דינמי של התפשטות ההתנחלויות והסגה זוחלת של הגבול – אל מול הפרויקט הלאומי הפלסטיני שנמצא בנסיגה מתמדת.

מאמר זה עוסק בהגירה של פלסטינים להתנחלויות שנבנו במזרח ירושלים לאחר 1967. ניתוח של חיי היומיום בירושלים – ובפרט בגבעה הצרפתית – ישמש בסיס לפרדוקס הגלום לטענתנו במרחב הקולוניאלי של העיר: מצד אחד ההתנחלויות היהודיות במזרח ירושלים תוכננו, עוצבו ושווקו כחלק מהניסיון לייהד את העיר, ומצד שני הגירתם של פלסטינים לשכונות אלה "שיבשה" את פרויקט הייהוד. ההתנחלויות נחשבות בדרך כלל לאתר של הפרדה אתנית – ואכן ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית מחוץ לירושלים מבוצרות, מוקפות גדרות ומקבלות תשתיות "ליהודים בלבד". אך במאמר זה נציע מבט משלים המתמקד בהתנחלויות במרחב העירוני, ונאיר מנעד רחב של הדינמיקה האורבנית שבמסגרתה מתיישבים פלסטינים בהתנחלות יהודית נתפסים לא פעם על ידי התושבים והרשויות כ"מתנחלים" פלסטינים בשכונה יהודית. חשוב להדגיש כי התנחלויות השוכנות בלב עיר קיימות בירושלים ובחברון בלבד, אך בעוד בחברון מדובר במובלעת מבוצרת וחמושה הנתונה בפועל תחת משטר צבאי יומיומי, בירושלים – בשל מעמדה החוקי ומיקומה הגיאו-פוליטי – נוצר פרדוקס הפותח בפני האוכלוסייה הפלסטינית אפשרויות שאינן מתקבלות על הדעת בהתנחלויות אחרות. דווקא הניסיון לסיפוח פוליטי וטריטוריאלי של מזרח ירושלים מקשה, כך נטען, את ייהודו המוחלט של האזור.

מחקר זה מבקש לטעון שלישראל יש יותר ממדיניות כלכלית אחת: ממשלת ישראל מובילה מדיניות מקרו־כלכלית ניאו־ליברלית ברמה הלאומית, ובד בבד מיישמת מדיניות כלכלית מיוחדת — מדיניות רווחה — בהתנחלויות.

דוח המחקר מציג ממצאים ראשונים של ניתוח המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל כלפי ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב־1967. החלק הראשון והעיקרי של הדוח מציג ניתוח של תקציבי הרשויות המקומיות במחוז ההתנחלויות בהשוואה לתקציבי הרשויות המקומיות במחוזות אחרים בישראל בשנים 2002–2012. החלק השני של הדוח מציג את ממצאי הניתוח של הקצאת התקציבים ממשרדי ממשלה שונים — ובייחוד משרד החינוך, משרד השיכון ומשרד התחבורה — להתנחלויות בגדה המערבית בשנים 2000–2012. החלק השלישי מתאר את ההקלות ואת הפטורים ממסים המוענקים למתנחלים ולהתנחלויות. בחינה של שלושת חלקי הדוח יחדיו מבהירה וממחישה כיצד הפכו ההתנחלויות בגדה המערבית למדינת רווחה של המתנחלים.