בעודי מתלבט כיצד לפתוח מסה המוקדשת לדיון בעבודתו של מיכאל פייגה לא יכולתי שלא לחשוב על האופן שבו ניתח את הנצחתו של פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצווייג, אשר נרצח ב־1983 בהפגנת מחאה שקיימה התנועה בירושלים (פייגה 1997; 1999). השאלה כיצד לזכור את גרינצווייג הציבה אתגר בפני שלום עכשיו, אשר ביקשה להיות בה בעת תנועת המונים וארגון המקדֵש אינדיבידואליזם. מיכאל הראה כיצד הנציחו לבסוף הפעילים את זכרו של גרינצווייג, באמצעות טקסים שעוצבו ככנסים אקדמיים שבהם נבחנו רעיונות שונים הקשורים לדמוקרטיה ולמאבק אזרחי. בצורה זו הנציחה שלום עכשיו את גרינצווייג כאינדיבידואל בעל בחירה ורצון עצמאיים, ובמקביל הבנתה את דמותה כקהילה אינטלקטואלית המבקשת לחזק את ישראל כחברה דמוקרטית המסוגלת לקיים דיון פתוח ברמה גבוהה, שבו הטיעון החזק יותר זוכה. לפי מיכאל, פעולות הנצחה אלו מאפשרות לבחון את מקומה של שלום עכשיו
בשיח הפוליטי בישראל ואת השינוי שהיא מציעה לחולל בו (Feige 1999).

מסה זו ממחישה אף היא את תובנותיו של מיכאל לגבי האופן שבו זהותנו החברתית משפיעה על הדרך שבה אנו מבקשים לעצב צורות שונות של זיכרון. כמו ה"כנס־טקס", שנועד לזכור את גרינצווייג האינדיבידואל ובה בעת להעניק לשלום עכשיו צביון של תנועה קולקטיבית, כך מסה זו מבקשת להנציח חבר קהילה שקיפח את חייו ובו בזמן לבצר את זהותנו הקבוצתית כחוקרי החברה שבה אנו חיים. כמו כן היא מבקשת להביע כאב אישי על לכתו של מיכאל, ולהנציח את זכרו באמצעות התבוננות מחודשת בהגותו, ובאופן בלתי נמנע היא גם תציע ביקורת על אחדות מתובנותיו. בעמודים הבאים אסקור בקצרה את עיקרי מחקרו של מיכאל על גוש אמונים ושלום עכשיו ועל יחסן של תנועות אלו לנוכחות הישראלית בשטחים. לאחר מכן אמקם את עבודתו בתוך השיח הכללי של "לימודי הכיבוש" בישראל ואתמקד בתרומתה לגוף ידע זה ובדרכים שהיא מאפשרת לנו להבין כיצד כתיבה על נושא המחקר משתתפת באופן מודע ובלתי מודע בעיצובו כאובייקט פוליטי ולא רק מחקרי.