מטרתו של מאמר זה לבחון את תהליך ההתמזרחות. המחקר על אתניות בחברה בישראל התמקד ב"מזרחים" וב"מזרחיוּת" וביקש לערער את הדיכוטומיה ההיררכית בין אשכנזיוּת למזרחיוּת, וכן את האופן שבו האשכנזים ייצרו וייצגו את המזרחים ואת המזרחיות. מחקרים נוספים בחנו את האשכנזיות ואת תהליך ה"השתכנזות". ואולם, מחקרים על תהליך ההתמזרחות כמעט אינם בנמצא. מחקר זה מראה כי בניגוד להנחה הרווחה שהמעבר (pass) מתרחש ממזרחיות לאשכנזיות, ייתכן תהליך הפוך של אימוץ ההתנהגות והזהות המזרחיות. המאמר מבוסס על מחקר שנערך בקרב שתי חטיבות חיל רגלים בצה"ל: חטיבת גולני, אשר נתפסת מזרחית, וחטיבת הצנחנים, אשר נתפסת אשכנזית. מתוך התמקדות בחטיבת גולני, המחברת בוחנת את תהליך ההתמזרחות דרך פרפורמנס של פרקטיקות תרבות. טענתה היא שהחיילים לומדים ומאמצים את התרבות הארגונית האתנית של החטיבה ובכך מייצרים זהות אלטרנטיבית לזהות ההגמונית הדומיננטית, ומאתגרים את הסטיגמטיות של הזהות המזרחית.

הטענה המרכזית המובאת במאמר זה היא שמאז ראשית שנות האלפיים, לצד המשך מדיניות ההפליה והדחיקה של הפלסטינים בירושלים המזרחית, מנגנוני המדינה הגבירו את מעורבותם בתפקודים ובשירותים העירוניים הפלסטיניים. מגמה זו מכונה במאמר "תהליכי ממשוּל". תהליכים אלה מסמנים שינוי ביחסים העירוניים, שהתאפיינו מאז 1967 במידה רבה של עצמאות ניהולית ותפקודית לעומתית של מוסדות ושירותים עירוניים פלסטיניים. בעשור וחצי האחרונים, לעומת זאת, יחסי השליטה בירושלים המזרחית מתבססים לא על רק על אמצעי כפייה ריבוניים אלא גם על כוח ממשלי "רך" יותר המתגלם באמצעי ניהול אוכלוסייה, ובמקרה זה – בתפקודים ובשירותים עירוניים. תהליכי הממשול בירושלים המזרחית יוצרים תלות של הפלסטינים במערכת המדינתית וכך מחזקים את יכולת השליטה של המדינה בהיבטים תפקודיים של העירוניות הפלסטינית. בד בבד תהליכים אלה מטמיעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית והשחקנים בעירוניות הפלסטינית נורמות מינהליות והתנהגותיות המקרבות אותם למערכות הממשל הישראלי.

התפתחות היחסים הממשליים בירושלים המזרחית נבחנת במאמר הן במבט היסטורי וגיאו-פוליטי והן באמצעות ניתוח דוגמה של התערבות מדינתית בעירוניות הפלסטינית: תוכנית הסדרה של מערכת התחבורה הציבורית הפלסטינית בשנים 1998–2004. כמו מערכות רבות אחרות בירושלים המזרחית, מאז 1967 פעלה מערכת התחבורה ברובה מחוץ למוטת השליטה והפיקוח המדינתיים, בצורה המוגדרת במאמר "תת-פורמליות עירונית". מושג זה מציע הסבר ביקורתי לשיטות העבודה, האמצעים והתוצרים המשמשים את סוכני המדינה בירושלים המזרחית, הסדרים החורגים על פי רוב מאמות המידה הנהוגות בתחומי מדינת ישראל לתכנון ולמינהל ציבורי. מדובר בפתרונות "מיוחדים" ונחותים שהמדינה מפעילה בירושלים המזרחית.

קטיעת הזיקות בין ירושלים המזרחית לגדה המערבית פגעה ברבים מהתפקודים העירוניים של הפלסטינים והביאה הן להתעצמותם של תהליכי ממשול וסתגלנות של הפלסטינים לשלטון הישראלי והן להתגברות תהליכי הדחיקה והקולוניזציה של ירושלים המזרחית.

המסה של גלעד רייך מקדימה את תיק העבודות שאצר במיוחד לגיליון זה – יצירות של אמנים יהודים-ישראלים העוסקים בעיר הפלסטינית רוואבי, ההולכת ומוקמת בשטח A, מצפון לרמאללה. מבקריה של רוואבי רואים בה מיזם כלכלי הנועד להבנות בורגנות פלסטינית המבוססת על צרכנות וקידום אישי, ועושה זאת על ידי מחיקת הכיבוש מהשיח הציבורי ומהמרחב הפיזי; אין פלא שרוואבי מכונה לעתים "התנחלות פלסטינית". בעקבות שיחות שניהל עם האמנים גסטון צבי איצקוביץ, ניר עברון ואתי שוורץ — שעבדו בעיר ותיעדו אותה — מבקש רייך לברר כיצד הדמיון של רוואבי לעיר מודיעין או לשכונת הר חומה משפיע על התפיסות הסטריאוטיפיות שדרכן רואים הישראלים את הפלסטינים; מהי המשמעות של מהלך אדריכלי-מרחבי דורסני כזה כשהוא נעשה על ידי הפלסטינים עצמם בשם מטרות לאומיות; ומהי תגובתם לטענות שיצירתם נסמכת על מציצנות, תחושת אדנות וניצול.