מאמר זה משרטט את קווי המתאר של השיח המזרחי מראשית שנות התשעים ועד היום, כפי שהוא משתקף בגיליונות תיאוריה וביקורת ובספרות המחקר העוסקת באותם התחומים. במרכז המאמר ניצבת הטענה שהזרם המרכזי של השיח המזרחי הביקורתי כיום, כפי שהתעצב בכתב העת ובהשפעתו, הוא שיח יהודי רליגיוזי המציע את עולם הדת הפוסט-חילוני כחלופה ללאומיות החילונית. אמנם שיח זה מבקש להציג רדיקליזם פוליטי, אך למעשה הוא חובר לתנועת ה"באקלאש" הנאבקת בהישגי הפמיניזם. למרות העושר התיאורטי הטמון בתפיסות הפוסט-חילוניות, אטען שעל הפוליטיקה המזרחית להיות כפופה לכלים המשמשים את הביקורת כלפי ההגמוניה כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלה בתוך ההגמוניה, שכיום למזרחים יש בה חלק נכבד. יתר על כן, על הפוליטיקה המזרחית לאמץ את דרכי הפעולה ואת כלי הדיון והניתוח הפמיניסטיים ולהיפרד מן התפיסה הרומנטית הגורסת כי מזרחים, מעצם נוכחותם, עתידים ליטול את העוקץ המשיחי האפוקליפטי מהציונות החילונית, בלא שתידרש מהם עבודה פוליטית פוזיטיבית פרט להתחברות לשורשים תרבותיים המערערים, מעצם מהותם, את המבנים החילוניים המודרניסטיים והמערביים.

במאמר זה מציעה עדנה לומסקי-פדר קריאה מחדש של המאמר "סיפורי חיים של חיילים משוחררים" (גיליון 11, 1997) ושל אופן התקבלותו. בעקבות דיון רפלקסיבי בנרטיבים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, לצד עיון במחקרים חדשים על דורות לוחמים אחרים (לוחמי תש"ח מצד אחד וחיילים המשרתים בשטחים מצד שני), המאמר בוחן כיצד החברה הישראלית מתמודדת כיום עם האיום על הדימוי העצמי שלה כחברה צודקת המחזיקה בצבא מוסרי ובחיילים מוסריים. החיילים, המשרתים בצבא שעיקר משימתו היא תחזוקתם של שטחי כיבוש, בין השאר באמצעות אלימות צבאית, נאלצים להתמודד עם איום על הדימוי העצמי שלהם, ובתגובה הם מפתחים מנגנוני השתקה ומנגנונים של ניהול רגשות.

במאמר זה חוזרת עמליה זיו אל מאמרה "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה" (גיליון 25, 2004). היא מתבוננת בהקשר התרבותי, הפוליטי והאינטלקטואלי שעיצב את העיסוק המחקרי שלה בפורנוגרפיה, ובודקת מה השתנה בדיון הפמיניסטי על פורנוגרפיה מאז פרסום אותו מאמר. המאמר הנוכחי מציע מעין נספח עדכני, שמזהה את מאפייני הגל השני של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי שצמח בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, ומשווה אותם לאלה של תנועת האנטי-פורנוגרפיה של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. מהניתוח עולה כי שיח האנטי-פורנוגרפיה העכשווי מרחיק את עצמו מפרדיגמת הקונפליקט המגדרי שאפיינה את הגל הראשון, ומעוגן בשיח של מיניות בריאה. מעברו השני של המתרס הפמיניסטי, המאמר מזהה את הופעת הקטגוריה "פורנו פמיניסטי" ואת צמיחת התחום של לימודי פורנו, שרבות מהחוקרות המרכזיות בו הן נשים. המסקנה היא שכמו בעבר, גם כיום שני הצדדים במחלוקת הפמיניסטית מציגים תמונות בלתי מתיישבות של השדה הפורנוגרפי, והצורך לייצר מסגרת מחשבה אינטגרטיבית שתשלב בין הכרה בפגיעות המינית של נשים להכרה בסוכנות המינית שלהן נותר בעינו.