במאמר זה חוזרות ליאורה בילסקי ועפרה בלוך אל המסה "מחשבה ביקורתית בצל המשפט" משנת 2012 על מנת לבחון מחדש את שאלת הקשר בין חשיבה ביקורתית לרפורמה משפטית. המאמר הנוכחי מוקדש לבחינת השינויים שצמחו בשנים האחרונות במנגנון ההפליה בישראל, בתגובה לביקורת ולהגבלות המשפטיות על הפליה מדינתית מסורתית. ההפליה החדשה, המכונה במאמר זה "הפליה ניאו-ליברלית", פועלת באמצעות הפרטה מוגברת של סמכויות הממשלה והפעלת היגיון שוקי בחלוקת משאבים ציבוריים. אל מנגנונים אלה, המטשטשים את קיומה של הפליה, נוסף שינוי ברמת השיח, המכונה רסיגניפיקציה: ניכוס מושגים ביקורתיים בדרך המעקרת אותם מכל אפשרות לשינוי מבני, ובו בזמן מקנה לפרקטיקות ההפליה החדשות חזות פרוגרסיבית וליברלית. בילסקי ובלוך טוענות כי האפשרות לרסיגניפקציה אינה פרי של טעות אסטרטגית, אלא היא אינהרנטית למפגש שבין תיאוריה ביקורתית ומשפט. ולכן, במקום לנסות למנוע את התופעה, המאמר מציע כי יש בכוחה של התיאוריה הביקורתית לחשוף את פעולת הרסיגניפיקציה ולרתום אותה לטובת קבוצות מוחלשות ומודרות.

מהם החיים בעידן של חוסר הפרדה בין האישי והציבורי, הפרטי והגלוי, הגוף והחוק, האדם והמדינה? שאלות אלה עומדות במרכזה של התיאוריה הביו-פוליטית. תיאוריה זו, הנטועה במושגי מפתח משנות העשרים של המאה העשרים ובמשבר הדמוקרטיה בתקופה שבין מלחמות העולם, פרצה לחיינו באמצע שנות השבעים עם סדרת כתבים של ההוגה הצרפתי מישל פוקו. מאז היא הפכה לקול מרכזי בשדות של תיאוריה פוליטית, תיאולוגיה פוליטית, תיאוריה של הגוף, היסטוריה ותיאוריה של הטכנולוגיה, כלכלה פוליטית ותיאוריה של המשפט. עולמות אלה נפגשים במדינה הביו-פוליטית של ההווה, כך מראים לנו היום שורה של הוגים, מג'ורג'יו אגמבן ורוברטו אספוסיטו ועד ונדי בראון וסלבוי ז'יז'ק.

התיאוריה הביו-פוליטית מציעה מפגש מרתק וחיוני, מפרספקטיבה שחוצה גבולות של זהות ואידיאולוגיה, עבור כל מי שמתעניין בהיסטוריה הרצחנית של המאה העשרים ובתרבות המעקב של תחילת המאה העשרים ואחת. היא מפגישה בין "החיים העירומים" ובין החיים הפוליטיים והחברתיים בהקשר חדשני ועכשווי, שמשותף ל"שמאל" ול"ימין". בהקשר המקומי התיאוריה הביו-פוליטית מציעה לשקול את הטענה ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא למעשה מעבדה של "מצב מצור" ו"חוקי חירום".

הפילוסופיה הקונטיננטלית במאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, כך מציע המאמר, נעה בין שני קטבים מנוגדים: מטפיזיקת-יתר ומטפיזיקת-חסר. מטפיזיקת-יתר מחפשת אידיאל של אין-סוף ומלאות, אך מתנתקת מהכאן והעכשיו לטובת אחר רדיקלי כלשהו; ואילו מטפיזיקת-חסר מכחישה את הצורך באחר הרדיקלי כאידיאל חיפוש ותשוקה, ורואה את הכאן והעכשיו האימננטי בתור האופק היחיד של המחשבה. המחברים טוענים כי שני קטבים אלה ניזונים מפער ומשארית בין התפיסה האנושית לבין העולם, שארית שהפילוסופיה נוטה לייחס לגורם טרנסצנדנטי (מטפיזיקת-יתר) או אימננטי (מטפיזיקת-חסר), בלי להביא בחשבון את היחס החיוני בין שני הקצוות. לשם כך המאמר מציע בסופו להעמיד במרכז הפילוסופיה דמות ספרותית וקיומית המגלמת את המתח בין חוץ ופנים, הלוא היא הכפיל: יצור שהוא אני ולא אני, אני ואחר. הכפיל שומר על השארית מעצם הגדרתו, שכן הוא אינו ניתן להטמעה בתוך האני, אך גם מונע חמיקה לעבר חוץ מוחלט. העמידה אל מול הכפיל עשויה אפוא למלא מחדש את מצבריה המדולדלים של הפילוסופיה הקונטיננטלית ולאפשר לה לחזור לשאלות הוותיקות בדבר זהות ואחרות מתוך כוחות מחודשים.