בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה של מחקר על היחסים בין אדם לחיה – מחקר אשר קורא תיגר על הגבולות של מה שנחשב עד כה ל"חברתי". ואולם השאלה אם ניתן לערוך אתנוגרפיה של האנושי והלא אנושי נותרה ללא מענה מספק. מאמר זה, המתמקד בזבובים ובחרקים, אשר אינם נוכחים בדרך כלל במחקרים על האנושי והלא אנושי, מציע מבט אחר על יחסי אדם–חיה.

הערבה הצפונית, אזור מדברי שבו פעילות חקלאית נרחבת, היא מהאזורים המובילים כיום בשימוש בהדברה ביולוגית: שימוש בחרקים אשר נוצרו וגודלו בידי בני אדם לצורך חיסול חרקים מזיקים בחקלאות. המאמר מתמקד בזבוב הים התיכון – מין פולש הנחשב לחרק מזיק אשר מסכן את ייצוא התוצרת החקלאית – ובחרקים נוספים המשמשים להדברה הביולוגית.

בהתבסס על מחקר אתנוגרפי באזור הערבה הצפונית, שנמשך שש שנים, המאמר מראה כיצד גבולות ההפרדה בין האנושי והלא אנושי ובין הטבע לתרבות הם מרחבים דינמיים אשר משתנים ומתעצבים בעקבות לחצים ושינויים פוליטיים וכלכליים. ואולם למרות השינוי ביחסים בין האדם לבין זבובים וחרקים אחרים בערבה ועיצוב מחדש של הגבולות ביניהם, נשמרת ההפרדה הבסיסית בין האנושי והלא אנושי ובין הטבע לתרבות. המאמר מאתגר את התיאוריות האחרונות במחקר על יחסי אדם–חיה ותוהה על היכולת לערוך אתנוגרפיה של האנושי והלא אנושי. בניגוד לתפיסה הרווחת בספרות על האנושי והלא אנושי, אשר מתיימרת למתוח את הסוכנות החברתית גם אל הלא אנושי, המאמר מתמקד בפעילות האדם עצמו אשר יוצרת את המרקם החברתי עם הלא אנושי. למרות זאת, המאמר מראה כיצד הבנת קשרי הגומלין בין האנושי והלא אנושי הכרחית להבנת מגוון תהליכים חברתיים.

מסה זו היא למעשה פרק מספר שלם המוקדש לבעלי חיים ספציפיים שמילאו תפקידים חשובים ומפתיעים בהיסטוריה התרבותית והפוליטית של העולם. בפרק זה פסרלו מגוללת את סיפורו של הקשר הארוך והעמוק בין יוהאן כריסוסטום וולפגנג אמדאוס מוצרט לבין זרזיר אחד. היא משלבת בין ניתוחים מוזיקליים של כמה מיצירותיו המרכזיות של מוצרט ובין מחקרים זואולוגיים ואתולוגיים על מוחם וחייהם של הזרזירים ומציעה היסטוריה בין-מינית קצרה ומרתקת, שהתחילה בקניית הזרזיר על ידי מוצרט באביב 1784, והסתיימה בטקס הלוויה הפומפוזי שערך לו בביתו אחרי מותו ביוני 1787, שבוע בלבד אחרי מותו של אביו, שלא זכה ממנו למחוות פרידה כלשהי.

בשנת 1935 ייסדה משטרת המנדט בפלשתינה יחידת כלבים לאיתור פושעים. היחידה, שהוקמה במסגרת הלקחים שהופקו ממאורעות תרפ״ט, הגיעה לשיא פעילותה במהלך המרד הערבי. המאמר סוקר את ההיבטים המשפטיים, ההיסטוריים והסוציולוגיים של הקמת יחידת הכלבים ושל אופני השימוש בכלבי גישוש בתקופת המנדט. השימוש בראיות הכלבים בהליכים פליליים, לעיתים אף כראיה יחידה, מלמד על נכונותם של הבריטים לאמץ שיטות הוכחה בלתי מהימנות באצטלה של מדע פורנזי, במיוחד בעיתות משבר. מדובר בראיות אשר מעצם טיבן קשה לערער על מהימנותן, ובכך טמון כוחן. השימוש בראיות אלו בבתי המשפט המנדטוריים מדגים את כישלונה של מערכת המשפט לעמוד בפרץ בזמן משבר ולבחון ראיות מסוג זה באופן ביקורתי. מעבר לכך, אופני השימוש ביחידת הכלבים מדגימים כיצד רתם השלטון הבריטי טאבו דתי ואמונות תפלות כדי להטיל את מוראו על האוכלוסייה המקומית בפלשתינה, וזאת על אף התחייבותו – במסגרת משימתו המתרבתת – למגר אמונות תפלות באימפריה ולהמירן במדע רציונלי. להחלפתם של גששים מקומיים בבעלי חיים אף נודעה משמעות סמלית: היא עשתה רדוקציה של הגששים האנושיים לחושיהם וליצריהם, ובה בעת הציבה את כלבי הגישוש במדרגה מעל הגששים.