• "האסון מנקודת מבטם": הימין הלבן החדש בדרום אפריקה

    המאמר מציע ניתוח ביקורתי של כמה תמות יסוד באידיאולוגיה של הימין הלבן החדש, כפי שזו התפתחה במהלך 25 השנים שחלפו מאז הדמוקרטיזציה של דרום אפריקה. המאמר מתאר ביטויי חרדה מפני "ג'נוסייד של האדם הלבן", תסכול והתמרמרות לנוכח החיים תחת שלטונה של "אתנוקרטיה שחורה" כביכול. לצד תיאור נקודת מבטו של הימין הלבן החדש, המאמר פורש את ההקשר הדרוש על מנת לעמוד על ההטיות, נקודות העיוורון והנחות היסוד הגזעניות שמכוננות ומבנות את אותה נקודת מבט. המאמר מתאר בייחוד את החרדה הגזעית שהאידיאולוגיה של הימין הלבן החדש בדרום אפריקה ממשיגה, מטפחת ומפיצה. זוהי חרדה שנטועה בחוויה של אובדן – אובדן של זכויות יתר, אובדן של הון סימבולי, אובדן של לאומיות אפריקאנרית ושל מולדת כפי שדומיינה בטרם הוסרו חומות האפרטהייד.

    חשיבותו של הימין הלבן החדש בדרום אפריקה חורגת מעבר לגבולותיו הטריטוריאליים. הוא מייצא לתנועות ולפעילי ימין חדש בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה נרטיב שלפיו הנס הדרום-אפריקני – דמוקרטיזציה בדרכי שלום, בלחץ קהילת המצפון הבינלאומית – נכשל. הוא מצייד את תנועות הימין החדש ברחבי העולם בדימוי אפוקליפטי של האדם הלבן כמיעוט נרדף ואפילו נכחד, גם בארצות שבהן הוא למעשה רוב הגמוני.

    המאמר מציע ניתוח ביקורתי של כמה תמות יסוד באידיאולוגיה של הימין הלבן החדש, כפי שזו התפתחה במהלך 25 השנים שחלפו מאז הדמוקרטיזציה של דרום אפריקה. המאמר מתאר ביטויי חרדה מפני "ג'נוסייד של האדם הלבן", תסכול והתמרמרות לנוכח החיים תחת שלטונה של "אתנוקרטיה שחורה" כביכול. לצד תיאור נקודת מבטו של הימין הלבן החדש, המאמר פורש את ההקשר הדרוש על מנת לעמוד על ההטיות, נקודות העיוורון והנחות היסוד הגזעניות שמכוננות ומבנות את אותה נקודת מבט. המאמר מתאר בייחוד את החרדה הגזעית שהאידיאולוגיה של הימין הלבן החדש בדרום אפריקה ממשיגה, מטפחת ומפיצה. זוהי חרדה שנטועה בחוויה של אובדן – אובדן של זכויות יתר, אובדן של הון סימבולי, אובדן של לאומיות אפריקאנרית ושל מולדת כפי שדומיינה בטרם הוסרו חומות האפרטהייד.

    חשיבותו של הימין הלבן החדש בדרום אפריקה חורגת מעבר לגבולותיו הטריטוריאליים. הוא מייצא לתנועות ולפעילי ימין חדש בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה נרטיב שלפיו הנס הדרום-אפריקני – דמוקרטיזציה בדרכי שלום, בלחץ קהילת המצפון הבינלאומית – נכשל. הוא מצייד את תנועות הימין החדש ברחבי העולם בדימוי אפוקליפטי של האדם הלבן כמיעוט נרדף ואפילו נכחד, גם בארצות שבהן הוא למעשה רוב הגמוני.


  • "הטוטליזציה של המושגים היהודיים 'גלות' ו'גאולה' היא שורש הטעות" – שיחה

    שיחה שערך שאול סתר עם המשוררת והחוקרת שבא סלהוב, ובה ביקש ממנה לחשוב על הימין החדש בישראל כתופעה פוליטית עכשווית שיש להבין את תצורות העומק שלה. השיחה נפתחת בהבחנה בין ימין חדש לימין ישן; וכאשר נדמה כי הכול הוא ימין, היא פונה לאפשרות לחשוב מעבר לימין – מתוך מה שהיא מבינה כתיאולוגיית הכישלון שמצויה בראשית הציונות. סלהוב מנגידה אותה להתפרצות הכנענית-משיחית והבידורית-רהבתנית משנות השבעים ואילך ומתוכה היא מבקשת לחייב דגם מסוים של מדינה יהודית, כזה השולל את האקט המדיני הנוצרי ומציב מולו את המחשבה הריבונית המשנאית. השיחה התקיימה בביתה של סלהוב ביפו לאורך כשנה – בין שלוש מערכות בחירות – והיא נושאת את חותם זמנו של הימין החדש.

    שיחה שערך שאול סתר עם המשוררת והחוקרת שבא סלהוב, ובה ביקש ממנה לחשוב על הימין החדש בישראל כתופעה פוליטית עכשווית שיש להבין את תצורות העומק שלה. השיחה נפתחת בהבחנה בין ימין חדש לימין ישן; וכאשר נדמה כי הכול הוא ימין, היא פונה לאפשרות לחשוב מעבר לימין – מתוך מה שהיא מבינה כתיאולוגיית הכישלון שמצויה בראשית הציונות. סלהוב מנגידה אותה להתפרצות הכנענית-משיחית והבידורית-רהבתנית משנות השבעים ואילך ומתוכה היא מבקשת לחייב דגם מסוים של מדינה יהודית, כזה השולל את האקט המדיני הנוצרי ומציב מולו את המחשבה הריבונית המשנאית. השיחה התקיימה בביתה של סלהוב ביפו לאורך כשנה – בין שלוש מערכות בחירות – והיא נושאת את חותם זמנו של הימין החדש.


  • דיוקן המבקר כאיש כנסייה: יוזף רצינגר והקתוליזציה של הפרויקט המודרני

    המאמר עוסק במבטה האמביוולנטי של הכנסייה הקתולית בת זמננו על שאלת הקשר בין הנצרות ובין המודרניות החילונית, כפי שאמביוולנטיות זו באה לידי ביטוי בהגותו של התיאולוג, איש ההיררכיה הכנסייתית והאפיפיור יוזף רצינגר, או בשמו האפיפיורי בנדיקטוס השישה-עשר (2005–2013). רצינגר מבקר את מערכת היחסים בין הכנסייה לחילוניות האירופית ומציע מודל חדש של חלוקות עבודה בין מאמינים לחילונים. במערכת יחסים זו לביקורת יש תפקיד מפתח בכינונו של דיאלוג בין "שתי התרבויות הגדולות של המערב: תרבות האמונה הנוצרית ותרבות הרציונליות החילונית".

    במאמר אני טוענת כי רצינגר קיבל את הביקורת הנאורה על הכנסייה והוא חושב מתוך מסורת קתולית שכבר עברה תהליך עמוק של מודרניזציה. בד בבד, המאמר מראה כיצד דווקא כהוגה שממוקם היטב במחשבת הנאורות, רצינגר מבקר את הנחות היסוד שלה מנקודת מבט קתולית שמרנית. הוא אינו מצביע על כשלי הנאורות על מנת להשיב את האנושות לעידן שקדם לה; להפך, ברוח הגותו של הברמס, שעימה הוא מנהל דיאלוג, הוא מבקש לתקן את הנאורות ולחזק אותה. הוא עושה זאת, לטענתי, באמצעות חשיפת התשתית התיאולוגית של תפיסות האדם והחברה החילוניות ועיצובן מחדש לאור הדוקטרינה והמסורת הקתוליות. באמצעות תיקון המושגים המחולנים בשורשיהם התיאולוגיים רצינגר מבקש לעדכן את הנאורות לאור הנצרות וליצור מרחב סקולרי ותבוני על אדני האמונה הקתולית. זהו המאמר הראשון בעברית המוקדש להגותו של תיאולוג רב-השפעה זה.

    המאמר עוסק במבטה האמביוולנטי של הכנסייה הקתולית בת זמננו על שאלת הקשר בין הנצרות ובין המודרניות החילונית, כפי שאמביוולנטיות זו באה לידי ביטוי בהגותו של התיאולוג, איש ההיררכיה הכנסייתית והאפיפיור יוזף רצינגר, או בשמו האפיפיורי בנדיקטוס השישה-עשר (2005–2013). רצינגר מבקר את מערכת היחסים בין הכנסייה לחילוניות האירופית ומציע מודל חדש של חלוקות עבודה בין מאמינים לחילונים. במערכת יחסים זו לביקורת יש תפקיד מפתח בכינונו של דיאלוג בין "שתי התרבויות הגדולות של המערב: תרבות האמונה הנוצרית ותרבות הרציונליות החילונית".

    במאמר אני טוענת כי רצינגר קיבל את הביקורת הנאורה על הכנסייה והוא חושב מתוך מסורת קתולית שכבר עברה תהליך עמוק של מודרניזציה. בד בבד, המאמר מראה כיצד דווקא כהוגה שממוקם היטב במחשבת הנאורות, רצינגר מבקר את הנחות היסוד שלה מנקודת מבט קתולית שמרנית. הוא אינו מצביע על כשלי הנאורות על מנת להשיב את האנושות לעידן שקדם לה; להפך, ברוח הגותו של הברמס, שעימה הוא מנהל דיאלוג, הוא מבקש לתקן את הנאורות ולחזק אותה. הוא עושה זאת, לטענתי, באמצעות חשיפת התשתית התיאולוגית של תפיסות האדם והחברה החילוניות ועיצובן מחדש לאור הדוקטרינה והמסורת הקתוליות. באמצעות תיקון המושגים המחולנים בשורשיהם התיאולוגיים רצינגר מבקש לעדכן את הנאורות לאור הנצרות וליצור מרחב סקולרי ותבוני על אדני האמונה הקתולית. זהו המאמר הראשון בעברית המוקדש להגותו של תיאולוג רב-השפעה זה.


  • היבטים של הימין הקיצוני החדש

    באפריל 1967 הוזמן תיאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט ומראשי מנסחיה של התיאוריה הביקורתית, לשאת דברים בתא הסטודנטים הסוציאליסטיים באוניברסיטת וינה. הוא נשא הרצאה על התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה על רקע היווסדה של האן-פה-דה, המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה, מפלגת ימין קיצוני בעלת צביון ניאו-נאצי, והחשש שהיא תזכה לתמיכה לא מבוטלת בבחירות לפרלמנט של מערב גרמניה – חשש שנתבדה כעבור שנתיים. הקלטה של ההרצאה נשמרה בארכיון (והיום היא זמינה להאזנה מקוונת), אך בדפוס היא ראתה אור בגרמניה רק בשנה שעברה ועוררה עניין רב עם פרסומה. ניתוח הסיבות לעלייתו של ימין קיצוני חדש בשנות השישים שופך אור גם על הימין החדש של ימינו. אדורנו דן בהרצאה בשובה של הלאומיות הפתולוגית, בהתפרצות המתחים המעמדיים הלא פתורים בקפיטליזם המאוחר ובמשאלה הלא מודעת לקטסטרופה חברתית. על כל אלה מתבסס הימין הקיצוני החדש – שלטענת אדורנו, אין לו מרכז אידיאולוגי מוצק או תיאוריה פוליטית של ממש וזהו סוד כוחו, הממומש בתכסיסי התעמולה הגמישים והיעילים שלו. ההרצאה המלאה תראה אור בקרוב בספר שהוא פרי של שיתוף פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, ותיאוריה וביקורת והוצאת מכון ון ליר.

    באפריל 1967 הוזמן תיאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט ומראשי מנסחיה של התיאוריה הביקורתית, לשאת דברים בתא הסטודנטים הסוציאליסטיים באוניברסיטת וינה. הוא נשא הרצאה על התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה על רקע היווסדה של האן-פה-דה, המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה, מפלגת ימין קיצוני בעלת צביון ניאו-נאצי, והחשש שהיא תזכה לתמיכה לא מבוטלת בבחירות לפרלמנט של מערב גרמניה – חשש שנתבדה כעבור שנתיים. הקלטה של ההרצאה נשמרה בארכיון (והיום היא זמינה להאזנה מקוונת), אך בדפוס היא ראתה אור בגרמניה רק בשנה שעברה ועוררה עניין רב עם פרסומה. ניתוח הסיבות לעלייתו של ימין קיצוני חדש בשנות השישים שופך אור גם על הימין החדש של ימינו. אדורנו דן בהרצאה בשובה של הלאומיות הפתולוגית, בהתפרצות המתחים המעמדיים הלא פתורים בקפיטליזם המאוחר ובמשאלה הלא מודעת לקטסטרופה חברתית. על כל אלה מתבסס הימין הקיצוני החדש – שלטענת אדורנו, אין לו מרכז אידיאולוגי מוצק או תיאוריה פוליטית של ממש וזהו סוד כוחו, הממומש בתכסיסי התעמולה הגמישים והיעילים שלו. ההרצאה המלאה תראה אור בקרוב בספר שהוא פרי של שיתוף פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, ותיאוריה וביקורת והוצאת מכון ון ליר.


  • המלך והעירום: תקשורת, המונים והחוק הלא-כתוב

    בשנים האחרונות עולים במרחב הדמוקרטי-ליברלי בעולם כולו מנהיגים סמכותניים מזן חדש; מה שמאפיין את דגם המנהיגות שלהם הוא הפרה חוזרת ונשנית של הכללים הלא כתובים של המשחק הפוליטי. לנוכח עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ – שמביא את המגמה הזו לידי ביטוי קיצוני – חוקרים ופרשנים מוצאים את עצמם ללא הסבר: הפרה של נורמות ומוסכמות, שברגיל מביאה לסיום מיידי של קריירות פוליטיות, מתגלה כסוד כוחם החמקמק של פוליטיקאים מן הזן החדש, והופכת בידיהם למנגנון של גיוס תמיכה ולגיטימציה. יותר מעצם הפרת הכללים, מפתיעה הפומביות שבה הם מופרים. במאמר זה אבקש לעמוד על הזיקה בין הפנייה הישירה של הכוח הפוליטי החדש אל המגונה ובין הממד השתוק של הכללים החברתיים-אתיים, ואצביע על היחס בין התמורות האתיות והפוליטיות ובין מגמות ושינויים בתקשורת ההמונים.

    בשנים האחרונות עולים במרחב הדמוקרטי-ליברלי בעולם כולו מנהיגים סמכותניים מזן חדש; מה שמאפיין את דגם המנהיגות שלהם הוא הפרה חוזרת ונשנית של הכללים הלא כתובים של המשחק הפוליטי. לנוכח עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ – שמביא את המגמה הזו לידי ביטוי קיצוני – חוקרים ופרשנים מוצאים את עצמם ללא הסבר: הפרה של נורמות ומוסכמות, שברגיל מביאה לסיום מיידי של קריירות פוליטיות, מתגלה כסוד כוחם החמקמק של פוליטיקאים מן הזן החדש, והופכת בידיהם למנגנון של גיוס תמיכה ולגיטימציה. יותר מעצם הפרת הכללים, מפתיעה הפומביות שבה הם מופרים. במאמר זה אבקש לעמוד על הזיקה בין הפנייה הישירה של הכוח הפוליטי החדש אל המגונה ובין הממד השתוק של הכללים החברתיים-אתיים, ואצביע על היחס בין התמורות האתיות והפוליטיות ובין מגמות ושינויים בתקשורת ההמונים.


  • הניאו-ציונות: דיוקן סוציולוגי

    המאמר בוחן את נקודות המפגש בין ההיגיון הלאומי וההיגיון הניאוליברלי בישראל בעשורים האחרונים. הוא מנתח את השינויים שעברו על הפרדיגמה הציונית מאז שנות התשעים, ובתוך כך משרטט את קווי המתאר ואת התהליך ההיסטורי של עליית הפרדיגמה החדשה, הניאו-ציונות. ההיגיון הגלובלי הניאוליברלי השפיע על הציונות השפעה מכרעת וארגן מחדש את החברה הציונית כ"חברה-ללא-אופוזיציות״. במאמר אני טוענת כי הקומון סנס הניאו-ציוני התגבש במענה למשבר אידיאולוגי חריף שאיין ורוקן מתוכן את הפרדיגמה הציונית הקלאסית. הניאו-ציונות אינה מתאפיינת ברדיקליזציה ימנית ובעליית כוחו של המחנה האולטרה-לאומני דווקא; נהפוך הוא, היא מתארגנת סביב מיתוסים גלובליים משותפים – מיתוס ההצלחה המוכחת של משטר ההפרדה הקולוניאליסטי, מיתוס ההצלחה הכלכלית הגלובלית של ישראל ומיתוס הצלחתן של האליטות הישנות כמשרתות של כלל החברה. בחינת יציבותם של מיתוסים אלה מאפשרת בחינה ביקורתית של התזה בדבר חברה-ללא-אופוזיציות. המאמר מסיק כי ההיגיון הניאו-ציוני ה"חדש״ לא התגבר על המתח הגזעי הפנים-יהודי הישן, וכי חסינותה של הניאו-ציונות מפני התפרצות של ביקורת המונית על הסדר הקיים פחותה מזו של הפרדיגמה הציונית הישנה. מסגרת הדיון מושפעת מהתיאוריה הגרמשיאנית והניאו-גרמשיאנית ביחס ללאומיות, לפופוליזם אנטי-דמוקרטי ולניאוליברליזם בעידן הגלובלי.

    המאמר בוחן את נקודות המפגש בין ההיגיון הלאומי וההיגיון הניאוליברלי בישראל בעשורים האחרונים. הוא מנתח את השינויים שעברו על הפרדיגמה הציונית מאז שנות התשעים, ובתוך כך משרטט את קווי המתאר ואת התהליך ההיסטורי של עליית הפרדיגמה החדשה, הניאו-ציונות. ההיגיון הגלובלי הניאוליברלי השפיע על הציונות השפעה מכרעת וארגן מחדש את החברה הציונית כ"חברה-ללא-אופוזיציות״. במאמר אני טוענת כי הקומון סנס הניאו-ציוני התגבש במענה למשבר אידיאולוגי חריף שאיין ורוקן מתוכן את הפרדיגמה הציונית הקלאסית. הניאו-ציונות אינה מתאפיינת ברדיקליזציה ימנית ובעליית כוחו של המחנה האולטרה-לאומני דווקא; נהפוך הוא, היא מתארגנת סביב מיתוסים גלובליים משותפים – מיתוס ההצלחה המוכחת של משטר ההפרדה הקולוניאליסטי, מיתוס ההצלחה הכלכלית הגלובלית של ישראל ומיתוס הצלחתן של האליטות הישנות כמשרתות של כלל החברה. בחינת יציבותם של מיתוסים אלה מאפשרת בחינה ביקורתית של התזה בדבר חברה-ללא-אופוזיציות. המאמר מסיק כי ההיגיון הניאו-ציוני ה"חדש״ לא התגבר על המתח הגזעי הפנים-יהודי הישן, וכי חסינותה של הניאו-ציונות מפני התפרצות של ביקורת המונית על הסדר הקיים פחותה מזו של הפרדיגמה הציונית הישנה. מסגרת הדיון מושפעת מהתיאוריה הגרמשיאנית והניאו-גרמשיאנית ביחס ללאומיות, לפופוליזם אנטי-דמוקרטי ולניאוליברליזם בעידן הגלובלי.


  • הסנגורית על הלא-נולד: הלוחמת נגד ההפלות והתיאורטיקנית הביקורתית

    במאמר זה אבקש להעמיד דגם של פיגורה מערבית ארכיטיפית שאני מכנה "הסנגורית על הלא-נולד"; פיגורה שמתכוננת ומוגדרת מתוך מהלכי הקריאה והמשמוע שלה במושאים ובתופעות. את המונח "הסנגוריה על הלא-נולד" אני שואלת מעמדתם המוצהרת של פעילים "מעודדי חיים" (Pro-life) מהימין השמרני בארצות הברית המסנגרים על הלא-נולד העוברי, הפוטנציאלי, העתידי והאמריקני. בפרט אתמקד בניסוח שלהם להצעת "חוק פעימת הלב", חוק שאוסר על הפלות אחרי השבוע השישי להיריון ומבוסס על איתורה ומשמועה של "פעימת לב עוברית".

    תוך כדי התוודעות למהלכי הקריאה התובעניים והמקסימליסטיים של הסנגורית המוצהרת במושאיה הלא-נולדים, נוכחתי לגלות כמה אותם המהלכים דומים לאלה שלי, כותבת חילונית, פמיניסטית, המתנגדת מפורשות לחוק פעימת הלב. דמיון מטריד זה מעלה שאלות: הייתכן כי מהלכיה הפרשניים של הסנגורית חופפים לאלה שירשתי אני מהמקורות המנוגדים ביותר לכאורה לשיח מעודד החיים האמריקני – הרמנויטיקת החשד, תיאוריות ביקורתיות, ובפרט תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות? האם בתצורות הקריאה שכוננו וייצבו תיאוריות אלה, גלגוליה העכשוויים של התבונה הביקורתית, מבליחה דמותה של אותה הפיגורה? ואם כך, האם ייתכן שככותבת פמיניסטית שעסוקה בשאלת הגוף הנשי וההפלה אני בכל זאת קוראת, מפרשת ומעורבת רגשית במושאי הקריאה שלי כסנגורית על הלא-נולד (הלא-נולד התיאורטי, הטקסטואלי ואפילו הפמיניסטי)?

    פיגורת הסנגורית מסייעת לזהות את החפיפה בין שני המרחבים האידיאולוגיים ומתאפיינת בכמה נטיות: 1. העצמה והגייה רהוטה של קול המושא; 2. דריכות והטרמה ביחס אליו; 3. תביעה וחתירה למימוש מלא של הפוטנציאל שהיא מזהה בו; 4. תנועה בין עמדה נגטיבית לעמדה אפירמטיבית. הניסיון לאתר אופני קריאה ופרשנות המצויים מחוץ לנטיות אלה עשוי לאפשר צורת התמודדות נוספת עם הצעת החוק ועם סוגיית ההפלה, ולהצביע על ראשיתה של קריאה פוסט-ביקורתית חלשה ומקומית יותר.

    במאמר זה אבקש להעמיד דגם של פיגורה מערבית ארכיטיפית שאני מכנה "הסנגורית על הלא-נולד"; פיגורה שמתכוננת ומוגדרת מתוך מהלכי הקריאה והמשמוע שלה במושאים ובתופעות. את המונח "הסנגוריה על הלא-נולד" אני שואלת מעמדתם המוצהרת של פעילים "מעודדי חיים" (Pro-life) מהימין השמרני בארצות הברית המסנגרים על הלא-נולד העוברי, הפוטנציאלי, העתידי והאמריקני. בפרט אתמקד בניסוח שלהם להצעת "חוק פעימת הלב", חוק שאוסר על הפלות אחרי השבוע השישי להיריון ומבוסס על איתורה ומשמועה של "פעימת לב עוברית".

    תוך כדי התוודעות למהלכי הקריאה התובעניים והמקסימליסטיים של הסנגורית המוצהרת במושאיה הלא-נולדים, נוכחתי לגלות כמה אותם המהלכים דומים לאלה שלי, כותבת חילונית, פמיניסטית, המתנגדת מפורשות לחוק פעימת הלב. דמיון מטריד זה מעלה שאלות: הייתכן כי מהלכיה הפרשניים של הסנגורית חופפים לאלה שירשתי אני מהמקורות המנוגדים ביותר לכאורה לשיח מעודד החיים האמריקני – הרמנויטיקת החשד, תיאוריות ביקורתיות, ובפרט תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות? האם בתצורות הקריאה שכוננו וייצבו תיאוריות אלה, גלגוליה העכשוויים של התבונה הביקורתית, מבליחה דמותה של אותה הפיגורה? ואם כך, האם ייתכן שככותבת פמיניסטית שעסוקה בשאלת הגוף הנשי וההפלה אני בכל זאת קוראת, מפרשת ומעורבת רגשית במושאי הקריאה שלי כסנגורית על הלא-נולד (הלא-נולד התיאורטי, הטקסטואלי ואפילו הפמיניסטי)?

    פיגורת הסנגורית מסייעת לזהות את החפיפה בין שני המרחבים האידיאולוגיים ומתאפיינת בכמה נטיות: 1. העצמה והגייה רהוטה של קול המושא; 2. דריכות והטרמה ביחס אליו; 3. תביעה וחתירה למימוש מלא של הפוטנציאל שהיא מזהה בו; 4. תנועה בין עמדה נגטיבית לעמדה אפירמטיבית. הניסיון לאתר אופני קריאה ופרשנות המצויים מחוץ לנטיות אלה עשוי לאפשר צורת התמודדות נוספת עם הצעת החוק ועם סוגיית ההפלה, ולהצביע על ראשיתה של קריאה פוסט-ביקורתית חלשה ומקומית יותר.


  • פתח דבר


  • רקוויאם למערב: בעקבות וולבק

    מסה זו מבקשת להתחקות אחר הגותו של וולבק כפי שהיא משתקפת ברומנים שלו: הרחבת תחום המאבק, החלקיקים האלמנטריים, כניעה וסרוטונין. הבחינה היא כפולה: מצד אחד, מה היא ההגות שנובעת מהרומנים של וולבק, ומצד שני כיצד היא עומדת ביחס לתיאוריה פוליטית ופסיכואנליטית (וולטר בנימין, קרל אברהם ומלאני קליין). בעזרת שתי בחינות אלו – על נקודות המפגש ועל הפערים ביניהן – תנסה המסה לשרטט דיוקן של הימין החדש, כלומר את מטרותיו ואת עמדתו ביחס לגלובליזציה הניאו-ליברלית והטכנולוגית.

    מסה זו מבקשת להתחקות אחר הגותו של וולבק כפי שהיא משתקפת ברומנים שלו: הרחבת תחום המאבק, החלקיקים האלמנטריים, כניעה וסרוטונין. הבחינה היא כפולה: מצד אחד, מה היא ההגות שנובעת מהרומנים של וולבק, ומצד שני כיצד היא עומדת ביחס לתיאוריה פוליטית ופסיכואנליטית (וולטר בנימין, קרל אברהם ומלאני קליין). בעזרת שתי בחינות אלו – על נקודות המפגש ועל הפערים ביניהן – תנסה המסה לשרטט דיוקן של הימין החדש, כלומר את מטרותיו ואת עמדתו ביחס לגלובליזציה הניאו-ליברלית והטכנולוגית.


  • תיק עבודות – נקודת מיצוי: אמנות פלסטינית עכשווית בחיפה

     

    תיק עבודות ובו יצירות של ארבעה אמנים פלסטינים שפועלים היום בחיפה. העבודות הללו נוצרו מתוך תנאיה של יצירת האמנות בעידן הימין החדש בישראל/פלסטין, כאשר בחסות ניהול שקט ויעיל של הסכסוך מתרחבת ומעמיקה השליטה הישראלית בפלסטינים. ח׳ורי מכנה זאת ״מצב נישול״ או ״מצב מיצוי״, שבו הנישול המתמשך של הפלסטינים מנכסיהם הטריטוריאליים, החומריים והסמליים הוא גם מיצויָם עד תום, ריקונם והפיכתם לדוממים. ארבעת האמנים מציעים דרכי התמודדות שונות עם המצב הזה: רביע סלפיתי מראה בתצלומיו את הטבע שמכסה על שרידיה של תרבות שהוכחשה והושכחה; נרדין סרוג׳י חושפת בחלל התצוגה את עקבות עברו, או מציבה כלים וחפצים שיוצרים בו חלל אחר; חמודי ג׳נאם מתערב ומטפל בתצלומים מארכיונים ציוניים ומחדיר אליהם אלמנטים זרים, או חותך את הדימויים שבהם ומחפש מה שמסתתר מאחוריהם; והייתם חדאד מעצב זיכרון אישי ומשפחתי שמבוסס על כסות והמצאה מחדש.

     

    תיק עבודות ובו יצירות של ארבעה אמנים פלסטינים שפועלים היום בחיפה. העבודות הללו נוצרו מתוך תנאיה של יצירת האמנות בעידן הימין החדש בישראל/פלסטין, כאשר בחסות ניהול שקט ויעיל של הסכסוך מתרחבת ומעמיקה השליטה הישראלית בפלסטינים. ח׳ורי מכנה זאת ״מצב נישול״ או ״מצב מיצוי״, שבו הנישול המתמשך של הפלסטינים מנכסיהם הטריטוריאליים, החומריים והסמליים הוא גם מיצויָם עד תום, ריקונם והפיכתם לדוממים. ארבעת האמנים מציעים דרכי התמודדות שונות עם המצב הזה: רביע סלפיתי מראה בתצלומיו את הטבע שמכסה על שרידיה של תרבות שהוכחשה והושכחה; נרדין סרוג׳י חושפת בחלל התצוגה את עקבות עברו, או מציבה כלים וחפצים שיוצרים בו חלל אחר; חמודי ג׳נאם מתערב ומטפל בתצלומים מארכיונים ציוניים ומחדיר אליהם אלמנטים זרים, או חותך את הדימויים שבהם ומחפש מה שמסתתר מאחוריהם; והייתם חדאד מעצב זיכרון אישי ומשפחתי שמבוסס על כסות והמצאה מחדש.


  • ״לחשוב את השלם באי-אמיתותו״: על התיאוריה החברתית של אדורנו

    הטקסט מציע מבוא לתיאוריה החברתית של אדורנו דרך קריאה בהרצאתו המתפרסמת בגיליון זה, ״היבטים של הימין הקיצוני החדש״. ההרצאה מנתחת התפתחויות פוליטיות כמתרחשות על רקע שבו החברה אינה מצליחה לנהל את המתחים המבניים שלה. פרומר מבקש להתמקד בפן השני והמשלים של אותה תיאוריה: כיצד פועלת החברה ב"שגרה״ שבה היא דווקא מצליחה לנהל את אותם מתחים מובנים. אלה הן שתי פנים משלימות של אותה מסגרת הסבר מרקסיסטית שאדורנו מחויב לה, מסגרת שבבסיסה הטענה כי המציאות החברתית הקפיטליסטית היא אנטגוניסטית ורצופת סתירות במהותה. נקודה נוספת היא האופן שבו אדורנו מבקש לשלב בין ניתוח סוציולוגי-מבני לניתוח פסיכולוגי-חווייתי. הפסיכולוגי איננו שיקוף פשוט של הסוציולוגי, אלא מאמץ להתמודד באופנים שונים עם המתחים הבלתי ניתנים להתרה בו. טענות אלה יוצגו דרך תזת ״החברה השטוחה״ של אדורנו. המבנה החברתי היסודי הוא הפיצול המעמדי בין הון לעבודה, בעוד שפיצול זה אינו מוצא ביטוי בחוויית החיים החברתית של אף אחד מן המעמדות. ההבדל המעמדי האיכותי נחווה על ידי כל המעמדות כרצף כמותי (כולנו צרכנים, כולנו משקיעים, כולנו נתונים לנסיבות כלכליות שאינן בשליטתנו המלאה). לטענת אדורנו, אי-התאמה זו של המבני לחווייתי הופכת בעצמה לגורם פעיל של השעתוק החברתי. חלקו האחרון של הטקסט עוסק במושג האידיאולוגיה ובשאלה אם אדורנו העמיד תפיסה משכנעת של ביקורת אידיאולוגיה.

    הטקסט מציע מבוא לתיאוריה החברתית של אדורנו דרך קריאה בהרצאתו המתפרסמת בגיליון זה, ״היבטים של הימין הקיצוני החדש״. ההרצאה מנתחת התפתחויות פוליטיות כמתרחשות על רקע שבו החברה אינה מצליחה לנהל את המתחים המבניים שלה. פרומר מבקש להתמקד בפן השני והמשלים של אותה תיאוריה: כיצד פועלת החברה ב"שגרה״ שבה היא דווקא מצליחה לנהל את אותם מתחים מובנים. אלה הן שתי פנים משלימות של אותה מסגרת הסבר מרקסיסטית שאדורנו מחויב לה, מסגרת שבבסיסה הטענה כי המציאות החברתית הקפיטליסטית היא אנטגוניסטית ורצופת סתירות במהותה. נקודה נוספת היא האופן שבו אדורנו מבקש לשלב בין ניתוח סוציולוגי-מבני לניתוח פסיכולוגי-חווייתי. הפסיכולוגי איננו שיקוף פשוט של הסוציולוגי, אלא מאמץ להתמודד באופנים שונים עם המתחים הבלתי ניתנים להתרה בו. טענות אלה יוצגו דרך תזת ״החברה השטוחה״ של אדורנו. המבנה החברתי היסודי הוא הפיצול המעמדי בין הון לעבודה, בעוד שפיצול זה אינו מוצא ביטוי בחוויית החיים החברתית של אף אחד מן המעמדות. ההבדל המעמדי האיכותי נחווה על ידי כל המעמדות כרצף כמותי (כולנו צרכנים, כולנו משקיעים, כולנו נתונים לנסיבות כלכליות שאינן בשליטתנו המלאה). לטענת אדורנו, אי-התאמה זו של המבני לחווייתי הופכת בעצמה לגורם פעיל של השעתוק החברתי. חלקו האחרון של הטקסט עוסק במושג האידיאולוגיה ובשאלה אם אדורנו העמיד תפיסה משכנעת של ביקורת אידיאולוגיה.