המאמר עוסק במבטה האמביוולנטי של הכנסייה הקתולית בת זמננו על שאלת הקשר בין הנצרות ובין המודרניות החילונית, כפי שאמביוולנטיות זו באה לידי ביטוי בהגותו של התיאולוג, איש ההיררכיה הכנסייתית והאפיפיור יוזף רצינגר, או בשמו האפיפיורי בנדיקטוס השישה-עשר (2005–2013). רצינגר מבקר את מערכת היחסים בין הכנסייה לחילוניות האירופית ומציע מודל חדש של חלוקות עבודה בין מאמינים לחילונים. במערכת יחסים זו לביקורת יש תפקיד מפתח בכינונו של דיאלוג בין "שתי התרבויות הגדולות של המערב: תרבות האמונה הנוצרית ותרבות הרציונליות החילונית".

במאמר אני טוענת כי רצינגר קיבל את הביקורת הנאורה על הכנסייה והוא חושב מתוך מסורת קתולית שכבר עברה תהליך עמוק של מודרניזציה. בד בבד, המאמר מראה כיצד דווקא כהוגה שממוקם היטב במחשבת הנאורות, רצינגר מבקר את הנחות היסוד שלה מנקודת מבט קתולית שמרנית. הוא אינו מצביע על כשלי הנאורות על מנת להשיב את האנושות לעידן שקדם לה; להפך, ברוח הגותו של הברמס, שעימה הוא מנהל דיאלוג, הוא מבקש לתקן את הנאורות ולחזק אותה. הוא עושה זאת, לטענתי, באמצעות חשיפת התשתית התיאולוגית של תפיסות האדם והחברה החילוניות ועיצובן מחדש לאור הדוקטרינה והמסורת הקתוליות. באמצעות תיקון המושגים המחולנים בשורשיהם התיאולוגיים רצינגר מבקש לעדכן את הנאורות לאור הנצרות וליצור מרחב סקולרי ותבוני על אדני האמונה הקתולית. זהו המאמר הראשון בעברית המוקדש להגותו של תיאולוג רב-השפעה זה.

במאמר זה אבקש להעמיד דגם של פיגורה מערבית ארכיטיפית שאני מכנה "הסנגורית על הלא-נולד"; פיגורה שמתכוננת ומוגדרת מתוך מהלכי הקריאה והמשמוע שלה במושאים ובתופעות. את המונח "הסנגוריה על הלא-נולד" אני שואלת מעמדתם המוצהרת של פעילים "מעודדי חיים" (Pro-life) מהימין השמרני בארצות הברית המסנגרים על הלא-נולד העוברי, הפוטנציאלי, העתידי והאמריקני. בפרט אתמקד בניסוח שלהם להצעת "חוק פעימת הלב", חוק שאוסר על הפלות אחרי השבוע השישי להיריון ומבוסס על איתורה ומשמועה של "פעימת לב עוברית".

תוך כדי התוודעות למהלכי הקריאה התובעניים והמקסימליסטיים של הסנגורית המוצהרת במושאיה הלא-נולדים, נוכחתי לגלות כמה אותם המהלכים דומים לאלה שלי, כותבת חילונית, פמיניסטית, המתנגדת מפורשות לחוק פעימת הלב. דמיון מטריד זה מעלה שאלות: הייתכן כי מהלכיה הפרשניים של הסנגורית חופפים לאלה שירשתי אני מהמקורות המנוגדים ביותר לכאורה לשיח מעודד החיים האמריקני – הרמנויטיקת החשד, תיאוריות ביקורתיות, ובפרט תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות? האם בתצורות הקריאה שכוננו וייצבו תיאוריות אלה, גלגוליה העכשוויים של התבונה הביקורתית, מבליחה דמותה של אותה הפיגורה? ואם כך, האם ייתכן שככותבת פמיניסטית שעסוקה בשאלת הגוף הנשי וההפלה אני בכל זאת קוראת, מפרשת ומעורבת רגשית במושאי הקריאה שלי כסנגורית על הלא-נולד (הלא-נולד התיאורטי, הטקסטואלי ואפילו הפמיניסטי)?

פיגורת הסנגורית מסייעת לזהות את החפיפה בין שני המרחבים האידיאולוגיים ומתאפיינת בכמה נטיות: 1. העצמה והגייה רהוטה של קול המושא; 2. דריכות והטרמה ביחס אליו; 3. תביעה וחתירה למימוש מלא של הפוטנציאל שהיא מזהה בו; 4. תנועה בין עמדה נגטיבית לעמדה אפירמטיבית. הניסיון לאתר אופני קריאה ופרשנות המצויים מחוץ לנטיות אלה עשוי לאפשר צורת התמודדות נוספת עם הצעת החוק ועם סוגיית ההפלה, ולהצביע על ראשיתה של קריאה פוסט-ביקורתית חלשה ומקומית יותר.

הטקסט מציע מבוא לתיאוריה החברתית של אדורנו דרך קריאה בהרצאתו המתפרסמת בגיליון זה, ״היבטים של הימין הקיצוני החדש״. ההרצאה מנתחת התפתחויות פוליטיות כמתרחשות על רקע שבו החברה אינה מצליחה לנהל את המתחים המבניים שלה. פרומר מבקש להתמקד בפן השני והמשלים של אותה תיאוריה: כיצד פועלת החברה ב"שגרה״ שבה היא דווקא מצליחה לנהל את אותם מתחים מובנים. אלה הן שתי פנים משלימות של אותה מסגרת הסבר מרקסיסטית שאדורנו מחויב לה, מסגרת שבבסיסה הטענה כי המציאות החברתית הקפיטליסטית היא אנטגוניסטית ורצופת סתירות במהותה. נקודה נוספת היא האופן שבו אדורנו מבקש לשלב בין ניתוח סוציולוגי-מבני לניתוח פסיכולוגי-חווייתי. הפסיכולוגי איננו שיקוף פשוט של הסוציולוגי, אלא מאמץ להתמודד באופנים שונים עם המתחים הבלתי ניתנים להתרה בו. טענות אלה יוצגו דרך תזת ״החברה השטוחה״ של אדורנו. המבנה החברתי היסודי הוא הפיצול המעמדי בין הון לעבודה, בעוד שפיצול זה אינו מוצא ביטוי בחוויית החיים החברתית של אף אחד מן המעמדות. ההבדל המעמדי האיכותי נחווה על ידי כל המעמדות כרצף כמותי (כולנו צרכנים, כולנו משקיעים, כולנו נתונים לנסיבות כלכליות שאינן בשליטתנו המלאה). לטענת אדורנו, אי-התאמה זו של המבני לחווייתי הופכת בעצמה לגורם פעיל של השעתוק החברתי. חלקו האחרון של הטקסט עוסק במושג האידיאולוגיה ובשאלה אם אדורנו העמיד תפיסה משכנעת של ביקורת אידיאולוגיה.