רב-שיח לרגל פרסום התרגום לעברית של הכרך הראשון של הספר פנומנולוגיה של הרוח לג. ו. פ. הגל. התרגום, שנעשה בידי רועי בר ואלעד לפידות ואשר ראה אור בהוצאת רסלינג, הוא אירוע אינטלקטואלי רב חשיבות והקריאה בו מעלה שאלות רבות שחוצות את תחומי הפילוסופיה, התיאולוגיה, המחשבה הפוליטית וחקר התרבות. פנינו לארבעה חוקרי הגל, ביקשנו מכל אחד ואחת מהם לכתוב מסה קצרה על הספר ותרגומו, ולאחר מכן כינסנו את ארבעתם לרב-שיח כתוב. המסות והשיחה נעות בין דיון בהגותו של הגל – בפרוצדורה הדיאלקטית, במקומו של האחר ובמעמדו של הידע המוחלט – ובין דיון באקטואליות של מחשבת הגל ברגע הפוליטי הנוכחי ובמשמעות תרגומה לעברית של הרוח האוניברסלית. ויכוח סוער ניטש על עצם האפשרות או הרצון ״לשוב להגל״ ולעשות זאת משמאל, על קיומם או היעדרם של דפוסי מחשבה הגליאניים בלב המציאות הפוליטית של זמננו, ועל הכרעות תרגום שונות. הדיון בספר ובתרגומו משתרגים זה בזה, כך שהדיון בתרגום של הגל לעברית הופך לדיון בעניינים שעולים בספר עצמו: השאלה מהו ספר זה בעצמו עוברת דרך השאלה מהו עבורנו, מיהו האחר שלו ומה הוא יכול להיות עבורו, והאם – כמו אצל הגל – כל אלה מתלכדים לבסוף.

מסה זו משתמשת בהסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין כפריזמה להבנת שינויים בחברה ובפוליטיקה בישראל בזמננו. היא מציעה להבין את הציונות לא רק כתנועה קולוניאלית מתיישבת אלא כצורה של קפיטליזם מוגזע, המשתנה ביחס לתמורות מבניות בצורות ארגון העבודה והצבר ההון בהקשר גלובלי. הטענה המרכזית היא שהסכמי אברהם משקפים כלכלה פוליטית שבבסיסה שלושה מאפיינים: האחד הוא חלוקת עבודה חברתית עולמית המבוססת על קטגוריות קשוחות של אזרחות, אתניות וגזע, והמייצרת מאבקים קשים על הכלה והדרה במסגרת המדינה ומעבר לה; השני הוא רתימת המדינה להבטחת היתרון התחרותי של ההון הלאומי, והצדקת תפקיד זה באמצעות אידיאולוגיה שמגדירה את המדינה כחברת אחזקות של אזרחיה; והשלישי הוא תהליך הצבר הון המבוסס על ייצור רווח ממשבר באמצעות הגברת החשיפה של יחידים ומשקי בית לחוסר ביטחון חברתי, כלכלי, פוליטי ואקולוגי, והפיכה של כל התעשיות כולן לתעשיות מעין-ביטחוניות. ניתוח מעין זה מאפשר להבין את ההקשר ההיסטורי הקונקרטי שבתוכו מתחולל המאבק ההגמוני בישראל – קרי, את הצורות העכשוויות שהפוליטיקה לובשת, ובכללן מוסד המדינה והמאבקים המרובים על כוח – בהתאם לשינויים במבנה המעמדי שאינם נובעים ממדינת הלאום ואינם תחומים בה.

מאמר זה נכתב לנוכח משבר העבודה הפוקד את העולם בזמן הניאו-ליברלי והאופי העמוס והקטטוני של החיים כיום, כשהעבודה השתלטה על כל זמנו של האדם ובד בבד איבדה את תכליתה. אך המאמר אינו מתמקד בעבודה, אלא במה שהיא מנסה לברא מן העולם: הבטלה. הוא מציע דיון מושגי בבטלה כמושג היסטורי הפועל ביחס לקטגוריות של עבודה, פנאי, פרישות ושביתה. נקודת המוצא לדיון ביחסים בין בטלה, עבודה ופוליטיקה כיום היא הפוטנציאליות כאי-פעילות, מושג של ג'ורג'יו אגמבן שהוא חיוני להבנת הבטלה כצורה של פוטנציאליות פסיבית. משם המאמר פונה להראות כיצד הבטלה מתקשרת לסדר של העבודה והפנאי; כיצד היא פועלת ביחס לרצון לפרוש מהסדר החברתי הניאו-ליברלי המתיש; וכיצד היא קשורה לפעולה הפוליטית המז'ורית של השביתה. הוא בוחן את העתיד ואת ההווה של העולם הגלובלי כזמן של בטלה, של עבודה שתכליתה ייצור אינסופי של ערך עודף ומופשט – הון – אך היא נוגעת פחות ופחות לתכליות סופיות ולערך שיש לו משמעות מחוץ להיגיון הכלכלי של הרווח. כך העבודה מובילה בעצמה להתנגדויות לצו העבודה, שהופכות מקובלות יותר ויותר – לבּטלה. נקודת המוצא של המאמר היא אפוא פוליטיזציה ומשמוע רב-ערכי של הבטלה. כל יצרנות היא במהותה הפיכה של סימנים (חומרים, גופים, רעיונות) לבעלי משמעות. הדיון בבטלה – במה שמנוגד לפוליטי וליצרני ומבטל את עצמו בפניהם – הופך אותה לבעלת משמעות, כלומר ליצרנית (באי-יצרנותה). המאמר פועל בתוך המתח הזה ומתבונן ברגע שבו הבטלה הופכת ליצרנית ומאבדת את "בטלנותה".