מאמר זה מבקש לערוך פרובלמטיזציה של הגוף המפריש ולהצביע על הסקנדל הטמון בגוף הזה, באמצעות התמקדות בעיקר בהפרשות הקשורות לפי הטבעת (צואה, נפיחות). למול השיח (המדכא, המשחרר) הבלתי פוסק על אודות המין, הצואה מוכחשת, מושלכת החוצה מן השפה ומן המרחב החברתי אל הפרטי, המוסתר וחסר המשמעות. טענתי היא כי זו האימה של הגוף הזה בדיוק, ההבטחה של הגוף הזה, שהשיח על המיניות מבקש באופן שיטתי ומתמשך להעלים. את הטענה התיאורטית אני ממחיש בעזרת קריאה מדוקדקת בטקסט תלמודי אחד, שבו פריצתו של הגוף המפריש מקבלת ביטוי יפה ובוטה במיוחד, דווקא בתוך דיון מכוער ודקדקני בהלכות ניקיונו של הגוף המתפלל מצואה ולכלוך. הדיון מסייע לבחון אילו מרחבי שיח חדשים יכולים להיוולד מתוך הסירוב להסב את המבט מן הגוף המחרבן ולהתפתות ללכת שבי אחר האשליה היסודית הטמונה במערך המיניות הגדול.

דומה כי אם המקרא היה מתחיל בסיפור העקדה, דבר לא היה נגרע מיסוד היסודות של היהדות – הזכות למסור את נפשך על קידוש השם. זכות זו אינה נתונה לכל אחד, אלא זוהי זכות יסוד המבליעה ובה בעת מכוננת זכות יסוד אחרת, כרוכה בה בקשר עמוק ובל יינתק: להיות בן זרעו של אברהם אבינו. העקדה יוצרת ברית עולם בין דם אחד נבחר לאלוהים אחד בוחר, מייסדת את עליונותה של הברית הקדושה על פני החוק הגניאלוגי? ומקנה אותה לזרעו של אברהם בלבד?כל הסיפורים הבריאתניים האוניברסליים, עלילת התפצלות הגזעים, השפות והתרבויות ומעשיהם עלי אדמות, לא נועדו אלא לשמש הקדמה ליניארית מחושבת ביותר המובילה אל שיאה, אל העקדה, שבה מתחולל השינוי הרדיקלי והאולטימטיבי באלוהות המקראית, במעבר מאל בורא לאל בוחר בחירה שתחייב אותו לעולמים. על פי העיקרון השושלתי הדיכוטומי שקדם לעקדה, כל סיפור ישמעאל בן אברהם הסמוך לעקדה מתכונן כקורבן המושעה על מנת לסמן ולהבנות את הייחוד מכל ייחוד של יצחק, הקורבן הנבחר והמקודש. גירושו והשעייתו של ישמעאל אינם מזכות הירושה אלא מעצם הזכות להיות הקורבן הנבחר והמקודש – זכות המקנה את כל הירושות כולן, גם שלטון על הארץ וגם חיי נצח כבחיר האלוהים. העיקרון הזה של הזכות להיות הקורבן הנבחר והיורש לצד קורבן מושעה ומגורש, המבנה את הקורבן המיועד והמקודש, עובר כחוט השני בכל ההיסטוריה היהודית בכלל, ויש לו גילויים מעוררי השתאות בהיסטוריה הציונית והישראלית בפרט.

הדימויים הכבר-קיימים-בעולם, פרגמנטים של ספקטקל שיצירות האמנות המובאות כאן מרוכזות בהם – תצלום יהודים מקרצפים מרצפות רחוב בווינה, נערים מריעים לאדולף היטלר, חצר החווה שבה הסתתרו צ׳רלס מנסון וה״משפחה״ שלו בעמק המוות, צמיגים לקראת לינץ׳, איצטדיון אולימפיה בברלין, מגדל מכ״ם בלב גוש דן, כתב כניעה של נפוליאון – כל אלה מדמים מרחב היסטורי משותף ומשמשים אובייקטים מתווכים ומלכדים של יחסים חברתיים איתנים לכאורה. אולם היצירות המובאות כאן – של גוסטב מצגר, קיידי נולנד, דוד קלרבוט, משה ניניו וטרישה דונלי – ממוקמות בין אותו מערך דימויים ספקטקולרי המתחזה לעולם מוחשי (אבל למעשה מתקיים כתחליף חזק ממנו) ובין דימוי אמנותי ששואף לחורר את הדימוי-ממלא-המקום הזה, לערער את יציבותו ולפיכך את יציבות או עמידות היחסים שהוא מתווך, לנטרל אותו ואף לכוון אותו נגד עצמו.

בתוך כך, ובמעבר מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת, מהלכי זמן שונים נחשפים ומתנגשים זה בזה ביצירות המוצגות כאן, שנוצרו בין 1976 ל–2020; מהלכים הקבורים תחת אותם דימויים שכבר-קיימים-בעולם או מוסתרים על ידם, כרוניקה של פעילות כמו-מאנית (אסון, מלחמה, פשע, רצח) ומנגד הכחשת הזמן החולף. מחזורי זמן אורגניים או ביולוגיים מודחקים, מחזורי כלכלת היומיום, מאחדים לכאורה מקומות קונקרטיים שונים ומתנגשים בדממת נצח המצויה מעבר לכל פעילות, זמן או מקום. כך, משך הזמן נמתח או מכוּוץ ביצירות של ניניו ושל קלרבאוט, או משנה לגמרי את צורתו במרחב במופע של דונלי.

כשם שיצירות האמנות המובאות כאן עומדות על היחס בין דימוי המתקיים ממילא בעולם – פרט ממערך דימויים מתחזה – ובין דימוי שהוא אמנות, כך הן מאפשרות לדַמוֹת עמדה קיומית (בחיים) לסוגי מבט (בתערוכה). אלה נעים בין פסיביות של צופה ובין מעורבות או השתתפות. לזחול לתוך – אנשלוס, וינה, מרץ 1938 של מצגר כופה על הצופה להחליט היכן הוא עומד, מושפל או משפיל; היצירות של נולנד משפיטות-מפתות את הנעים ביניהן; א ו ל י מ פ י ה של קלרבאוט מייתרת את הצופים, ואפילו את האמן עצמו, כדבר מה אפימרלי לנוכח התוכנה האינסופית; ודונלי אוטמת דרכי פענוח של האובייקטים שלה תוך כדי הפנוט הקהל.