הצג עגלת קניות “גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום” נוסף לעגלת הקניות שלך.
  • פתח דבר 41

    גיליון 41 יוצא לאור שנתיים אחרי גל המחאה החברתית של קיץ 2011. הגיליון מחולק לשני חלקים: בחלקו האחד ימצאו הקוראים פורום מאמרים בעריכת אורי רם ודני פילק. המאמרים בפורום נכתבו זמן קצר אחרי המחאה ומחבריהם מבקשים להבין מנקודות מבט שונות את התופעה, את ההשלחות שלה ואת הגורמים שהביאו לידי התרחשותה. לצד הפורום, בחלק הכללי של הגיליון קיבצנו מאמרים ומסות המתמודדים מנקודות מבט שונות ודרך דיסציפלינות מגוונות עם נושאים הקשורים לזהות, לתרבות ולנרטיב המכונן של מדינת ישראל. בכך, חיבורים אלה מאירים פינות שלפחות בזרם המרכזי של המחאה, נותרו חשוכות…

    חינם!
  • פתח דבר: פורום המחאה החברתית

    איש לא ניבא את המחאה החברתית של קיץ 2011. היא פרצה לפתע וזכתה מיד לתנופה גורפת ולאהדה ציבורית עצומה. ישראל כבר ידעה גלים של מחאות מסוגים שונים: מחאת ואדי סאליב והפנתרים השחורים, הפגנות המונים של גוש אמונים ושל שלום עכשיו, האינתיפאדות הפלסטיניות ומחאות הערבים הפלסטינים בישראל ועוד רבים אחרים. אבל מחאה חברתית בהיקף כזה טרם הייתה. מדוע אם כן פרצה המחאה? מי הנהיג אותה ומי השתתף בה? מי הסתייג ממנה? מה היו הדרישות שהעלתה וכיצד התנהלה? אלה הן השאלות שהמאמרים במקבץ זה מבקשים להשיב עליהן…

    חינם!
  • ה – 14 ביולי של דפני ליף: עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית

    המאמר מתאר את המחאה החברתית של קיץ 2011 בתור ניסיון ליצור "קואליציה מעמדית חדשה". ניסיון זה התרחש כאשר חלק ממעמד הביניים, בהנהגת הקבוצה התל-אביבית המכונה "בובו" – "בורגנים בוהמיים", ביקש לחבור למעגל גדול הרבה יותר של מעמד הביניים ואף של רבדים נמוכים יותר ברחבי הארץ, כנגד האליטה הכלכלית. המחברים גורסים כי בפעם הראשונה מאז תחילת המהפכה הניאו-ליברלית בשנות השמונים, מעמד הביניים מתנער מתמיכתו במדיניות הניאו-ליברלית ומנסה לחבור לכלל האוכלוסייה בקואליציה חברתית כנגד אליטת ההון. על המצוקה הכלכלית הגוברת של מעמד הביניים נוספה גם התחושה של הפרת החוזה הרפובליקני בין שכבה זאת למדינה, כאשר תחת קואליציית נתניהו הסקטורים המועדפים (מלבד ה"טייקונים") הם המתנחלים והחרדים. בהיות המחאה הן תוצר של תנאי הניאו-ליברליזם והן תגובה כלפיהם היא ביטאה פוליטיקה חדשה פוסט-פוסטמודרנית – לא מחאה של מעמד מאורגן אך גם לא מחאה של קבוצת זהות, אלא ניסיון לייצור סולידיות "עממית" חברתית רחבה סביב הדרישה ל"צדק חברתי".

    20.00 חינם!
  • הכלכלה הפוליטית של מחאת 2011 : ניתוח דורי־מעמדי

    מאמר זה בוחן את יחסי הגומלין בין גורמים כלכליים לבין גורמים פוליטיים שהובילו להופעתה המפתיעה של המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011. אנו מציגים ניתוח דורי-מעמדי, המתמקד במיקום של היוזמים והמובילים של המחאה – צעירים מן המעמד הבינוני – במבנה אי-השוויון בישראל ובסיכויי החיים שלהם. טענתנו המרכזית היא שבשל הדינמיקה של הכלכלה הפוליטית הישראלית, בני דור מעמדי זה נקלעו למצב שבו הם מתקשים לשמור על רמת החיים של הדור הקודם של המעמד הבינוני, שאליה הורגלו בשנותיהם המעצבות בבית הוריהם. הליברליזציה המקיפה של הכלכלה הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים, אשר תרמה לעלייה ניכרת ברמת החיים של דור ההורים ולשיפור בסיכויי החיים שלהם בשנות התשעים של המאה שעברה, היא גורם אשר מקשה כעת על השעתוק המעמדי הבין-דורי של חלק ניכר מן המעמד הבינוני. אנו גורסים כי דינמיקה דורית-מעמדית זו בשילוב עם דינמיקות פוליטיות, עומדת ביסוד הצמיחה של תנועת המחאה ותביעותיה המכילות ל"צדק חברתי". לניתוח מסוג זה יש משמעות גם מעבר למקרה הישראלי, והוא יכול לשפוך אור על אחת השאלות התיאורטיות שגל המחאה הנוכחי בחברות המערביות מציב לפני חקר התנועות החברתיות. בכמה היבטים מרכזיים – במיוחד הרקע החברתי של פעילי המחאה והמשתתפים בה ופרקטיקות הפעולה הקולקטיבית שהם נוקטים – המחאה הנוכחית דומה לדפוס מוכר של תנועות חברתיות "חדשות" ו"פוסט-מטריאליסטיות". עם זאת, תביעותיה של המחאה חלוקתיות באופן מובהק: דרישה לשינוי בחלוקת המשאבים ובמבנה אי-השוויון, ולשינוי ביחסי מדינה–כלכלה. כך, הדינמיקה הדורית-מעמדית המתלווה למיסוד המשטר הניאו-ליברלי ולמשבר הנוכחי שלו הובילה לצמיחה של תנועת מחאה שתובעת לערוך רה-פוליטיזציה של סוגיות כלכליות וחלוקתיות.

    20.00 חינם!
  • מבט דורי ומגדרי על מחאת האוהלים

    המאמר מציע מבט דורי ומגדרי לניתוח מחאת קיץ 2011. למול הטענה הרווחת שהמחאה היא מחאת המעמד הבינוני, מחברת המאמר טוענת, מתוך פיתוח תפיסתו של קרל מנהיים, שמדובר בתופעה המבוססת על החוויה של יחידות דוריות מגוונות. חוויה זו, החוצה קטגוריות נתונות, משותפת לבני הדור שבגרו בסביבה המעודדת מגמות של דה-פוליטיזציה, אינדיבידואליזם, הפרטה ושיח ניאו-ליברלי, ושרבים מהם אימצו אותן, מבחירה או מאילוץ, אל תוך עשייתם היומיומית. המחאה היא גם תוצר של תהליכים מעצבים אלה וגם ביטוי לאכזבה מהם ומההבטחות שהיו גלומות בהם. המחברת מציעה לראות במחאה ביטוי להתפכחות של יחידות דוריות א-פוליטיות, המחפשות דרך לפרש את ניסיון חייהן ולהציע שפה חדשה שתמשמע את הניסיון הזה. במהלך זה נפגשו הלכי הרוח שהובילו למחאה עם השיח הפמיניסטי ועם העשייה הפמיניסטית שהתפתחו משנות התשעים של המאה העשרים ואילך, ומתוך כך הכשירו שפה וכלים לחשיבה אחרת. המאמר מציע ניתוח רב-ממדי ותהליכי, הרגיש לתהליכי הטיהור, היינו, ניתוח שמגדיר את ה"מחאה" כתופעה חדשה ובו בזמן מצביע על תהליכי ההכלאה של המרכיבים המגוונים ולעתים אף הסותרים המתקיימים בתוכה.

    20.00 חינם!
  • "פרוז'קטור על החצר האחורית של ישראל": מחאת האוהלים מנקודת מבט פריפריאלית־עירונית

    מאמר זה עוסק באופני הביטוי, ההתארגנות והפעולה בסְפָרִיפֶרְיָה העירונית במהלך מחאת האוהלים בקיץ 2011, ומתמקד בשלושה מאהלים שפעלו בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של העיר תל אביב–יפו: בשכונת התקווה, בגינת לוינסקי ובגן השניים ביפו. המאמר מנתח את סוגיית האקטיביזם בפריפריה העירונית באמצעות כמה מושגים מרכזיים: אקטיביזם, ספריפריה, רשתות תקשורת וייצוגי מחאה. באמצעות מושגים אלו, על בסיס מחקר אתנוגרפי באחד המאהלים, ובעזרתן של אינפורמנטיות שהיו פעילות במאהלים האחרים, המחבר בונה דיון בהרכבם ובזהותם של המשתתפים בפעילות. מתוך דיון זה הוא בוחן את המפגש בין אקטיביסטים "חדשים" ל"ותיקים", את הסוגיות שנדונו והתביעות שהועלו, ואת האקטיביזם שהתפתח לאחר פירוק המאהלים. הממצאים מלמדים על ייחודיותה של הספריפריה העירונית לעומת מחאות אוהלים קודמות, ועל דרך עבודת הגיבוש והחיבור בין פעילים, שנעשתה לא רק באופן דיגיטלי אלא גם בצורות מסורתיות. על רקע הממצאים, המאמר מצביע על המשמעויות העתידיות של חיבורים בין מאבקים ובין פעילים בעלי זהות שונה, אשר פורצים את גבולות השיח האתנו-לאומי והאתנו-מעמדי הקיים.

    20.00 חינם!
  • הקרנבל: מחאה בחברה ללא אופוזיציות

    המחאה של קיץ 2011 בישראל הציגה אפשרויות חדשות לפעולה פוליטית, יצרה מרחבים דמוקרטיים אלטרנטיביים ואף העניקה לגיטימציה חלקית למחאות מקבילות של קבוצות רדיקליות יותר. עם זאת, היא לא יצרה אופוזיציה כלכלית-פוליטית של ממש ואף בגדה בערכים דמוקרטיים. עובדה בולטת היא שהמחאה זכתה לקונסנזוס לאומי חסר תקדים: 85–90 אחוזי תמיכה בקרב היהודים, בהם בכירים במשק, שרים ותעשיינים. כל קונסנזוס, ובכלל זה הקונסנזוס סביב המחאה שבו מסה זו עוסקת, נוטה מעצם טבעו להסתיר ולטשטש מחלוקות פוליטיות, אידיאולוגיות או אתניות. קונסנזוס זה הושג באמצעות "א-פוליטיות אסטרטגית" בעייתית שכללה: (1) התעלמות מן המגמות האנטי-דמוקרטיות החריפות ביותר שידע המשטר בישראל מעודו (הרחבת מצב החירום, פיצול חוק האזרחות וחקיקה גזענית בשם הצורך להגן על המדינה מפני אויביה); (2) שיח לאומי-רפובליקני מריטוקרטי, נטול צבע, ששלל את הכלכלה הפוליטית המפוצלת בישראל על בסיס אתני, לאומי או אתנו-מגדרי; (3) בגידה בערכים דמוקרטיים ובזכויות אדם בסיסיות ומסגורן בבחינת סוגיות פוליטיות, המזוהות עם מאבק של "השמאל".
    הלכה למעשה, המחאה התנהלה על פי המודל הבכטיני של ה"קרנבל". הקרנבל — המכיל מסרים חתרניים ומאפשר פוליטיזציה זמנית של המציאות על ידי החלפת תפקידים, לעג להיררכיות ובוז כלפי בכירים בשלטון – אף יכול לצאת משליטה. עם זאת האפקטיביות שלו מוגבלת משום שהוא מסתיים בסוף היום, כשהמשתתפים שבים אל בתיהם. בהקשרים ניאו-ליברליים, שהם ממילא פוליפוניים כמו במקרה הישראלי, הקרנבל הופך לפעילות עודפת המעניקה, שלא בטובתה, לגיטימציה להתפתחויות האנטי-דמוקרטיות.

    20.00 חינם!
  • מסה – העם דורש שליטה בכספו

    במידה שתנועת המחאה שצמחה בתל אביב בקיץ 2011 אכן שיקפה את מכאובי המעמד הבינוני בישראל, ובמידה שאפשר לראות בה ביטוי מקומי של תנועה רחבה יותר שצצה בנקודות שונות בעולם המערבי באותה עת – הרי היא באה באיחור רב, ואולי אף מאוחר מדי.

    המעמד הבינוני המערבי – תופעה חברתית יצירת המאה העשרים שבראשיתה נדמתה כמבשרת התפתחות בלתי הפיכה בתולדות האנושות – נמצא בנסיגה. מעמד זה, שאפשר לראות בו, מצד אחד, הגשמה של הבטחת המהפכה הצרפתית לשוויון, ומצד שני, הגשמה של הבטחת המהפכה התעשייתית לרמת חיים גבוהה לכלל האוכלוסייה, נראה כיום כתופעה הפיכה בהחלט. שורות המעמד הבינוני מידלדלות וכך גם חלקו בעוגת ההכנסות. לידה אל תוך המעמד הבינוני אינה מבטיחה עוד הישארות בתוכו. דברים אלה נכונים בארצות הברית יותר מבאירופה המערבית, באנגליה יותר מבסקנדינביה, ובישראל יותר מבהולנד. אבל לפחות בתור איום מציאותי למדי, הם נכונים ברוב הארצות במערב אם לא בכולן…

    20.00 חינם!
  • גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום

    משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית). יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. לא עברו שנים ספורות, ובדימוי הציבורי של אותו מרחב חל מהפך עמוק שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית המשותפת חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". חלוקה זו התבססה על קו הגבול שסורטט בין יפו לתל אביב בשנת 1921, ומאותו רגע היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי בשטח מעולם. התוצאה הייתה השכחת האופן שבו נתפס המרחב לפני סרטוט קו הגבול. יותר מכול עוותה ההיסטוריה של שכונת נווה שלום, שנחצתה לשניים עם קביעת הגבול. נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם שכונה "ערבית" בשם "מנשייה". נקודת מבט זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות. המאמר בא לספר מחדש את ההיסטוריה של נווה שלום ולהדגים את השפעת סרטוט "גבול הנייר" בין יפו לתל אביב על השכחתה.

    20.00 חינם!
  • על הפּוסחים: "יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ"? עיון במילה אחת של אבות ישורון

    המאמר בוחן את השימוש שעשה אבות ישורון, בשירה ובפרוזה, במילת היידיש יַהְנְדֶס, את ההסברים שנתן לה ואת המשמעויות שייחס לה, ואת התפקיד שמילאה בפולמוס שהתפתח סביב שירו "פֶּסַח עַל כּוּכִים" ושירים אחרים פרי עטו. הוא סוקר את שימושיה הספרותיים והדיבוריים בתרבות יידיש, ומציג את האופן שהדיון באטימולוגיה שלה ייצג השקפות תרבותיות ואידיאולוגיות (המסוות עצמן לעתים כמחלוקות כמו-מדעיות). בחינה זו מאירה באור חדש גם את שימושיו הפואטיים של ישורון במונח פנים-תרבותי מובהק זה, ומצביעה על קשרים בין ההיסטוריה הסבוכה של המילה והדיונים בה ובין האופנים ששימשה את ישורון בתביעתו המוסרית והרגשית להכיר בנכּבּה הפלסטינית כ"שואה יהודית".
    המאמר סוקר את העניין העקבי שגילה דב סדן במילה מסוימת זו מתוך הבנתו את ההקשר התרבותי הרחב של דיונים כמו-בלשניים במקורותיה ובקורותיה. סדן חשף כיצד אטימולוגיה שגויה ו"נאורה" של המילה הזו שימשה השקפות משכיליות ועיצבה אותן, ואף השפיעה על ש"י עגנון. סדן לחם בפרשנויות כאלה של המילה מתוך עמדה תרבותית של פלורליזם פרטיקולרי הנתון בין יידישיזם לציונות. המחבר מראה כיצד דווקא עיסוק שיטתי זה של סדן, העושה אותו למקור רב ערך ועתיר תובנות בנוגע למילה זו ולהיסטוריה האינטלקטואלית שלה, מדגיש את שתיקתו בעת פולמוס "פֶּסַח עַל כּוּכִים" ולאחריו, והופך אותו לנמען המתעלם והנעלם של תביעותיו הפואטיות והמוסריות של ישורון.

    20.00 חינם!
  • מה ראה משה מהר נבו: לוינס, האתי והפוליטי

    המאמר יוצר חיבור בין הגותו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס לבין האירוע המקראי המתואר בדברים לד: משה צופה מהר נבו על הארץ המובטחת, שאליה לא ייכנס כיוון שנגזר עליו למות על ההר. אף על פי שלוינס אינו דן באופן ישיר באירועע מותו של משה, המקרא משמש לו השראה, והמתח או המפגש בין "אתונה" (הפילוסופיה) לבין "ירושלים" (היהדות) מהותי למחשבתו. האפיזודה על הר נבו הפכה סמל להחמצה, אך דרך תפיסותיו של לוינס על הזמן הפורה והזמן הדיאכרוני, ובהשוואה ליצירה "משה" (1977–1978) של מיכאל סגן-כהן, המחברת מציעה לחשוב על האירוע מזווית שונה. מצד אחד, הפילוסופיה של לוינס מאפשרת לחדד ולהעשיר את הדיון המסורתי בנסיבות מותו של משה ובחומרת עונשו: האיסור להיכנס לארץ המובטחת. ומצד שני, הסיפור המקראי מהווה בסיס לדיון בשאלת הזמן אצל לוינס באופן החושף את היחסים המורכבים בין הממד האתי ובין הממד הפוליטי במשנתו, ומשמש נקודת מוצא לבחינת עמדתו של לוינס כלפי מדינת ישראל.

    20.00 חינם!
  • הרברט מרקוזה: על זהות יהודית, על השואה ועל מדינת ישראל

    המאמר מתמקד בסקירת ההשקפות והעמדות של הרברט מרקוזה באשר לזהות יהודית, ההיסטוריה היהודית (בעיקר השואה) ומדינת ישראל.
    מרקוזה, אשר במחקריו ובהגותו לא עסק ב"שאלת היהודים" אלא באופן שולי למדי, מעולם לא התכחש למוצאו היהודי, אבל בד בבד גם לא ראה בעובדה אובייקטיבית זו נימוק בלעדי או מכריע לקביעת עמדותיו בנושאים שונים – גם לא בנושאי ההיסטוריה העולמית הנוגעים במיוחד ליהודים. מבחינה כללית, פוזיטיבית, הוא שאף לכינון "ממלכת החירות" המרקסית או לפחות שאף להבין באורח מדעי מדוע במהלך ההיסטוריה המודרנית נכשלה שוב ושוב מהפכה אותנטית לשחרור האדם. ואולם, דאגתו המידית העיקרית, האינטלקטואלית והחברתית-מדינית, הייתה נתונה למאבק נגד הופעתו המחודשת של ממשל אימים דכאני ובכלל זה למאבק נגד הישנותו האפשרית של רצח עם.
    מרקוזה תמך בקיום מדינת ישראל ובזכותה להגן על עצמה. נימוקו לכך היה, בעיקרו של דבר, שואת יהודי אירופה, כלומר הרעיון שמדינת ישראל אמורה לשמש מקום מפלט ומקלט ליהודים מפני רדיפות ודיכוי. אבל, יחס עקרוני זה לא מנע ממנו לבקר באופן נמרץ את המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים ואילך. ביקורתו זו כוונה הן כלפי היות ישראל בעיניו סרבנית שלום, והן כלפי יחסה לערבים הפלסטינים – אזרחי ישראל ותושבי השטחים הכבושים. הוא טען כי מצבם של הפלסטינים הוא "מבחינה כלכלית וחברתית, מצב נחות של אזרחים מדרגה שניה", וכי המדיניות הישראלית בעניין זה מגלה "נטיות גזעניות ולאומניות". המדיניות של ממשלות ישראל ותוצאותיה האפשריות של מדיניות זו, נראו בעיניו האיום הרציני ביותר על המשך קיומה של המדינה היהודית.

    20.00 חינם!