• זיכרון של חיים: קריאה בסיפורת הדור השני לשואה

    הטענה המרכזית של המאמר היא שסיפורת הדור השני בישראל – שראשיתה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים ושמתוארת במחקר כקורפוס שמשמיע נרטיב זיכרון פרטי – מתדיינת עם קונסנזוס השואה הישראלי. יוצרי הדור השני ביקשו לנכס מחדש את זיכרון השואה מידי הספרה הציבורית, שבה עוצב בעשורים הראשונים למדינה כזיכרון לאומי (של שואה/גבורה/תקומה) באופן כמעט אקסקלוסיבי, ותחת זאת להשמיעו כזיכרון אישי ואותנטי של השורדים ושל צאצאיהם, שגדלו עם הטראומה. קורפוס זה ממשיך ונכתב במציאות ישראלית שבה הקונסנזוס הלאומי של השואה מאפשר ומייצר קשרים הדוקים בין מציאות פוליטית וביטחונית לבין זיכרון השואה.

    המחברת מאמצת מתודת קריאה פמיניסטית כדי להציע קריאה חדשה ביצירות הדור השני, ומצביעה על ההתדיינות הביקורתית שלהן עם זיכרון השואה הקונסנזואלי. היא בוחנת את הפרויקט הלשוני של יוצרי הדור השני בראי הפרויקט הפמיניסטי, שמתמקד במציאת שפה חדשה, וביכולת לראות במאפייניה שאינם "תקינים" מבחינה לשונית יתרון של הבעה ולא כישלון שלה, ופוטנציאל של חתרנות והתנגדות לסכמות המארגנות שבבסיס המבנה המסודר של השפה השליטה.

    20.00 חינם!

    הטענה המרכזית של המאמר היא שסיפורת הדור השני בישראל – שראשיתה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים ושמתוארת במחקר כקורפוס שמשמיע נרטיב זיכרון פרטי – מתדיינת עם קונסנזוס השואה הישראלי. יוצרי הדור השני ביקשו לנכס מחדש את זיכרון השואה מידי הספרה הציבורית, שבה עוצב בעשורים הראשונים למדינה כזיכרון לאומי (של שואה/גבורה/תקומה) באופן כמעט אקסקלוסיבי, ותחת זאת להשמיעו כזיכרון אישי ואותנטי של השורדים ושל צאצאיהם, שגדלו עם הטראומה. קורפוס זה ממשיך ונכתב במציאות ישראלית שבה הקונסנזוס הלאומי של השואה מאפשר ומייצר קשרים הדוקים בין מציאות פוליטית וביטחונית לבין זיכרון השואה.

    המחברת מאמצת מתודת קריאה פמיניסטית כדי להציע קריאה חדשה ביצירות הדור השני, ומצביעה על ההתדיינות הביקורתית שלהן עם זיכרון השואה הקונסנזואלי. היא בוחנת את הפרויקט הלשוני של יוצרי הדור השני בראי הפרויקט הפמיניסטי, שמתמקד במציאת שפה חדשה, וביכולת לראות במאפייניה שאינם "תקינים" מבחינה לשונית יתרון של הבעה ולא כישלון שלה, ופוטנציאל של חתרנות והתנגדות לסכמות המארגנות שבבסיס המבנה המסודר של השפה השליטה.


  • מסה – על שפת הזעם: מות הכוונה ותחיית האותנטי

    אני לא מי שאני נראית. תחת מבט שחור-לבן זוהיתי רוב חיי כאשכנזייה וכסטרייטית, מה שריצף את היומיום שלי בזעם. בתרבות אונס גזענית והטרוסקסיסטית, כמעט בכל פעם שאני מדליקה את המחשב או יוצאת לרחוב – "אני הזעם של כל הנשים דחוס עד לנקודת פיצוץ", כמו שלסביות אמריקניות כתבו במניפסט רדיקלי בשנות השבעים (Radicalesbians 1972, 172). כשהתחלתי את דרכי כאקטיביסטית וכאקדמאית, שימושם של מיעוטים בזעם ככלי התנגדות לעוולות שנעשות כנגדם נתן לי כוח והשראה. כשקראתי בספרה של אודרי לורד (Lorde 1984) שהתגובה של נשים לגזענות היא זעם המועבר בירושה מן האם, יצאתי למסע הפמיניסטי האינטימי ביותר. ההבניה מחדש של הזעם כתגובת נגד לדיכוי אפשרה לי לספר מחדש את הילדות שלי כבת לאם שהעבירה את רוב חייה בלכעוס על כל מה שנגזל ממנה. הניכוס של הזעם אפשר לי לשכתב את ההיסטוריה של הקשר שלי עם אמי – שבתור ילדה ראיתי בה רק אוסף מקרי של טעויות – כנרטיב של התנגדות. זה לא אומר שהזעם לא הותיר בי צלקות. לגדול בבית שבו הזעם לא מוצפן מתחת לשום שטיח אומר שאף פעם אין מרחב בטוח, ושבמקום הכי פרטי כבר תמיד פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון….

    20.00 חינם!

    אני לא מי שאני נראית. תחת מבט שחור-לבן זוהיתי רוב חיי כאשכנזייה וכסטרייטית, מה שריצף את היומיום שלי בזעם. בתרבות אונס גזענית והטרוסקסיסטית, כמעט בכל פעם שאני מדליקה את המחשב או יוצאת לרחוב – "אני הזעם של כל הנשים דחוס עד לנקודת פיצוץ", כמו שלסביות אמריקניות כתבו במניפסט רדיקלי בשנות השבעים (Radicalesbians 1972, 172). כשהתחלתי את דרכי כאקטיביסטית וכאקדמאית, שימושם של מיעוטים בזעם ככלי התנגדות לעוולות שנעשות כנגדם נתן לי כוח והשראה. כשקראתי בספרה של אודרי לורד (Lorde 1984) שהתגובה של נשים לגזענות היא זעם המועבר בירושה מן האם, יצאתי למסע הפמיניסטי האינטימי ביותר. ההבניה מחדש של הזעם כתגובת נגד לדיכוי אפשרה לי לספר מחדש את הילדות שלי כבת לאם שהעבירה את רוב חייה בלכעוס על כל מה שנגזל ממנה. הניכוס של הזעם אפשר לי לשכתב את ההיסטוריה של הקשר שלי עם אמי – שבתור ילדה ראיתי בה רק אוסף מקרי של טעויות – כנרטיב של התנגדות. זה לא אומר שהזעם לא הותיר בי צלקות. לגדול בבית שבו הזעם לא מוצפן מתחת לשום שטיח אומר שאף פעם אין מרחב בטוח, ושבמקום הכי פרטי כבר תמיד פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון….


  • מסה – השיח החדש בישראל: עשרים וחמש שנה להופעת "ערבסקות"

    ב-1986 ראה אור הרומן ערבסקות של אנטון שמאס. הופעתו עוררה גל של תגובות, שהיו המשך לתגובות שעוררה מאז סוף שנות השבעים נוכחותו הבולטת של שמאס במרחב הציבורי בישראל, כפובליציסט, משורר ומתרגם מערבית. ב-2011 מלאו 255 שנה להופעת ערבסקות והיום, בישראל של תחילת העשור השני של המאה עשרים ואחת, נראה הרומן המרכזי הזה בתולדות הספרות העברית כניסיון הרואי, שהוא כל הנראה גם הניסיון הראשון וגם הניסיון האחרון של כתיבת ספרות ישראלית. "ספרות ישראלית" נבדלת מ"ספרות בישראל". ספרות ישראלית אינה רק ספרות בישראל – כלומר ספרות שנכתבת ונדפסת במדינת ישראל, אלא היא ספרות שמייצגת קולקטיב בעל זהות ישראלית משותפת, ושבה הסופר, באמצעות הכתיבה שלו, גם משתתף בכינונה של קהילה לאומית ישראלית מדומיינת…

    20.00 חינם!

    ב-1986 ראה אור הרומן ערבסקות של אנטון שמאס. הופעתו עוררה גל של תגובות, שהיו המשך לתגובות שעוררה מאז סוף שנות השבעים נוכחותו הבולטת של שמאס במרחב הציבורי בישראל, כפובליציסט, משורר ומתרגם מערבית. ב-2011 מלאו 255 שנה להופעת ערבסקות והיום, בישראל של תחילת העשור השני של המאה עשרים ואחת, נראה הרומן המרכזי הזה בתולדות הספרות העברית כניסיון הרואי, שהוא כל הנראה גם הניסיון הראשון וגם הניסיון האחרון של כתיבת ספרות ישראלית. "ספרות ישראלית" נבדלת מ"ספרות בישראל". ספרות ישראלית אינה רק ספרות בישראל – כלומר ספרות שנכתבת ונדפסת במדינת ישראל, אלא היא ספרות שמייצגת קולקטיב בעל זהות ישראלית משותפת, ושבה הסופר, באמצעות הכתיבה שלו, גם משתתף בכינונה של קהילה לאומית ישראלית מדומיינת…


  • בין ספרים – "אנחנו היינו בים": הביקורת המאשרת בסרטי מקרה לבנון הישראליים שאחרי מלחמת לבנון השנייה

    • ♦ יוסף סידר, 2007, בופור, ישראל
    • ♦ ארי פולמן, 2008, ואלס עם באשיר, ישראל
    • ♦ שמואל מעוז, 2009, לבנון, ישראל

    לקראת סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת יצאו בישראל בזה אחר זה שלושה סרטים שמרכז עלילתם הוא מקרה לבנון הישראלי. שלושתם יצאו לאקרנים לאחר מלחמת לבנון השנייה אך אינם עוסקים בה אלא בניסיון לבחון בדיעבד את מלחמת לבנון הראשונה ואת נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. הסרט בופור (סידר 2007) עוסק בחבורה של לוחמים המגנים על מוצב הבופור בשבועות האחרונים לשהות צה"ל בו לפניי הנסיגה. ואלס עם באשיר (פולמן 2008) הוא סרט אנימציה אשר מתאר את מסעו הפרטי של הבמאי בהתחקותו על מאורעות מלחמת לבנון הראשונהה שהדחיק במשך שנים. הסרט לבנון (מעוז 20099) מתרחש ביום הראשון למלחמה ומצולם בתוך טנק ישראלי שנקלע לשטח הנמצא בשליטת סוריה.

    20.00 חינם!
    • ♦ יוסף סידר, 2007, בופור, ישראל
    • ♦ ארי פולמן, 2008, ואלס עם באשיר, ישראל
    • ♦ שמואל מעוז, 2009, לבנון, ישראל

    לקראת סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת יצאו בישראל בזה אחר זה שלושה סרטים שמרכז עלילתם הוא מקרה לבנון הישראלי. שלושתם יצאו לאקרנים לאחר מלחמת לבנון השנייה אך אינם עוסקים בה אלא בניסיון לבחון בדיעבד את מלחמת לבנון הראשונה ואת נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. הסרט בופור (סידר 2007) עוסק בחבורה של לוחמים המגנים על מוצב הבופור בשבועות האחרונים לשהות צה"ל בו לפניי הנסיגה. ואלס עם באשיר (פולמן 2008) הוא סרט אנימציה אשר מתאר את מסעו הפרטי של הבמאי בהתחקותו על מאורעות מלחמת לבנון הראשונהה שהדחיק במשך שנים. הסרט לבנון (מעוז 20099) מתרחש ביום הראשון למלחמה ומצולם בתוך טנק ישראלי שנקלע לשטח הנמצא בשליטת סוריה.


  • בין ספרים – היחסים הצבאיים–אזרחיים בישראל: המחלוקת והחוליה החסרה

    • ♦ לוי, יגיל, 2010. מי שולט על הצבא? בין פיקוח על הצבא לשליטה בצבאיות, ירושלים: מאגנס.
    • ♦ שפר, גבי, אורן ברק ועמירם אורן (עורכים), 2009. צבא שיש לו מדינה? מבט מחודש על יחסי התחום הביטחוני והאזרחי בישראל, ירושלים: כרמל.
    • ♦ Barak, Oren, and Gabriel Sheffer (eds.), 2010. Militarism and Israeli Society, Bloomington: Indiana University Press.

    בשנים האחרונות חקר היחסים הצבאיים–אזרחיים בישראל זוכה לעדנה שלא ידע כמותה. היא באה לידי ביטוי לא רק בהתפתחות כמותית ואיכותית במחקר האקדמי המקומי בתחום זה ובשימוש הגובר בתיאוריות עדכניות, אלא גם בשפע של אוטוביוגרפיות וספרי עיון פרי עטם של מדינאים, פוליטיקאים ואנשי צבא. בדצמבר 2011 אף נערך במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן כנס רב משתתפים ומושבים שבו, בין השאר, צוין ייסודה של אגודת חוקרי צבא–חברה בישראל. כאן יש להעיר כי תרגום המונח Civil–Military Relations לעברית מהותי לעניין תחום המחקר. אני מעדיף את המונח "היחסים הצבאיים–אזרחיים" על פני "יחסי צבא–חברה", השגור בקהילה המקצועית בארץ, משום שהוא מדויק יותר מבחינה לשונית ומשום שהמילה "אזרחי" כוללת בתוכה לא רק את ה"חברתי" אלא גם את ה"פוליטי". לא פחות חשוב מכך: התרגום "יחסים צבאיים–אזרחיים" משקף את המחלוקת המרכזית הניטשת בקהילת המחקר: המחלוקת בדבר תקפוּת ההבחנה בין ה"צבאי" לבין ה"אזרחי" בישראל…

    20.00 חינם!
    • ♦ לוי, יגיל, 2010. מי שולט על הצבא? בין פיקוח על הצבא לשליטה בצבאיות, ירושלים: מאגנס.
    • ♦ שפר, גבי, אורן ברק ועמירם אורן (עורכים), 2009. צבא שיש לו מדינה? מבט מחודש על יחסי התחום הביטחוני והאזרחי בישראל, ירושלים: כרמל.
    • ♦ Barak, Oren, and Gabriel Sheffer (eds.), 2010. Militarism and Israeli Society, Bloomington: Indiana University Press.

    בשנים האחרונות חקר היחסים הצבאיים–אזרחיים בישראל זוכה לעדנה שלא ידע כמותה. היא באה לידי ביטוי לא רק בהתפתחות כמותית ואיכותית במחקר האקדמי המקומי בתחום זה ובשימוש הגובר בתיאוריות עדכניות, אלא גם בשפע של אוטוביוגרפיות וספרי עיון פרי עטם של מדינאים, פוליטיקאים ואנשי צבא. בדצמבר 2011 אף נערך במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן כנס רב משתתפים ומושבים שבו, בין השאר, צוין ייסודה של אגודת חוקרי צבא–חברה בישראל. כאן יש להעיר כי תרגום המונח Civil–Military Relations לעברית מהותי לעניין תחום המחקר. אני מעדיף את המונח "היחסים הצבאיים–אזרחיים" על פני "יחסי צבא–חברה", השגור בקהילה המקצועית בארץ, משום שהוא מדויק יותר מבחינה לשונית ומשום שהמילה "אזרחי" כוללת בתוכה לא רק את ה"חברתי" אלא גם את ה"פוליטי". לא פחות חשוב מכך: התרגום "יחסים צבאיים–אזרחיים" משקף את המחלוקת המרכזית הניטשת בקהילת המחקר: המחלוקת בדבר תקפוּת ההבחנה בין ה"צבאי" לבין ה"אזרחי" בישראל…