• בין זיכרון להבנה מאוחרת: פרגמנטים

    אוסף לא אמין של זיכרונות מהשנתיים הראשונות לפעולת "קבוצת הקריאה" שמתוכה צמח כתב העת תיאוריה וביקורת משמש בסיס לכמה הרהורים על מה שהיה מקרי ומה שהיה מבני בהליך הייסוד של כתב העת, מה ראינו ומה לא השכלנו לראות. הרהורים אלה הם רקע לניסיון לבאר מהו המרכיב הביקורתי של מחשבה (ועל כן גם תיאוריה) ביקורתית. המחשבה בתנועתה מוצגת כהיבט מהותי של הביקורת ואחד מתנאי אפשרותה. הגבלת התנועה הזאת מתפרשת כאקט של קידוש – תיחום האתר שאותו אסור לבקר. האיסור הזה אינו פסול בהכרח – יש תנאים שבהם אפשר להצדיקו – אבל כשהם אינם מתקיימים, ההתנגשות בין מחשבה ביקורתית לכוחות המקדשים חיונית ובסופו של דבר בלתי נמנעת. ומהי תיאוריה? ארגז כלים זמני שמשמש את המחשבה בתנועתה ושאותו אסור לקדש.

    20.00

    אוסף לא אמין של זיכרונות מהשנתיים הראשונות לפעולת "קבוצת הקריאה" שמתוכה צמח כתב העת תיאוריה וביקורת משמש בסיס לכמה הרהורים על מה שהיה מקרי ומה שהיה מבני בהליך הייסוד של כתב העת, מה ראינו ומה לא השכלנו לראות. הרהורים אלה הם רקע לניסיון לבאר מהו המרכיב הביקורתי של מחשבה (ועל כן גם תיאוריה) ביקורתית. המחשבה בתנועתה מוצגת כהיבט מהותי של הביקורת ואחד מתנאי אפשרותה. הגבלת התנועה הזאת מתפרשת כאקט של קידוש – תיחום האתר שאותו אסור לבקר. האיסור הזה אינו פסול בהכרח – יש תנאים שבהם אפשר להצדיקו – אבל כשהם אינם מתקיימים, ההתנגשות בין מחשבה ביקורתית לכוחות המקדשים חיונית ובסופו של דבר בלתי נמנעת. ומהי תיאוריה? ארגז כלים זמני שמשמש את המחשבה בתנועתה ושאותו אסור לקדש.


  • בין נצרות ואסלאם: המפנה התיאולוגי בשיח המזרחי בתיאוריה וביקורת

    מאמר זה משרטט את קווי המתאר של השיח המזרחי מראשית שנות התשעים ועד היום, כפי שהוא משתקף בגיליונות תיאוריה וביקורת ובספרות המחקר העוסקת באותם התחומים. במרכז המאמר ניצבת הטענה שהזרם המרכזי של השיח המזרחי הביקורתי כיום, כפי שהתעצב בכתב העת ובהשפעתו, הוא שיח יהודי רליגיוזי המציע את עולם הדת הפוסט-חילוני כחלופה ללאומיות החילונית. אמנם שיח זה מבקש להציג רדיקליזם פוליטי, אך למעשה הוא חובר לתנועת ה"באקלאש" הנאבקת בהישגי הפמיניזם. למרות העושר התיאורטי הטמון בתפיסות הפוסט-חילוניות, אטען שעל הפוליטיקה המזרחית להיות כפופה לכלים המשמשים את הביקורת כלפי ההגמוניה כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלה בתוך ההגמוניה, שכיום למזרחים יש בה חלק נכבד. יתר על כן, על הפוליטיקה המזרחית לאמץ את דרכי הפעולה ואת כלי הדיון והניתוח הפמיניסטיים ולהיפרד מן התפיסה הרומנטית הגורסת כי מזרחים, מעצם נוכחותם, עתידים ליטול את העוקץ המשיחי האפוקליפטי מהציונות החילונית, בלא שתידרש מהם עבודה פוליטית פוזיטיבית פרט להתחברות לשורשים תרבותיים המערערים, מעצם מהותם, את המבנים החילוניים המודרניסטיים והמערביים.

    חינם!

    מאמר זה משרטט את קווי המתאר של השיח המזרחי מראשית שנות התשעים ועד היום, כפי שהוא משתקף בגיליונות תיאוריה וביקורת ובספרות המחקר העוסקת באותם התחומים. במרכז המאמר ניצבת הטענה שהזרם המרכזי של השיח המזרחי הביקורתי כיום, כפי שהתעצב בכתב העת ובהשפעתו, הוא שיח יהודי רליגיוזי המציע את עולם הדת הפוסט-חילוני כחלופה ללאומיות החילונית. אמנם שיח זה מבקש להציג רדיקליזם פוליטי, אך למעשה הוא חובר לתנועת ה"באקלאש" הנאבקת בהישגי הפמיניזם. למרות העושר התיאורטי הטמון בתפיסות הפוסט-חילוניות, אטען שעל הפוליטיקה המזרחית להיות כפופה לכלים המשמשים את הביקורת כלפי ההגמוניה כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלה בתוך ההגמוניה, שכיום למזרחים יש בה חלק נכבד. יתר על כן, על הפוליטיקה המזרחית לאמץ את דרכי הפעולה ואת כלי הדיון והניתוח הפמיניסטיים ולהיפרד מן התפיסה הרומנטית הגורסת כי מזרחים, מעצם נוכחותם, עתידים ליטול את העוקץ המשיחי האפוקליפטי מהציונות החילונית, בלא שתידרש מהם עבודה פוליטית פוזיטיבית פרט להתחברות לשורשים תרבותיים המערערים, מעצם מהותם, את המבנים החילוניים המודרניסטיים והמערביים.


  • מי אני ללא גלות? על "גלות בתוך ריבונות" (גיליונות 4–5, 1993–1994)

    אמנון רז-קרקוצקין חוזר אל מאמרו המכונן "גלות בתוך ריבונות", שפורסם בשני חלקים בגיליונות 4 ו-5 של תיאוריה וביקורת (1993–1994). מפרספקטיבה של 25 שנה בוחן רז-קרקוצקין מחדש מושגי מפתח כגון "גלות", "דו-לאומיות" ו"מזרח", ומגלה שהוא עדיין שואל את אותן שאלות ונדרש לאותם מושגים. השינויים ההיסטוריים הדרמטיים שהתחוללו מאז בישראל/פלסטין – ובראשם "תהליך השלום" ושברו – רק מחזקים את הרלוונטיות של השאלה שעמדה בלב ליבו של המאמר המקורי: כיצד אפשר לבסס קיום יהודי בארץ ישראל על חזון של שוויון בין יהודים ופלסטינים? רז-קרקוצקין משכלל במאמר זה את התזה שלו וטוען כי המפתח לקיום כזה מבוסס על פנייה אל הגלות כאקט של קבלת אחריות.

    20.00

    אמנון רז-קרקוצקין חוזר אל מאמרו המכונן "גלות בתוך ריבונות", שפורסם בשני חלקים בגיליונות 4 ו-5 של תיאוריה וביקורת (1993–1994). מפרספקטיבה של 25 שנה בוחן רז-קרקוצקין מחדש מושגי מפתח כגון "גלות", "דו-לאומיות" ו"מזרח", ומגלה שהוא עדיין שואל את אותן שאלות ונדרש לאותם מושגים. השינויים ההיסטוריים הדרמטיים שהתחוללו מאז בישראל/פלסטין – ובראשם "תהליך השלום" ושברו – רק מחזקים את הרלוונטיות של השאלה שעמדה בלב ליבו של המאמר המקורי: כיצד אפשר לבסס קיום יהודי בארץ ישראל על חזון של שוויון בין יהודים ופלסטינים? רז-קרקוצקין משכלל במאמר זה את התזה שלו וטוען כי המפתח לקיום כזה מבוסס על פנייה אל הגלות כאקט של קבלת אחריות.


  • האנטי-דיסציפלינה: על מאמריה של שרה חינסקי בתיאוריה וביקורת

    מאמר זה חוזר לשלושת המאמרים שפרסמה שרה חינסקי בתיאוריה וביקורת בשנים 1993–2002, ובהם הציגה ניתוח מושחז של שיח האמנות הישראלי. מאמרים אלה היו חלק ממהלך שהוביל כתב העת בשנותיו הפורמטיביות, כשערער על ההטיות האידיאולוגיות העומדות בתשתית המחקר במדעי הרוח והחברה בישראל; ואולם בה בעת מאמריה של חינסקי גם חרגו ממהלך זה, בכך שערערו על דפוסיה של העמדה הביקורתית עצמה, כפי שהיא נשמעת מפי אמנים, אוצרים או חוקרים, וראו בה שלב נוסף בתהליך ההתמערבות של הסובייקט הישראלי ובתהליך התִרבות הקולוניאלי של החברה היהודית. מכאן הממד האנטי-דיסציפלינרי בכתיבתה של חינסקי, שהופיע עוד בטרם התקבעות המושגים והמערכים הביקורתיים וכנגדה. אולם מה קורה כאשר הביקורתיות הופכת לדיסציפלינה, נטמעת בעשייה האקדמית השגורה, ומאמריה של חינסקי נלמדים במוסדות שכנגדם יצאה ומצוטטים לעייפה בכתיבה האקדמית בדיסציפלינות שאותן ביקשה לפרוץ? מאמר זה מראה כיצד ההישענות הנרחבת על מאמריה של חינסקי במחקר האקדמי הנוכחי מקעקעת את הממד האנטי-דיסציפלינרי שבהם, ושואל אילו שינויים נדרשים היום במסגרות הניתוח הפוליטי והאמנותי על מנת לשוב ולחבור אליו.

    חינם!

    מאמר זה חוזר לשלושת המאמרים שפרסמה שרה חינסקי בתיאוריה וביקורת בשנים 1993–2002, ובהם הציגה ניתוח מושחז של שיח האמנות הישראלי. מאמרים אלה היו חלק ממהלך שהוביל כתב העת בשנותיו הפורמטיביות, כשערער על ההטיות האידיאולוגיות העומדות בתשתית המחקר במדעי הרוח והחברה בישראל; ואולם בה בעת מאמריה של חינסקי גם חרגו ממהלך זה, בכך שערערו על דפוסיה של העמדה הביקורתית עצמה, כפי שהיא נשמעת מפי אמנים, אוצרים או חוקרים, וראו בה שלב נוסף בתהליך ההתמערבות של הסובייקט הישראלי ובתהליך התִרבות הקולוניאלי של החברה היהודית. מכאן הממד האנטי-דיסציפלינרי בכתיבתה של חינסקי, שהופיע עוד בטרם התקבעות המושגים והמערכים הביקורתיים וכנגדה. אולם מה קורה כאשר הביקורתיות הופכת לדיסציפלינה, נטמעת בעשייה האקדמית השגורה, ומאמריה של חינסקי נלמדים במוסדות שכנגדם יצאה ומצוטטים לעייפה בכתיבה האקדמית בדיסציפלינות שאותן ביקשה לפרוץ? מאמר זה מראה כיצד ההישענות הנרחבת על מאמריה של חינסקי במחקר האקדמי הנוכחי מקעקעת את הממד האנטי-דיסציפלינרי שבהם, ושואל אילו שינויים נדרשים היום במסגרות הניתוח הפוליטי והאמנותי על מנת לשוב ולחבור אליו.


  • הקושי לחזור – על "וזה לא" (גיליון 11, 1997)

    "הקושי להתייצב מול הבקשה לחזור, להיענות להזמנה לחזור לאחור. הקושי להיענות להזמנה לחזור לְטקסט, לא להתחקות על אפיזודה מסוימת בעבר ולשרטט בדיעבד את קווי המתאר שלה, להיזכר בה ולהמציאה מחדש במובן מה, במרווח הבלתי נמנע בין זיכרון לבדיה שכתיבת ממואר עשויה לפעור. הקושי לחזור לטקסט כתוב, טקסט שהועדתי לפרסום בכתב העת הזה לפני כעשרים שנה, טקסט שהופיע בו ושמור בארכיונו."

    20.00

    "הקושי להתייצב מול הבקשה לחזור, להיענות להזמנה לחזור לאחור. הקושי להיענות להזמנה לחזור לְטקסט, לא להתחקות על אפיזודה מסוימת בעבר ולשרטט בדיעבד את קווי המתאר שלה, להיזכר בה ולהמציאה מחדש במובן מה, במרווח הבלתי נמנע בין זיכרון לבדיה שכתיבת ממואר עשויה לפעור. הקושי לחזור לטקסט כתוב, טקסט שהועדתי לפרסום בכתב העת הזה לפני כעשרים שנה, טקסט שהופיע בו ושמור בארכיונו."


  • שתיקות והשתקות: על "סיפורי חיים של חיילים משוחררים" (גיליון 11, 1997)

    במאמר זה מציעה עדנה לומסקי-פדר קריאה מחדש של המאמר "סיפורי חיים של חיילים משוחררים" (גיליון 11, 1997) ושל אופן התקבלותו. בעקבות דיון רפלקסיבי בנרטיבים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, לצד עיון במחקרים חדשים על דורות לוחמים אחרים (לוחמי תש"ח מצד אחד וחיילים המשרתים בשטחים מצד שני), המאמר בוחן כיצד החברה הישראלית מתמודדת כיום עם האיום על הדימוי העצמי שלה כחברה צודקת המחזיקה בצבא מוסרי ובחיילים מוסריים. החיילים, המשרתים בצבא שעיקר משימתו היא תחזוקתם של שטחי כיבוש, בין השאר באמצעות אלימות צבאית, נאלצים להתמודד עם איום על הדימוי העצמי שלהם, ובתגובה הם מפתחים מנגנוני השתקה ומנגנונים של ניהול רגשות.

    20.00

    במאמר זה מציעה עדנה לומסקי-פדר קריאה מחדש של המאמר "סיפורי חיים של חיילים משוחררים" (גיליון 11, 1997) ושל אופן התקבלותו. בעקבות דיון רפלקסיבי בנרטיבים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, לצד עיון במחקרים חדשים על דורות לוחמים אחרים (לוחמי תש"ח מצד אחד וחיילים המשרתים בשטחים מצד שני), המאמר בוחן כיצד החברה הישראלית מתמודדת כיום עם האיום על הדימוי העצמי שלה כחברה צודקת המחזיקה בצבא מוסרי ובחיילים מוסריים. החיילים, המשרתים בצבא שעיקר משימתו היא תחזוקתם של שטחי כיבוש, בין השאר באמצעות אלימות צבאית, נאלצים להתמודד עם איום על הדימוי העצמי שלהם, ובתגובה הם מפתחים מנגנוני השתקה ומנגנונים של ניהול רגשות.


  • בדרך אל קופסאות הבטון: על "יש לָך קול אותנטי" (גיליון 11, 1997)

    שני עשורים אחרי פרסום מאמרה "יש לָך קול אותנטי" (גיליון 11, 1997) מביטה פנינה מוצפי-האלר לאחור ומציעה שתי תובנות עיקריות. האחת היא שכמו אז גם היום, בחירה בסוגת הכתיבה הרפלקסיבית עלולה לסכן את הקריירות הפגיעות ממילא של חוקרות וחוקרים צעירים באקדמיה הישראלית. השנייה היא שלמרות (ואולי בגלל) הפוטנציאל החתרני הגלום בכתיבה הרפלקסיבית, האלטרנטיבה האפיסטמית שכתיבה כזאת מציבה לא זכתה לדיון ראוי באקדמיה הישראלית. מלבד דוגמאות מעטות המראות כיצד אפשר לפרק קטגוריות ידע מקובלות במדעי החברה ולאתגר את אופני הבניית המציאות החברתית הישראלית דרך הגוף האישי והפוליטי של החוקרת, השיח האקדמי הישראלי ממשיך להתבצר במודלים פוזיטיביסטיים קשיחים ולהתעלם מהכיוון החדש, שהפך למקובל מאוד במערב בעשרים השנים האחרונות.

    20.00

    שני עשורים אחרי פרסום מאמרה "יש לָך קול אותנטי" (גיליון 11, 1997) מביטה פנינה מוצפי-האלר לאחור ומציעה שתי תובנות עיקריות. האחת היא שכמו אז גם היום, בחירה בסוגת הכתיבה הרפלקסיבית עלולה לסכן את הקריירות הפגיעות ממילא של חוקרות וחוקרים צעירים באקדמיה הישראלית. השנייה היא שלמרות (ואולי בגלל) הפוטנציאל החתרני הגלום בכתיבה הרפלקסיבית, האלטרנטיבה האפיסטמית שכתיבה כזאת מציבה לא זכתה לדיון ראוי באקדמיה הישראלית. מלבד דוגמאות מעטות המראות כיצד אפשר לפרק קטגוריות ידע מקובלות במדעי החברה ולאתגר את אופני הבניית המציאות החברתית הישראלית דרך הגוף האישי והפוליטי של החוקרת, השיח האקדמי הישראלי ממשיך להתבצר במודלים פוזיטיביסטיים קשיחים ולהתעלם מהכיוון החדש, שהפך למקובל מאוד במערב בעשרים השנים האחרונות.


  • הרחקת אופק הביקורת: על "ספרות ישראלית מגיבה על מלחמת 1967" (גיליון 12–13, 1999)

    חנן חבר חוזר אל מאמרו משנת 1999 ומציע קריאה חדשה שלו, שתפקידה לחשוף את ההחמצות ואת נקודות העיוורון במאמר הקודם, שעסק בהסכמה בדבר חוסר האפקטיביות הפוליטית של הספרות הישראלית שנכתבה נגד הכיבוש בעקבות מלחמת 1967. המאמר הנוכחי מיוסד על קריאה דיאלקטית שלילית, שמאפשרת לחבר להימנע היום מחוסר המוצא הסטטי שאליו נקלעה הביקורת נגד הכיבוש שהייתה מקובלת באותה תקופה. על פי התזה שניסח במאמרו המקורי, העובדה שסופרים ואינטלקטואלים ישראלים הצביעו על חוסר האונים של הספרות שנכתבה בעקבות הכיבוש של 67׳ נבעה מן הסתירה הציונית המקובעת והבלתי ניתנת לפתרון שביסוד הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המאמר הנוכחי מנתח את המחיר ששילמה אז המחשבה הביקורתית נגד הכיבוש, שמטעמים מובנים לא יכלה להשהות את תגובתה. הדיאלקטיות של המאמר החדש מאפשרת לממש תנועה של מחשבה שוללת שבעקבותיה אפשר להצביע דווקא על כתיבתו הספרותית של נתן אלתרמן, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כעל פתרון לסתירה בין האוניברסליזם הדמוקרטי לבין הפרטיקולריזם היהודי.

    20.00

    חנן חבר חוזר אל מאמרו משנת 1999 ומציע קריאה חדשה שלו, שתפקידה לחשוף את ההחמצות ואת נקודות העיוורון במאמר הקודם, שעסק בהסכמה בדבר חוסר האפקטיביות הפוליטית של הספרות הישראלית שנכתבה נגד הכיבוש בעקבות מלחמת 1967. המאמר הנוכחי מיוסד על קריאה דיאלקטית שלילית, שמאפשרת לחבר להימנע היום מחוסר המוצא הסטטי שאליו נקלעה הביקורת נגד הכיבוש שהייתה מקובלת באותה תקופה. על פי התזה שניסח במאמרו המקורי, העובדה שסופרים ואינטלקטואלים ישראלים הצביעו על חוסר האונים של הספרות שנכתבה בעקבות הכיבוש של 67׳ נבעה מן הסתירה הציונית המקובעת והבלתי ניתנת לפתרון שביסוד הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המאמר הנוכחי מנתח את המחיר ששילמה אז המחשבה הביקורתית נגד הכיבוש, שמטעמים מובנים לא יכלה להשהות את תגובתה. הדיאלקטיות של המאמר החדש מאפשרת לממש תנועה של מחשבה שוללת שבעקבותיה אפשר להצביע דווקא על כתיבתו הספרותית של נתן אלתרמן, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כעל פתרון לסתירה בין האוניברסליזם הדמוקרטי לבין הפרטיקולריזם היהודי.


  • הלשון הריבונית וריבונות הלשון: הגיליון שלא ערכתי

    במאמר זה מציע יהודה שנהב מבט רפלקסיבי על מה שהחמיץ בתקופת כהונתו כעורך השני של כתב העת תיאוריה וביקורת (1999–2009). שנהב חוזר לשהרבני, שמו הקודם, ומפקיד בידו את המשימה לחשוף את העיוורון של התיאוריה הביקורתית, אשר ביחסה אל הערבית משכפלת למעשה את קווי המתאר של הסגרגציה הלשונית שבתשתית הקולוניאליזם הישראלי. לדברי שנהב, האנאלפביתיות של היהודים הישראלים בשפה הערבית (פחות מאחוז אחד מהם מסוגלים לקרוא טקסט בערבית) היא לא רק מכשול בפני צמיחתה של מחשבה ביקורתית משותפת ליהודים ולפלסטינים, אלא גם סימפטום מוקדם של אותו הר געש שעתיד להתפרץ ברעש גדול מתוך כלא העברית המשיחית המחולנת.

    20.00

    במאמר זה מציע יהודה שנהב מבט רפלקסיבי על מה שהחמיץ בתקופת כהונתו כעורך השני של כתב העת תיאוריה וביקורת (1999–2009). שנהב חוזר לשהרבני, שמו הקודם, ומפקיד בידו את המשימה לחשוף את העיוורון של התיאוריה הביקורתית, אשר ביחסה אל הערבית משכפלת למעשה את קווי המתאר של הסגרגציה הלשונית שבתשתית הקולוניאליזם הישראלי. לדברי שנהב, האנאלפביתיות של היהודים הישראלים בשפה הערבית (פחות מאחוז אחד מהם מסוגלים לקרוא טקסט בערבית) היא לא רק מכשול בפני צמיחתה של מחשבה ביקורתית משותפת ליהודים ולפלסטינים, אלא גם סימפטום מוקדם של אותו הר געש שעתיד להתפרץ ברעש גדול מתוך כלא העברית המשיחית המחולנת.


  • מחשבות על פורנוגרפיה, כתיבה ופמיניזם: על "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים" (גיליון 25, 2004)

    במאמר זה חוזרת עמליה זיו אל מאמרה "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה" (גיליון 25, 2004). היא מתבוננת בהקשר התרבותי, הפוליטי והאינטלקטואלי שעיצב את העיסוק המחקרי שלה בפורנוגרפיה, ובודקת מה השתנה בדיון הפמיניסטי על פורנוגרפיה מאז פרסום אותו מאמר. המאמר הנוכחי מציע מעין נספח עדכני, שמזהה את מאפייני הגל השני של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי שצמח בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, ומשווה אותם לאלה של תנועת האנטי-פורנוגרפיה של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. מהניתוח עולה כי שיח האנטי-פורנוגרפיה העכשווי מרחיק את עצמו מפרדיגמת הקונפליקט המגדרי שאפיינה את הגל הראשון, ומעוגן בשיח של מיניות בריאה. מעברו השני של המתרס הפמיניסטי, המאמר מזהה את הופעת הקטגוריה "פורנו פמיניסטי" ואת צמיחת התחום של לימודי פורנו, שרבות מהחוקרות המרכזיות בו הן נשים. המסקנה היא שכמו בעבר, גם כיום שני הצדדים במחלוקת הפמיניסטית מציגים תמונות בלתי מתיישבות של השדה הפורנוגרפי, והצורך לייצר מסגרת מחשבה אינטגרטיבית שתשלב בין הכרה בפגיעות המינית של נשים להכרה בסוכנות המינית שלהן נותר בעינו.

    20.00

    במאמר זה חוזרת עמליה זיו אל מאמרה "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה" (גיליון 25, 2004). היא מתבוננת בהקשר התרבותי, הפוליטי והאינטלקטואלי שעיצב את העיסוק המחקרי שלה בפורנוגרפיה, ובודקת מה השתנה בדיון הפמיניסטי על פורנוגרפיה מאז פרסום אותו מאמר. המאמר הנוכחי מציע מעין נספח עדכני, שמזהה את מאפייני הגל השני של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי שצמח בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, ומשווה אותם לאלה של תנועת האנטי-פורנוגרפיה של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. מהניתוח עולה כי שיח האנטי-פורנוגרפיה העכשווי מרחיק את עצמו מפרדיגמת הקונפליקט המגדרי שאפיינה את הגל הראשון, ומעוגן בשיח של מיניות בריאה. מעברו השני של המתרס הפמיניסטי, המאמר מזהה את הופעת הקטגוריה "פורנו פמיניסטי" ואת צמיחת התחום של לימודי פורנו, שרבות מהחוקרות המרכזיות בו הן נשים. המסקנה היא שכמו בעבר, גם כיום שני הצדדים במחלוקת הפמיניסטית מציגים תמונות בלתי מתיישבות של השדה הפורנוגרפי, והצורך לייצר מסגרת מחשבה אינטגרטיבית שתשלב בין הכרה בפגיעות המינית של נשים להכרה בסוכנות המינית שלהן נותר בעינו.


  • הזמן של הקְדַם: ה"סוציאולוגיה" שלפני הסוציולוגיה בישראל – על "הזמן של ה'פוסט'" (גיליון 26, 2005)

    מקובל לקבוע את "נקודת האפס" של הסוציולוגיה הישראלית ב-1948, עם ייסוד המחלקה הראשונה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, או לחלופין ב-1950, אז התמנה שמואל נח אייזנשטדט לעמוד בראשה. תיקוף זה נזקק לתיקון – והמאמר הנוכחי נועד לתקן. המאמר מציע לבחון את הקדם-סוציולוגיה בישראל/פלסטין ולחזור אל מבשרי הסוציולוגיה הישראלית מאז גל ההגירה היהודי הלאומי המודרני הראשון לפלשתינה-א"י ב-1882. הוא מאתר שלוש זירות שבהן התפתחה ה"סוציאולוגיה" (כפי שאייתו אז את המושג): הזירה האידיאולוגית, שבה פעלו האינטלקטואלים האורגניים של הציונות; הזירה הממשלית, שבה פעלו מומחים להתיישבות; והזירה האקדמית, שבה פעלו פרופסורים באוניברסיטה העברית. המאמר טוען שההזדהות של הדיסציפלינה הסוציולוגית עם הלאומיות הקולוניאלית היהודית לא החלה בתקופת המדינה כי אם בתקופת ההתיישבות.

    20.00

    מקובל לקבוע את "נקודת האפס" של הסוציולוגיה הישראלית ב-1948, עם ייסוד המחלקה הראשונה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, או לחלופין ב-1950, אז התמנה שמואל נח אייזנשטדט לעמוד בראשה. תיקוף זה נזקק לתיקון – והמאמר הנוכחי נועד לתקן. המאמר מציע לבחון את הקדם-סוציולוגיה בישראל/פלסטין ולחזור אל מבשרי הסוציולוגיה הישראלית מאז גל ההגירה היהודי הלאומי המודרני הראשון לפלשתינה-א"י ב-1882. הוא מאתר שלוש זירות שבהן התפתחה ה"סוציאולוגיה" (כפי שאייתו אז את המושג): הזירה האידיאולוגית, שבה פעלו האינטלקטואלים האורגניים של הציונות; הזירה הממשלית, שבה פעלו מומחים להתיישבות; והזירה האקדמית, שבה פעלו פרופסורים באוניברסיטה העברית. המאמר טוען שההזדהות של הדיסציפלינה הסוציולוגית עם הלאומיות הקולוניאלית היהודית לא החלה בתקופת המדינה כי אם בתקופת ההתיישבות.


  • הפליה ניאו-ליברלית: בחזרה אל המסה "מחשבה ביקורתית בצל המשפט" (2012)

    במאמר זה חוזרות ליאורה בילסקי ועפרה בלוך אל המסה "מחשבה ביקורתית בצל המשפט" משנת 2012 על מנת לבחון מחדש את שאלת הקשר בין חשיבה ביקורתית לרפורמה משפטית. המאמר הנוכחי מוקדש לבחינת השינויים שצמחו בשנים האחרונות במנגנון ההפליה בישראל, בתגובה לביקורת ולהגבלות המשפטיות על הפליה מדינתית מסורתית. ההפליה החדשה, המכונה במאמר זה "הפליה ניאו-ליברלית", פועלת באמצעות הפרטה מוגברת של סמכויות הממשלה והפעלת היגיון שוקי בחלוקת משאבים ציבוריים. אל מנגנונים אלה, המטשטשים את קיומה של הפליה, נוסף שינוי ברמת השיח, המכונה רסיגניפיקציה: ניכוס מושגים ביקורתיים בדרך המעקרת אותם מכל אפשרות לשינוי מבני, ובו בזמן מקנה לפרקטיקות ההפליה החדשות חזות פרוגרסיבית וליברלית. בילסקי ובלוך טוענות כי האפשרות לרסיגניפקציה אינה פרי של טעות אסטרטגית, אלא היא אינהרנטית למפגש שבין תיאוריה ביקורתית ומשפט. ולכן, במקום לנסות למנוע את התופעה, המאמר מציע כי יש בכוחה של התיאוריה הביקורתית לחשוף את פעולת הרסיגניפיקציה ולרתום אותה לטובת קבוצות מוחלשות ומודרות.

    20.00

    במאמר זה חוזרות ליאורה בילסקי ועפרה בלוך אל המסה "מחשבה ביקורתית בצל המשפט" משנת 2012 על מנת לבחון מחדש את שאלת הקשר בין חשיבה ביקורתית לרפורמה משפטית. המאמר הנוכחי מוקדש לבחינת השינויים שצמחו בשנים האחרונות במנגנון ההפליה בישראל, בתגובה לביקורת ולהגבלות המשפטיות על הפליה מדינתית מסורתית. ההפליה החדשה, המכונה במאמר זה "הפליה ניאו-ליברלית", פועלת באמצעות הפרטה מוגברת של סמכויות הממשלה והפעלת היגיון שוקי בחלוקת משאבים ציבוריים. אל מנגנונים אלה, המטשטשים את קיומה של הפליה, נוסף שינוי ברמת השיח, המכונה רסיגניפיקציה: ניכוס מושגים ביקורתיים בדרך המעקרת אותם מכל אפשרות לשינוי מבני, ובו בזמן מקנה לפרקטיקות ההפליה החדשות חזות פרוגרסיבית וליברלית. בילסקי ובלוך טוענות כי האפשרות לרסיגניפקציה אינה פרי של טעות אסטרטגית, אלא היא אינהרנטית למפגש שבין תיאוריה ביקורתית ומשפט. ולכן, במקום לנסות למנוע את התופעה, המאמר מציע כי יש בכוחה של התיאוריה הביקורתית לחשוף את פעולת הרסיגניפיקציה ולרתום אותה לטובת קבוצות מוחלשות ומודרות.