• פוסטהומניזם: פרומתיאוס ונקמת הדקונסטרוקציה

    פוסטהומניזם איננו עוד אופנה פילוסופית, אלא אפיסטמולוגיה חדשה המערערת על ההפרדה בין המדעים למדעי הרוח, מתוך הטלת ספק בהנחה של הנאורות בדבר מרכזיותו של האדם בסדרי העולם. לכאורה הפוסטהומניזם הביקורתי והטרנסהומניזם מחזיקים בעמדות מנוגדות על הרצף שבין הערעור על הגדרת ה"אנושי" ובין הניסיון לפרוץ את גבולותיה הלכה למעשה. עם זאת, מאמר זה מטיל ספק ביכולת של ההומניזם לעשות דקונסטרוקציה מבלי לפרק, במובן המטריאלי, גם את האדם; במילים אחרות, המאמר טוען שהפוסטהומניסטי הוא בהכרח גם פוסט-אנושי. הפוסטהומניזם מוצג במאמר כתגובה ניאו-מטריאליסטית לפוסטמודרניזם, באמצעות שלושה נרטיבים סותרים ומשלימים לסירוגין: הטענה כי מעולם לא היינו אנושיים, ההתחקות על התהליכים שבאמצעותם כבר הפכנו לפוסט-אנושיים, והתחזית כי בעתיד נהפוך לפוסט-אנושיים. באמצעות דיון במקרה הבוחן הישראלי של "טבעונות ימנית", המאמר מציע שכוח המשיכה של הפוסטהומניזם טמון בדיוק באותן סתירות פנימיות המאפשרות לרקוד על שתי החתונות ובה בעת להתנגד למוסד הנישואים.

    חינם!

    פוסטהומניזם איננו עוד אופנה פילוסופית, אלא אפיסטמולוגיה חדשה המערערת על ההפרדה בין המדעים למדעי הרוח, מתוך הטלת ספק בהנחה של הנאורות בדבר מרכזיותו של האדם בסדרי העולם. לכאורה הפוסטהומניזם הביקורתי והטרנסהומניזם מחזיקים בעמדות מנוגדות על הרצף שבין הערעור על הגדרת ה"אנושי" ובין הניסיון לפרוץ את גבולותיה הלכה למעשה. עם זאת, מאמר זה מטיל ספק ביכולת של ההומניזם לעשות דקונסטרוקציה מבלי לפרק, במובן המטריאלי, גם את האדם; במילים אחרות, המאמר טוען שהפוסטהומניסטי הוא בהכרח גם פוסט-אנושי. הפוסטהומניזם מוצג במאמר כתגובה ניאו-מטריאליסטית לפוסטמודרניזם, באמצעות שלושה נרטיבים סותרים ומשלימים לסירוגין: הטענה כי מעולם לא היינו אנושיים, ההתחקות על התהליכים שבאמצעותם כבר הפכנו לפוסט-אנושיים, והתחזית כי בעתיד נהפוך לפוסט-אנושיים. באמצעות דיון במקרה הבוחן הישראלי של "טבעונות ימנית", המאמר מציע שכוח המשיכה של הפוסטהומניזם טמון בדיוק באותן סתירות פנימיות המאפשרות לרקוד על שתי החתונות ובה בעת להתנגד למוסד הנישואים.


  • ברוכים הבאים לעידן האדם: מדעי הטבע, מדעי החברה ואתגרי החשיבה הסביבתית

    כמו כל יצור חי, גם האדם השפיע על סביבתו והושפע ממנה משחר קיומו. ואולם כיום, חותמו של ההומו ספיאנס על הסביבה עמוק, חריף ומקיף יותר מזה של כל יצור חי אחר – עד כדי שינוי תצורתו הפיזית של כדור הארץ כולו, על מימיו, אווירו ויבשותיו.

    טבעה ההדדי של ההשפעה בין האדם לסביבה מביא לכך שבעיות פיזיות, חברתיות ותפיסתיות גם הן קשורות אלו באלו; מאמר זה מתמקד בפן החברתי של הבעיות הסביבתיות בתקופתנו. אחרי סקירה כללי של מצב הסביבה העולמי כיום, המאמר בוחן את הבעיות הסביבתיות-חברתיות העיקריות של ימינו דרך ארבע זוויות – אנרגיה; כלכלה, צריכה ו"צמיחה"; "פיתוח"; וממשל ומדיניות. כל אחת מהזוויות נבחנת הן ברמה העולמית והן ברמה המקומית. בסיכום המאמר מעלה כמה שאלות ותהיות בדבר מקומו של האדם בעולם, לנוכח הבעיות הנזכרות.

    20.00

    כמו כל יצור חי, גם האדם השפיע על סביבתו והושפע ממנה משחר קיומו. ואולם כיום, חותמו של ההומו ספיאנס על הסביבה עמוק, חריף ומקיף יותר מזה של כל יצור חי אחר – עד כדי שינוי תצורתו הפיזית של כדור הארץ כולו, על מימיו, אווירו ויבשותיו.

    טבעה ההדדי של ההשפעה בין האדם לסביבה מביא לכך שבעיות פיזיות, חברתיות ותפיסתיות גם הן קשורות אלו באלו; מאמר זה מתמקד בפן החברתי של הבעיות הסביבתיות בתקופתנו. אחרי סקירה כללי של מצב הסביבה העולמי כיום, המאמר בוחן את הבעיות הסביבתיות-חברתיות העיקריות של ימינו דרך ארבע זוויות – אנרגיה; כלכלה, צריכה ו"צמיחה"; "פיתוח"; וממשל ומדיניות. כל אחת מהזוויות נבחנת הן ברמה העולמית והן ברמה המקומית. בסיכום המאמר מעלה כמה שאלות ותהיות בדבר מקומו של האדם בעולם, לנוכח הבעיות הנזכרות.


  • ביו-פוליטיקה: תיאוריה פוליטית של היומיום

    מהם החיים בעידן של חוסר הפרדה בין האישי והציבורי, הפרטי והגלוי, הגוף והחוק, האדם והמדינה? שאלות אלה עומדות במרכזה של התיאוריה הביו-פוליטית. תיאוריה זו, הנטועה במושגי מפתח משנות העשרים של המאה העשרים ובמשבר הדמוקרטיה בתקופה שבין מלחמות העולם, פרצה לחיינו באמצע שנות השבעים עם סדרת כתבים של ההוגה הצרפתי מישל פוקו. מאז היא הפכה לקול מרכזי בשדות של תיאוריה פוליטית, תיאולוגיה פוליטית, תיאוריה של הגוף, היסטוריה ותיאוריה של הטכנולוגיה, כלכלה פוליטית ותיאוריה של המשפט. עולמות אלה נפגשים במדינה הביו-פוליטית של ההווה, כך מראים לנו היום שורה של הוגים, מג'ורג'יו אגמבן ורוברטו אספוסיטו ועד ונדי בראון וסלבוי ז'יז'ק.

    התיאוריה הביו-פוליטית מציעה מפגש מרתק וחיוני, מפרספקטיבה שחוצה גבולות של זהות ואידיאולוגיה, עבור כל מי שמתעניין בהיסטוריה הרצחנית של המאה העשרים ובתרבות המעקב של תחילת המאה העשרים ואחת. היא מפגישה בין "החיים העירומים" ובין החיים הפוליטיים והחברתיים בהקשר חדשני ועכשווי, שמשותף ל"שמאל" ול"ימין". בהקשר המקומי התיאוריה הביו-פוליטית מציעה לשקול את הטענה ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא למעשה מעבדה של "מצב מצור" ו"חוקי חירום".

    20.00

    מהם החיים בעידן של חוסר הפרדה בין האישי והציבורי, הפרטי והגלוי, הגוף והחוק, האדם והמדינה? שאלות אלה עומדות במרכזה של התיאוריה הביו-פוליטית. תיאוריה זו, הנטועה במושגי מפתח משנות העשרים של המאה העשרים ובמשבר הדמוקרטיה בתקופה שבין מלחמות העולם, פרצה לחיינו באמצע שנות השבעים עם סדרת כתבים של ההוגה הצרפתי מישל פוקו. מאז היא הפכה לקול מרכזי בשדות של תיאוריה פוליטית, תיאולוגיה פוליטית, תיאוריה של הגוף, היסטוריה ותיאוריה של הטכנולוגיה, כלכלה פוליטית ותיאוריה של המשפט. עולמות אלה נפגשים במדינה הביו-פוליטית של ההווה, כך מראים לנו היום שורה של הוגים, מג'ורג'יו אגמבן ורוברטו אספוסיטו ועד ונדי בראון וסלבוי ז'יז'ק.

    התיאוריה הביו-פוליטית מציעה מפגש מרתק וחיוני, מפרספקטיבה שחוצה גבולות של זהות ואידיאולוגיה, עבור כל מי שמתעניין בהיסטוריה הרצחנית של המאה העשרים ובתרבות המעקב של תחילת המאה העשרים ואחת. היא מפגישה בין "החיים העירומים" ובין החיים הפוליטיים והחברתיים בהקשר חדשני ועכשווי, שמשותף ל"שמאל" ול"ימין". בהקשר המקומי התיאוריה הביו-פוליטית מציעה לשקול את הטענה ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא למעשה מעבדה של "מצב מצור" ו"חוקי חירום".


  • מדע הדתות בעולם פוסט-חילוני: הקשרים גלובליים ומקומיים

    המאמר מציע סקירה קצרה ובלתי ממצה של תחום הדעת הקרוי מדע הדתות, ומשרטט את קווי המתאר וההתפתחות העיקריים שלו מראשיתו בסוף המאה השמונה-עשרה ועד ימינו. המאמר עומד על הסיבות העיקריות להיעדרו של מדע הדתות מן האקדמיה הישראלית עד לשנים האחרונות ממש, סיבות הקשורות הן במעמדם הייחודי של "מדעי היהדות" באוניברסיטאות בארץ והן בחסרונו של פלורליזם דתי בחברה הישראלית. לבסוף המאמר מעלה את הטענה כי בהקשרים הפוליטיים והחברתיים הנוכחיים – הן ברמה המקומית והן ברמה העולמית – נדרשת חשיבה מחדש על קטגוריות של דת ודתיות, וכי תובנות וכלים ביקורתיים המגיעים מתוך תחום לימודי הדתות מאפשרים חשיבה כזו ומעשירים אותה.

    20.00

    המאמר מציע סקירה קצרה ובלתי ממצה של תחום הדעת הקרוי מדע הדתות, ומשרטט את קווי המתאר וההתפתחות העיקריים שלו מראשיתו בסוף המאה השמונה-עשרה ועד ימינו. המאמר עומד על הסיבות העיקריות להיעדרו של מדע הדתות מן האקדמיה הישראלית עד לשנים האחרונות ממש, סיבות הקשורות הן במעמדם הייחודי של "מדעי היהדות" באוניברסיטאות בארץ והן בחסרונו של פלורליזם דתי בחברה הישראלית. לבסוף המאמר מעלה את הטענה כי בהקשרים הפוליטיים והחברתיים הנוכחיים – הן ברמה המקומית והן ברמה העולמית – נדרשת חשיבה מחדש על קטגוריות של דת ודתיות, וכי תובנות וכלים ביקורתיים המגיעים מתוך תחום לימודי הדתות מאפשרים חשיבה כזו ומעשירים אותה.


  • למי אני עמל? גלובליזציה וספרות עולם עברית בת זמננו

    החל מסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת חלה עלייה חדה בהיקף התרגומים של ספרות עברית חדשה אל השפות הדומיננטיות של המרכזים הספרותיים של העולם המערבי: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, הולנדית, איטלקית. כך, חלק ניכר מהספרות העברית בת זמננו הופכת לספרות שתנאי כתיבתה, הפצתה וקריאתה הם תנאים של מרחב ספרותי עולמי בתרגום. תרגומה של "ספרות עולם עברית" אינו שלב שני ועוקב, אלא הוא מובלע בתוך תנאי ייצורה, הפצתה וצריכתה. תנאים עולמיים שמקנים לספרות העברית כוח ומעמד במרחב הספרותי העולמי, בשילוב עם היחלשותה במרחב הספרותי המקומי והעברי, ממשיכים גם הם לשנות את מאזן הכוחות והקדימויות בין תרגום ומקור. המאמר משרטט את התמורות הללו, מעלה כמה שאלות מרכזיות וקורא למחקר הספרות העברית העכשווי לעסוק בהן.

    20.00

    החל מסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת חלה עלייה חדה בהיקף התרגומים של ספרות עברית חדשה אל השפות הדומיננטיות של המרכזים הספרותיים של העולם המערבי: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, הולנדית, איטלקית. כך, חלק ניכר מהספרות העברית בת זמננו הופכת לספרות שתנאי כתיבתה, הפצתה וקריאתה הם תנאים של מרחב ספרותי עולמי בתרגום. תרגומה של "ספרות עולם עברית" אינו שלב שני ועוקב, אלא הוא מובלע בתוך תנאי ייצורה, הפצתה וצריכתה. תנאים עולמיים שמקנים לספרות העברית כוח ומעמד במרחב הספרותי העולמי, בשילוב עם היחלשותה במרחב הספרותי המקומי והעברי, ממשיכים גם הם לשנות את מאזן הכוחות והקדימויות בין תרגום ומקור. המאמר משרטט את התמורות הללו, מעלה כמה שאלות מרכזיות וקורא למחקר הספרות העברית העכשווי לעסוק בהן.


  • לקרוא את פני השטח: תיאוריה ללא ביקורת?

    האם תיתכן תיאוריה ללא ביקורת? בשנים האחרונות שורה של מניפסטים ספרותיים קוראים לאמץ פרקטיקות או תובנות אתיות מחקריות חדשות, בין השאר תחת הכותרת "קריאת פני השטח" או "פוסט-קריטיק". פרקטיקות אלו גורסות כי במקום קריאה החותרת תחת הטקסט יש לתת את הדעת דווקא על מה שהטקסט אומר בגלוי. הן מדגישות את הקיים על פני הנעדר; את תיאור הדברים כהווייתם על פני פרשנותם; את הטקסט על פני הסאבטקסט. באמצעות קריאה בספרו של אסף ענברי הביתה (2009) – רומן שעושה שימוש מרתק, הן בצורה והן בתוכן, במתח שבין פני השטח לבין עומק – המחברת מפתחת את הביקורת שלה על מגמות אלו, כדי להצביע על האפשרויות הגלומות במחשבה

    חינם!

    האם תיתכן תיאוריה ללא ביקורת? בשנים האחרונות שורה של מניפסטים ספרותיים קוראים לאמץ פרקטיקות או תובנות אתיות מחקריות חדשות, בין השאר תחת הכותרת "קריאת פני השטח" או "פוסט-קריטיק". פרקטיקות אלו גורסות כי במקום קריאה החותרת תחת הטקסט יש לתת את הדעת דווקא על מה שהטקסט אומר בגלוי. הן מדגישות את הקיים על פני הנעדר; את תיאור הדברים כהווייתם על פני פרשנותם; את הטקסט על פני הסאבטקסט. באמצעות קריאה בספרו של אסף ענברי הביתה (2009) – רומן שעושה שימוש מרתק, הן בצורה והן בתוכן, במתח שבין פני השטח לבין עומק – המחברת מפתחת את הביקורת שלה על מגמות אלו, כדי להצביע על האפשרויות הגלומות במחשבה


  • מהאחר אל הכפיל: הפילוסופיה הקונטיננטלית בין מטפיזיקת-חסר למטפיזיקת-יתר

    הפילוסופיה הקונטיננטלית במאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, כך מציע המאמר, נעה בין שני קטבים מנוגדים: מטפיזיקת-יתר ומטפיזיקת-חסר. מטפיזיקת-יתר מחפשת אידיאל של אין-סוף ומלאות, אך מתנתקת מהכאן והעכשיו לטובת אחר רדיקלי כלשהו; ואילו מטפיזיקת-חסר מכחישה את הצורך באחר הרדיקלי כאידיאל חיפוש ותשוקה, ורואה את הכאן והעכשיו האימננטי בתור האופק היחיד של המחשבה. המחברים טוענים כי שני קטבים אלה ניזונים מפער ומשארית בין התפיסה האנושית לבין העולם, שארית שהפילוסופיה נוטה לייחס לגורם טרנסצנדנטי (מטפיזיקת-יתר) או אימננטי (מטפיזיקת-חסר), בלי להביא בחשבון את היחס החיוני בין שני הקצוות. לשם כך המאמר מציע בסופו להעמיד במרכז הפילוסופיה דמות ספרותית וקיומית המגלמת את המתח בין חוץ ופנים, הלוא היא הכפיל: יצור שהוא אני ולא אני, אני ואחר. הכפיל שומר על השארית מעצם הגדרתו, שכן הוא אינו ניתן להטמעה בתוך האני, אך גם מונע חמיקה לעבר חוץ מוחלט. העמידה אל מול הכפיל עשויה אפוא למלא מחדש את מצבריה המדולדלים של הפילוסופיה הקונטיננטלית ולאפשר לה לחזור לשאלות הוותיקות בדבר זהות ואחרות מתוך כוחות מחודשים.

    20.00

    הפילוסופיה הקונטיננטלית במאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, כך מציע המאמר, נעה בין שני קטבים מנוגדים: מטפיזיקת-יתר ומטפיזיקת-חסר. מטפיזיקת-יתר מחפשת אידיאל של אין-סוף ומלאות, אך מתנתקת מהכאן והעכשיו לטובת אחר רדיקלי כלשהו; ואילו מטפיזיקת-חסר מכחישה את הצורך באחר הרדיקלי כאידיאל חיפוש ותשוקה, ורואה את הכאן והעכשיו האימננטי בתור האופק היחיד של המחשבה. המחברים טוענים כי שני קטבים אלה ניזונים מפער ומשארית בין התפיסה האנושית לבין העולם, שארית שהפילוסופיה נוטה לייחס לגורם טרנסצנדנטי (מטפיזיקת-יתר) או אימננטי (מטפיזיקת-חסר), בלי להביא בחשבון את היחס החיוני בין שני הקצוות. לשם כך המאמר מציע בסופו להעמיד במרכז הפילוסופיה דמות ספרותית וקיומית המגלמת את המתח בין חוץ ופנים, הלוא היא הכפיל: יצור שהוא אני ולא אני, אני ואחר. הכפיל שומר על השארית מעצם הגדרתו, שכן הוא אינו ניתן להטמעה בתוך האני, אך גם מונע חמיקה לעבר חוץ מוחלט. העמידה אל מול הכפיל עשויה אפוא למלא מחדש את מצבריה המדולדלים של הפילוסופיה הקונטיננטלית ולאפשר לה לחזור לשאלות הוותיקות בדבר זהות ואחרות מתוך כוחות מחודשים.


  • מעבר לקורבנות ולפוגעים: התרומה של רעיונות פסיכואנליטיים על טראומה ועדוּת לביקורת האלימות הפוליטית

    עם תום המאה העשרים, שזכתה לכינוי "המאה של הטראומה", היה אפשר לזהות התפתחויות משמעותיות בספרות הפסיכואנליטית על טראומה בהשפעת מגמות שונות בשיח הטראומה הביקורתי ששגשג מחוץ לשדה הקליני. חידושים אלה התאפיינו בניסיון לשכלל את החיבור בין התפיסה הטיפולית ובין הקשריה הפוליטיים ולהביא בחשבון יחסי כוח חברתיים המשפיעים על תהליכים נפשיים ומכוננים אותם. בפרט, החיבור של מושג הטראומה עם מושג העדוּת סייע לכותבות פסיכואנליטיות מהזרם ההתייחסותי להפנות תשומת לב טיפולית לעוולות שלא זכו להכרה פוליטית ולהיבטים חברתיים מוכחשים של סבל ואובדן על רקע דיכוי מתמשך.

    המאמר מציג התפתחויות חשובות אלה, ובהמשך מתוארים בו כמה סכנות אתיות ואתגרים העולים מהמפגש בין הפסיכואנליטי לפוליטי, לנוכח הכתיבה הביקורתית על מוסד העדות. קשיים אלה יוצגו על רקע סוגיה סבוכה שזכתה לתשומת לב ביקורתית מעטה יחסית – עדותו של הפוגע וההכרה החברתית בטראומה שלו. נושא זה מעלה הסתייגויות רבות, ובראשן החשש המובן כי הקשבה לעדותו ולסבלו של מי שהפעיל אלימות משמעה פטירתו מאחריות והזנחת התמיכה בקורבנותיו. הבעייתיות תודגם בהקשר של לוחמים ישראלים שנשלחו ונשלחים בשם החברה להפעיל אלימות פוליטית, אשר מייצרת אצל קורבנותיה הפלסטינים טראומה עיקשת ומתמשכת.

    הדיון יסייע לזהות פער שהולך ונוצר מחדש בין הכתיבה הביקורתית החוץ-אנליטית לבין השיח הטיפולי: בעוד הראשונה נוטה להתמקד בממד האתי של עדויות הפוגעים ולגנות עיסוק בסבל שלהם, הספרות הקלינית מציעה עמדה לא שיפוטית. עמדה אחרונה זו, שגלומה בה הבטחה לאפשר תהליכי עיבוד ושינוי עמוקים, מעוררת לעיתים אי-נוחות שכן היא אינה מתנה את ההקשבה לפוגע במחויבות מוסרית שלו כלפי הנפגע. בסיום המאמר מודגש הפער בין ההשתהות שמתאפשרת בדל"ת האמות של הקליניקה הטיפולית ובין תהליכים המתאפשרים בפרהסיה, ומוצג כהזמנה לכותבות הפסיכואנליטיות העכשוויות להמשיך ולשקוד על החיבור בין הספֵרות הללו, במטרה לתרום למאמץ הביקורתי ולהתמודדות עם האלימות הפוליטית השבה ומתפרצת בחזרה כפייתית.

    20.00

    עם תום המאה העשרים, שזכתה לכינוי "המאה של הטראומה", היה אפשר לזהות התפתחויות משמעותיות בספרות הפסיכואנליטית על טראומה בהשפעת מגמות שונות בשיח הטראומה הביקורתי ששגשג מחוץ לשדה הקליני. חידושים אלה התאפיינו בניסיון לשכלל את החיבור בין התפיסה הטיפולית ובין הקשריה הפוליטיים ולהביא בחשבון יחסי כוח חברתיים המשפיעים על תהליכים נפשיים ומכוננים אותם. בפרט, החיבור של מושג הטראומה עם מושג העדוּת סייע לכותבות פסיכואנליטיות מהזרם ההתייחסותי להפנות תשומת לב טיפולית לעוולות שלא זכו להכרה פוליטית ולהיבטים חברתיים מוכחשים של סבל ואובדן על רקע דיכוי מתמשך.

    המאמר מציג התפתחויות חשובות אלה, ובהמשך מתוארים בו כמה סכנות אתיות ואתגרים העולים מהמפגש בין הפסיכואנליטי לפוליטי, לנוכח הכתיבה הביקורתית על מוסד העדות. קשיים אלה יוצגו על רקע סוגיה סבוכה שזכתה לתשומת לב ביקורתית מעטה יחסית – עדותו של הפוגע וההכרה החברתית בטראומה שלו. נושא זה מעלה הסתייגויות רבות, ובראשן החשש המובן כי הקשבה לעדותו ולסבלו של מי שהפעיל אלימות משמעה פטירתו מאחריות והזנחת התמיכה בקורבנותיו. הבעייתיות תודגם בהקשר של לוחמים ישראלים שנשלחו ונשלחים בשם החברה להפעיל אלימות פוליטית, אשר מייצרת אצל קורבנותיה הפלסטינים טראומה עיקשת ומתמשכת.

    הדיון יסייע לזהות פער שהולך ונוצר מחדש בין הכתיבה הביקורתית החוץ-אנליטית לבין השיח הטיפולי: בעוד הראשונה נוטה להתמקד בממד האתי של עדויות הפוגעים ולגנות עיסוק בסבל שלהם, הספרות הקלינית מציעה עמדה לא שיפוטית. עמדה אחרונה זו, שגלומה בה הבטחה לאפשר תהליכי עיבוד ושינוי עמוקים, מעוררת לעיתים אי-נוחות שכן היא אינה מתנה את ההקשבה לפוגע במחויבות מוסרית שלו כלפי הנפגע. בסיום המאמר מודגש הפער בין ההשתהות שמתאפשרת בדל"ת האמות של הקליניקה הטיפולית ובין תהליכים המתאפשרים בפרהסיה, ומוצג כהזמנה לכותבות הפסיכואנליטיות העכשוויות להמשיך ולשקוד על החיבור בין הספֵרות הללו, במטרה לתרום למאמץ הביקורתי ולהתמודדות עם האלימות הפוליטית השבה ומתפרצת בחזרה כפייתית.


  • משפט מדומיין: חברה אזרחית, ספרות וצדק מעברי ביקורתי בישראל

    התחום של "צדק מעברי" (transitional justice), אשר בוחן כיצד חברות מתמודדות עם מורשת של סכסוכים והפרות המוניות של זכויות אדם, צמח בעשורים האחרונים בקצב מטאורי. כתחום שעניינו בעיקר בשלב שאחרי – אחרי המעבר מסכסוך לשלום, אחרי נפילתו של משטר דכאני – או בהתמודדות עם עוולות העבר, שיח הצדק המעברי ועקרונותיו נראים במבט ראשון תלושים ממציאות הסכסוך הישראלי–פלסטיני המתמשך. ואף על פי כן, המאמר מזהה ומנתח אופנים שונים שבהם החלו תמות של צדק מעברי להופיע בשיח הישראלי בשתי זירות מקבילות: בפעילותם של ארגוני חברה אזרחית וביצירות ספרות. בעוד במדינות אחרות בעולם הזרז לצמיחת שיח של צדק מעברי היה השלמת תהליכי שלום, המחברים טוענים כי בנסיבות המקומיות נוצר מצב פרדוקסלי שבו דווקא משום שתהליך אוסלו כשל והמשא ומתן לשלום שוב אינו אפשרות מיידית, נפתח מרחב ביקורתי לעיסוק בשאלות של אחריות היסטורית לעוולות. בהיעדר אפשרות לבחון שאלות אלו בזירה המשפטית הרשמית, בחינת עוולות העבר מועתקת לזירות חלופיות, אשר המשותף להן הוא דימיוּן והטרמה של הליכי צדק מעברי. המאמר בוחן כיצד התמות המעבריות באות לידי ביטוי במנגנונים לא רשמיים של החברה האזרחית וביצירות ספרות בעידן פוסט-אוסלו.

    20.00

    התחום של "צדק מעברי" (transitional justice), אשר בוחן כיצד חברות מתמודדות עם מורשת של סכסוכים והפרות המוניות של זכויות אדם, צמח בעשורים האחרונים בקצב מטאורי. כתחום שעניינו בעיקר בשלב שאחרי – אחרי המעבר מסכסוך לשלום, אחרי נפילתו של משטר דכאני – או בהתמודדות עם עוולות העבר, שיח הצדק המעברי ועקרונותיו נראים במבט ראשון תלושים ממציאות הסכסוך הישראלי–פלסטיני המתמשך. ואף על פי כן, המאמר מזהה ומנתח אופנים שונים שבהם החלו תמות של צדק מעברי להופיע בשיח הישראלי בשתי זירות מקבילות: בפעילותם של ארגוני חברה אזרחית וביצירות ספרות. בעוד במדינות אחרות בעולם הזרז לצמיחת שיח של צדק מעברי היה השלמת תהליכי שלום, המחברים טוענים כי בנסיבות המקומיות נוצר מצב פרדוקסלי שבו דווקא משום שתהליך אוסלו כשל והמשא ומתן לשלום שוב אינו אפשרות מיידית, נפתח מרחב ביקורתי לעיסוק בשאלות של אחריות היסטורית לעוולות. בהיעדר אפשרות לבחון שאלות אלו בזירה המשפטית הרשמית, בחינת עוולות העבר מועתקת לזירות חלופיות, אשר המשותף להן הוא דימיוּן והטרמה של הליכי צדק מעברי. המאמר בוחן כיצד התמות המעבריות באות לידי ביטוי במנגנונים לא רשמיים של החברה האזרחית וביצירות ספרות בעידן פוסט-אוסלו.


  • קולוניאליזם התיישבותי, נקודת המבט הילידית והסוציולוגיה של ייצור ידע בישראל/פלסטין

    המאמר מתחקה אחר חזרתה של הפרדיגמה הקולוניאלית-התיישבותית במדעי החברה והרוח בישראל ובוחן את התפתחותה, ומתמקד בשתי הזירות העיקריות שבהן נוסחה ביקורת חריפה על הציונות ועל גרסתה הרשמית לאירועי 1948 – הסוציולוגיה וההיסטוריה. המאמר מציע שלושה טיעונים עיקריים. ראשית, הופעתה המחודשת של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי בהקשר המקומי נעוצה בתמורות שהתחוללו בפוליטיקה הפלסטינית בישראל. שנית, בניגוד למגמות כמו פוסט-ציונות, ההיסטוריונים החדשים, הסוציולוגיה הביקורתית והתיאוריה הפוסטקולוניאלית – שהתמקדו באירועי 1948 או בביקורת על ההגמוניה האשכנזית – האימוץ המחודש של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי איננו מונהג על ידי חוקרים ישראלים או יהודים, אלא מדובר בפרויקט מחקרי שמובל בעיקר על ידי חוקרים פלסטינים אזרחי ישראל ומרכזי מחקר פלסטיניים בישראל. שלישית, חוקרים ביקורתיים ופוסט-ציונים, שחקרו את הסכסוך במסגרת הקולוניאלית-התיישבותית, נטו לתאר את ההיבט הקולוניאלי של היחסים בישראל כמרכיב בהיסטוריה של המקום בעבר ולא כתהליך מתמשך בהווה. יתר על כן, המחקרים הקודמים נטו להתמקד בתנועה הציונית, בישראלים ובמעשיהם, ואילו הפלסטינים נעדרו מהניתוח או נותרו מחוץ לו. הגל המחקרי החדש, לעומת זאת, מתאפיין בחזרת הפלסטינים הן להיסטוריה – לא רק כקורבנות, אלא כשחקנים היסטוריים, שהתנגדותם לפרויקט הציוני לקחה חלק בעיצובו – והן להיסטוריוגרפיה ולמחקר הסוציולוגי כחוקרים מעורבים. כאן, אטען בסוף המאמר, עולה האפשרות להתהפכות המבט ולהפיכתן של הציונות ושל ישראל לאובייקטים של מחקר מנקודת מבטם של קורבנותיהן הפלסטינים. המאמר מסתיים בסימון כיווני מחקר חדשים באמצעות פנומנולוגיה של היחסים בין האזרחים הפלסטינים בישראל לבין החברה הישראלית.

    20.00

    המאמר מתחקה אחר חזרתה של הפרדיגמה הקולוניאלית-התיישבותית במדעי החברה והרוח בישראל ובוחן את התפתחותה, ומתמקד בשתי הזירות העיקריות שבהן נוסחה ביקורת חריפה על הציונות ועל גרסתה הרשמית לאירועי 1948 – הסוציולוגיה וההיסטוריה. המאמר מציע שלושה טיעונים עיקריים. ראשית, הופעתה המחודשת של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי בהקשר המקומי נעוצה בתמורות שהתחוללו בפוליטיקה הפלסטינית בישראל. שנית, בניגוד למגמות כמו פוסט-ציונות, ההיסטוריונים החדשים, הסוציולוגיה הביקורתית והתיאוריה הפוסטקולוניאלית – שהתמקדו באירועי 1948 או בביקורת על ההגמוניה האשכנזית – האימוץ המחודש של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי איננו מונהג על ידי חוקרים ישראלים או יהודים, אלא מדובר בפרויקט מחקרי שמובל בעיקר על ידי חוקרים פלסטינים אזרחי ישראל ומרכזי מחקר פלסטיניים בישראל. שלישית, חוקרים ביקורתיים ופוסט-ציונים, שחקרו את הסכסוך במסגרת הקולוניאלית-התיישבותית, נטו לתאר את ההיבט הקולוניאלי של היחסים בישראל כמרכיב בהיסטוריה של המקום בעבר ולא כתהליך מתמשך בהווה. יתר על כן, המחקרים הקודמים נטו להתמקד בתנועה הציונית, בישראלים ובמעשיהם, ואילו הפלסטינים נעדרו מהניתוח או נותרו מחוץ לו. הגל המחקרי החדש, לעומת זאת, מתאפיין בחזרת הפלסטינים הן להיסטוריה – לא רק כקורבנות, אלא כשחקנים היסטוריים, שהתנגדותם לפרויקט הציוני לקחה חלק בעיצובו – והן להיסטוריוגרפיה ולמחקר הסוציולוגי כחוקרים מעורבים. כאן, אטען בסוף המאמר, עולה האפשרות להתהפכות המבט ולהפיכתן של הציונות ושל ישראל לאובייקטים של מחקר מנקודת מבטם של קורבנותיהן הפלסטינים. המאמר מסתיים בסימון כיווני מחקר חדשים באמצעות פנומנולוגיה של היחסים בין האזרחים הפלסטינים בישראל לבין החברה הישראלית.


  • הפן הממשלי של הניאו-ליברליזם: אתגרים תיאורטיים

    ספרות הכלכלה הפוליטית רואה במשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 2008 הן את רגע התבוסה של הניאו-ליברליזם, שכן המשבר סיפק הוכחה ניצחת לאוזלת ידה של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, והן את ניצחונו הגדול של הניאו-ליברליזם, כיוון שהמדיניות הכלכלית לא השתנה באופן מהותי לאחר המשבר. מאמר זה גורס כי אף שהניאו-ליברליזם שרד באופן מרשים לאחר המשבר הכלכלי של 2008, הביטוי החשוב של הישרדות זו אינו שימור המדיניות הכלכלית – שדווקא חלו בה שינויים לא מבוטלים – אלא שימור וחיזוק סדרי הממשל הניאו-ליברלי של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות, שבמרכזם ניצבים חיזוק ההשפעה הפוליטית של ארגונים טכנוקרטיים והגבלת ההשפעה של אינטרסים קולקטיביים. בהמשך לכך המאמר גורס כי ביקורת הניאו-ליברליזם מחייבת התייחסות רצינית לפן הממשלי שלו, שהחלפתו היא אתגר מורכב יותר בהשוואה לפיתוח חלופות למדיניות הניאו-ליברלית.

    20.00

    ספרות הכלכלה הפוליטית רואה במשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 2008 הן את רגע התבוסה של הניאו-ליברליזם, שכן המשבר סיפק הוכחה ניצחת לאוזלת ידה של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, והן את ניצחונו הגדול של הניאו-ליברליזם, כיוון שהמדיניות הכלכלית לא השתנה באופן מהותי לאחר המשבר. מאמר זה גורס כי אף שהניאו-ליברליזם שרד באופן מרשים לאחר המשבר הכלכלי של 2008, הביטוי החשוב של הישרדות זו אינו שימור המדיניות הכלכלית – שדווקא חלו בה שינויים לא מבוטלים – אלא שימור וחיזוק סדרי הממשל הניאו-ליברלי של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות, שבמרכזם ניצבים חיזוק ההשפעה הפוליטית של ארגונים טכנוקרטיים והגבלת ההשפעה של אינטרסים קולקטיביים. בהמשך לכך המאמר גורס כי ביקורת הניאו-ליברליזם מחייבת התייחסות רצינית לפן הממשלי שלו, שהחלפתו היא אתגר מורכב יותר בהשוואה לפיתוח חלופות למדיניות הניאו-ליברלית.


  • עלייתו של הפמיניזם הניאו-ליברלי

    המאמר מתאר את עלייתו של פמיניזם ניאו-ליברלי ובוחן את השלכותיו הפוליטיות והחברתיות. באמצעות התחקות על ההיבטים השיחניים במניפסט הפמיניסטי לפרוץ קדימה, רב-המכר שכתבה מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מבקשת המחברת להסיק תובנות בדבר הדרכים שבהן הליברליזם המסורתי מגויס כיום כדי לייצר פמיניזם ניאו-ליברלי וסובייקט פמיניסטי חדש. הסובייקט הפמיניסטי מקבל על עצמו את מלוא האחריות לרווחתו (well-being) ולטיפול העצמי שלו (self-care), כשהוא מתבסס על יצירת איזון מאושר בין עבודה למשפחה, איזון הנשען על חישוב תמידי של עלות ותועלת. אפשר לראות בפמיניזם החדש הזה עוד תחום שהניאו-ליברליזם חלחל אליו וכונן לו גרסה משלו, ואולם המאמר מציע כי בה בעת הפמיניזם החדש גם משרת מטרה תרבותית מסוימת מאוד: הוא מרוקן את הפוטנציאל של הפמיניזם הליברלי לחשוף ולאתגר את הסתירות המכוננות של הדמוקרטיה הליברלית, ובכך מחזק עוד יותר את הרציונליות הניאו-ליברלית.

    20.00

    המאמר מתאר את עלייתו של פמיניזם ניאו-ליברלי ובוחן את השלכותיו הפוליטיות והחברתיות. באמצעות התחקות על ההיבטים השיחניים במניפסט הפמיניסטי לפרוץ קדימה, רב-המכר שכתבה מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מבקשת המחברת להסיק תובנות בדבר הדרכים שבהן הליברליזם המסורתי מגויס כיום כדי לייצר פמיניזם ניאו-ליברלי וסובייקט פמיניסטי חדש. הסובייקט הפמיניסטי מקבל על עצמו את מלוא האחריות לרווחתו (well-being) ולטיפול העצמי שלו (self-care), כשהוא מתבסס על יצירת איזון מאושר בין עבודה למשפחה, איזון הנשען על חישוב תמידי של עלות ותועלת. אפשר לראות בפמיניזם החדש הזה עוד תחום שהניאו-ליברליזם חלחל אליו וכונן לו גרסה משלו, ואולם המאמר מציע כי בה בעת הפמיניזם החדש גם משרת מטרה תרבותית מסוימת מאוד: הוא מרוקן את הפוטנציאל של הפמיניזם הליברלי לחשוף ולאתגר את הסתירות המכוננות של הדמוקרטיה הליברלית, ובכך מחזק עוד יותר את הרציונליות הניאו-ליברלית.