מאמר זה משרטט מפה של סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית עכשווית, כפי שהיא מעוצבת בשניים מהדיונים בהגות הפמיניסטית בשנים האחרונות. הדיון יתמקד בתפיסת מושג הביקורת בהקשר הפמיניסטי ויבחן אילו תצורות של סובייקטיבית פוליטית מתאפשרות מתוך הבנת הפעולה הביקורתית. בחלקו הראשון של המאמר אתמקד בשני דיונים: טיבה של ביקורת והקשר בין ביקורת לבין שלילה וערעור של אמיתות מקובלות; והשאלה אם ערכים משותפים יכולים לשמש בסיס לעשייה ולזהות פמיניסטית. אטען כי שני דיונים אלו מציגים תפיסה של סובייקטיבית פוליטית מעורערת שקשה לחיות אותה כהיבט של חיים פוליטיים. בחלקו השני של המאמר אטען כי תפיסת הביקורת של פוקו יכולה לשמש מקור פורה להבנת היחס בין ביקורת ובין סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית שמתגברת על הבעייתיות שעליה הצביע החלק הראשון. לסיום אראה בקצרה כיצד הניתוח שהוצג בחלקים הראשונים של המאמר רלוונטי לשיח הפמיניסטי בישראל.

לימודי פרפורמנס הם שדה של ידע ומחקר שהחל להתפתח במחלקות לתיאטרון ולדרמה בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, מתוך הבנה שפרפורמנס הוא לא רק שיטת הפעולה המיוחדת לאמנויות הבמה המתממשות כמופע (show) – ומה שמבדיל אותן משאר האמנויות שמייצרות אובייקטים – כי אם המנגנון המחולל של כלל ההתנהגויות ויחסי הגומלין האנושיים. לימודי פרפורמנס חוקרים את הצורות המגוונות שבהן פרפורמנס מייצר משמעות ומעצב את חיי היום-יום שלנו ועל כן הם בין-תחומיים מטבעם ומגשרים בין כמה דיסציפלינות: לימודי תיאטרון, לימודי תרבות, מדעי החברה, לימודי מגדר, פילוסופיה ועוד. המאמר סוקר את צמיחת לימודי הפרפורמנס כשדה של ידע ומחקר בזיקה למפנה הפרפורמטיבי במדעי החברה ובפילוסופיה של השפה, מציג כמה מטענותיו המרכזיות של שדה זה המשקפות תובנה חדשה, פרפורמטיבית, ביחס למציאות ולגילוייה, ועומד על נוכחותו, המוגבלת והלא מספקת עדיין, באקדמיה הישראלית כמתודולוגיה של מחקר איכותני וכפרקסיס ביקורתי.