נושא הדחיקה והעקירה מהעיר מקבל בשנים האחרונות נראות גוברת במדעי החברה והרוח. זו התפתחות מבורכת, אולם המחקר בתחום נשלט בעיקר בידי גישה ביקורתית קלאסית שעיקרה בהיגיון המנשל של הקפיטליזם ובתהליך הג'נטריפיקציה הנלווה אליו, בעיקר בערי ה"צפונמערב" הגלובלי. המאמר טוען כי הדחיקה והעקירה מהעיר, הגוברות בערי העולם, הפכו לתופעות מבניות שממסגרות את האזרחות העירונית העכשווית, וכי הן נובעות משילוב של מגוון הגיונות מבניים – חומריים, פוליטיים וחוקיים – ולא רק מכוחות השוק הקפיטליסטי. במאמר מודגש הצורך לאמץ גישות "דרומזרחיות", קרי כאלה המתמקדות בדינמיקות עירוניות שאופייניות לחברות לא-מערביות, מה שכונה בעבר "הפריפריה הגלובלית" או "העולם השלישי". המבט הזה מהפריפריה מדגיש את חשיבות האינטראקציה בין תכנון עירוני, היבטי זהות, מגדר, קולוניאליזם ולאומיות, וקפיטליזם (מקומי וגלובלי). אינטראקציה כזאת יוצרת סוגים חדשים של מרחבים אפורים ובהם מצבים שאנו מכנים דְחיקוּת ועֲקירוּת עירונית (urban displaceability), שהם חלק אינטגרלי מחוויית החיים בעיר. המאמר ממפה את מצבי הדחיקה והדחיקוּת הנוצרים במשטרים עירוניים בעידן הנוכחי. לטענתנו, דחיקה ועקירה מהעיר אינן רק אירועי מדיניות או תוצר של מאבקים אורבניים, אלא מצבים מבניים המהווים תשתית לאזרחות עירונית בעיר העכשווית. ניתוח זה מאפשר לנו להבחין בחזרתם של יחסים (ניאו-)קולוניאליים אל ליבה של העיר העכשווית, ולעמוד על חשיבות הדרום והמזרח הגלובליים כנקודות מבט אמפיריות ואתיות לניתוח ביקורתי של החברה העירונית ולהנעת התהליך לתיקונה.

פערי ההשכלה בין מזרחים לאשכנזים בישראל אינם מצטמצמים זה שנים, אולם אף שזוהי תופעה יציבה המחקר בעניינה חסר. החֶסֶר מותיר אותה בשטח הפקר הרמנויטי שמשגשג בו שיח סוציולוגי בין שתי עמדות מונוליתיות המזינות זו את זו: גישת החשד המבנית, הנפוצה אצל חוקרים וחוקרות רבים, וגישת המשמעות, שבישראל מייצג אותה ניסים מזרחי. מסה זו מציעה לטפח חשיבה תיאורטית הלקוחה מתחום הסוציולוגיה של הרגשות, תחום עשיר שאינו נפוץ בשיח הסוציולוגי בישראל,  כדי לבחון את הסוגיה האתנית בישראל מזווית חדשה. חשיבה כזאת עשויה לספק הסבר חי, פרגמטי ודיאלקטי לחוסר הניעות של מזרחים באמצעות השכלה, ולפיכך א יכולה לתרום רבות להתמודדות עם המשוכות התיאורטיות בנושא ולהסביר תופעות שנדמה כי הן סתומות וחמקמקות.

המסה סוקרת את ההסברים שמציעים השיחים הסוציולוגיים הקיימים לתופעת פערי ההשכלה ומציעה לה הסבר אורגני וישיר בהשראת הסוציולוגיה של הרגשות. מבין המערכות החשובות המשפיעות על המערך הרגשי אצל מזרחים היא בוחנת את מערכת החינוך, עולם התקשורת והסביבה החברתית הקרובה – שלושה אפרטוסים שאפשר לחשוד כי הם ממלאים תפקיד חשוב בהיעדר ההשכלה הגבוהה בקרב מזרחים בישראל בעשורים האחרונים.

הפילוסוף הלטינו-אמריקני הוותיק והנודע אנריקה דוסל הוא אבי הפילוסופיה של השחרור. לפי דוסל, הפילוסופיה של השחרור היא "פילוסופיה אשר תדע להגות את המציאות הזאת, את המציאות העולמית העכשווית, שלא מנקודת המבט של המרכז, של הכוח הפוליטי, הכלכלי או הצבאי, אלא ממה שמעבר לגבולו של העולם המרכזי העכשווי, מן הפריפריה". דוסל, יליד ארגנטינה ותושב מקסיקו, נמנה עם קבוצה לא קטנה של חוקרים, מהפכנים ואנשי רוח שצמחו באמריקה הלטינית במהלך המאה העשרים, בייחוד במחציתה השנייה, ואשר הציעו חלופות מן הדרום למחשבה ההגמונית האחידה של הצפון. עם קבוצה זו נמנים בין היתר המחנך הברזילאי פאולו פריירה, ההוגה המרקסיסטי הפרואני חוסה מריאטגי, המהפכן הארגנטיני-קובני ארנסטו "צ'ה" גווארה, הכומר הפרואני גוסטבו גוטיירס, הכומר ולוחם הגרילה הקולומביאני קמילו טורס והכלכלן הברזילאי טאוטוניו דוס סנטוס.

דוסל, חרף גילו, מוסיף ללמד, לכתוב ולפרסם. עד עתה פרסם קרוב לחמישים ספרים ויותר מ-400 מאמרים בתחומים רבים – פילוסופיה, מדע המדינה, תיאולוגיה, היסטוריה ועוד. רבות מתובנותיו נותרו תקפות למדי אף שהן בנות חצי מאה ויותר, ובהן עמדותיו הנוגעות לאמריקה הלטינית, טענותיו בדבר מקומן של הפריפריות במערכת הקפיטליסטית העולמית, הביקורת שלו על הפילוסופיה המערבית, והעדכונים בהגותו בעשור האחרון בשאלות של סביבה וקיימות.