מעבר לקורבנות ולפוגעים: התרומה של רעיונות פסיכואנליטיים על טראומה ועדוּת לביקורת האלימות הפוליטית
אפרת אבן-צור
עם תום המאה העשרים, שזכתה לכינוי "המאה של הטראומה", היה אפשר לזהות התפתחויות משמעותיות בספרות הפסיכואנליטית על טראומה בהשפעת מגמות שונות בשיח הטראומה הביקורתי ששגשג מחוץ לשדה הקליני. חידושים אלה התאפיינו בניסיון לשכלל את החיבור בין התפיסה הטיפולית ובין הקשריה הפוליטיים ולהביא בחשבון יחסי כוח חברתיים המשפיעים על תהליכים נפשיים ומכוננים אותם. בפרט, החיבור של מושג הטראומה עם מושג העדוּת סייע לכותבות פסיכואנליטיות מהזרם ההתייחסותי להפנות תשומת לב טיפולית לעוולות שלא זכו להכרה פוליטית ולהיבטים חברתיים מוכחשים של סבל ואובדן על רקע דיכוי מתמשך.
המאמר מציג התפתחויות חשובות אלה, ובהמשך מתוארים בו כמה סכנות אתיות ואתגרים העולים מהמפגש בין הפסיכואנליטי לפוליטי, לנוכח הכתיבה הביקורתית על מוסד העדות. קשיים אלה יוצגו על רקע סוגיה סבוכה שזכתה לתשומת לב ביקורתית מעטה יחסית – עדותו של הפוגע וההכרה החברתית בטראומה שלו. נושא זה מעלה הסתייגויות רבות, ובראשן החשש המובן כי הקשבה לעדותו ולסבלו של מי שהפעיל אלימות משמעה פטירתו מאחריות והזנחת התמיכה בקורבנותיו. הבעייתיות תודגם בהקשר של לוחמים ישראלים שנשלחו ונשלחים בשם החברה להפעיל אלימות פוליטית, אשר מייצרת אצל קורבנותיה הפלסטינים טראומה עיקשת ומתמשכת.
הדיון יסייע לזהות פער שהולך ונוצר מחדש בין הכתיבה הביקורתית החוץ-אנליטית לבין השיח הטיפולי: בעוד הראשונה נוטה להתמקד בממד האתי של עדויות הפוגעים ולגנות עיסוק בסבל שלהם, הספרות הקלינית מציעה עמדה לא שיפוטית. עמדה אחרונה זו, שגלומה בה הבטחה לאפשר תהליכי עיבוד ושינוי עמוקים, מעוררת לעיתים אי-נוחות שכן היא אינה מתנה את ההקשבה לפוגע במחויבות מוסרית שלו כלפי הנפגע. בסיום המאמר מודגש הפער בין ההשתהות שמתאפשרת בדל"ת האמות של הקליניקה הטיפולית ובין תהליכים המתאפשרים בפרהסיה, ומוצג כהזמנה לכותבות הפסיכואנליטיות העכשוויות להמשיך ולשקוד על החיבור בין הספֵרות הללו, במטרה לתרום למאמץ הביקורתי ולהתמודדות עם האלימות הפוליטית השבה ומתפרצת בחזרה כפייתית.