הטראומה והמדינה ב"בקומת הקרקע" מאת אהרן אפלפלד
חנן חבר
סיפורו של אהרן אפלפלד "בקומת קרקע" (שפורסם ב-1962 בקובץ עשן) מתרחש ברובו בתוך בית פלסטיני שנחרב במלחמת 1948. המאמר בוחן את המשמעויות העולות מן העובדה שהסיפור בוחר למקם את פליטי השואה בחורבה פלסטינית. מאמציה של המדינה למחוק את זיכרון הנכבה על ידי הריסת הבית הפלסטיני אמורים לתרום לחבירתם של פליטי השואה לישראליות, אבל המהלך הזה נכשל ומיקום זיכרון השואה באתר של זיכרון הנכבה הפלסטינית מייצר התנגדות לסמכותה של הזהות הישראלית. הדיבור מן השוליים מאפשר לאפלפלד להתרחק מן הטיפול המדחיק של המדינה הציונית בטראומת השואה ("משואה לתקומה") ובכך הוא מקנה, אולי בעל כורחו, קול לגורל הפלסטיני בנכבה. הסיבה לכך היא שרתיעתו של אפלפלד המהגר והפליט מהגיוס של טראומת השואה ומהמסגור של זיכרונה כזהותם האקסקלוסיבית של חברי מדינת הלאום היהודית, מהגרים שאמורים להפוך באחת לילידים, מביאה אותו להנכיח בדרך אגב את זיכרון הטראומה הפלסטינית מבלי לראות בו איום על זהותה של המדינה היהודית ועל צדקת קיומה. שתי הטראומות – זו של השואה וזו של הנכבה – אינן מוצבות אצל אפלפלד כבנות השוואה ולכן גם אינן מתחרות זו בזו.
כניסתו של אפלפלד לספרות הישראלית הטילה עליו אחריות של מי שחבר לספרות הריבונית של "דור המדינה" – ספרות שהתאפיינה בפיצול עמוק של הסובייקטיביות של כותביה כסופרים ישראלים. הקאנוניזציה של אפלפלד היא אקט מובהק של אינטרפלציה, שנגזרת ממנו גם תביעה לאחריות. והנה, הפיצול הזה של הסובייקט הריבוני הוא פיצול של עמדת האחריות שלו: מצד אחד הוא נדרש להיענות בכתיבתו לתביעה שמופנית אליו לייצג במסגרת הריבונות הישראלית את הטראומה של הקורבן היהודי, ומצד שני נתבע ממנו, כישראלי, ליטול על עצמו אחריות לטראומה של המעוול שחולל את הנכבה.