המשבר ששבר אך מעט: תולדות ישראל כתמול שלשום /
דוד אנגל
חמישה מחוקרי תולדות ישראל הדגולים של המאה העשרים, סאלו בארון, בן-ציון דינור, יצחק בער, יעקב כ"ץ ורפאל מאהלר, התחילו את דרכם המקצועית לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והוסיפו לפעול במשך שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה. כולם בחנו מחדש לנוכח השואה את הפרדיגמות ההיסטוריות שגיבשו בראשית דרכם. ואולם הבדיקה המחודשת לא הובילה אף אחד מהם לשנות את גישתו המוקדמת במידה בעלת משמעות, זאת אף על פי שארבעה מהם הטיפו לשינוי יסודי ופעלו להנחת תשתית מחקרית שיהיה בה כדי לתמוך בשינוי. גם תלמידיהם הרחיקו את השואה מתחום עיסוקם ואף העלו את ההרחקה לדרגה של כלל ראשון בחקר תולדות ישראל: יש "להחזיק את השואה בהסגר" ולמנוע ממנה להטיל את צלה על תפיסת העבר היהודי.
אחד השורשים העיקרים של התופעה התמוהה הזאת נעוץ בתגובה להיהפכותה של השואה במחצית השנייה של המאה העשרים לסמל כישלונה של התרבות המערבית המודרנית. חקר תולדות ישראל היה ונשאר פרויקט מודרניסטי ביסודו: הוא צמח מתוך תהליכי החילון שהיכו שורש בקרב היהודים בד בבד עם התפשטות התרבות המודרנית, והקלו את השתלבותם בחברה האירופית. עקב כך הביטו חוקרי תולדות ישראל רבים בחשד על השימוש שנעשה בשואה בידי חוקרים מתחומים אקדמיים אחרים לצורך חשיפת היבטיה האפלים של המודרניות, וגמרו אומר לצמצם ככל האפשר את מקומה בסיפור-העל של קורות ישראל בעת החדשה. הנה כי כן ממשיכות הפרדיגמות המודרניסטיות ששימשו לפני מלחמת העולם השנייה לתיאור ההיסטוריה היהודית ולניתוחה למשול בכיפה גם עשרות שנים לאחריה.