"זה לא היה אידיאולוגיה, זה היה הצלת נפש": אינדיבידואליזם רגשי והימנעות משירות צבאי בישראל
מירב פרץ
בשיח הרווח, התופעה של חוסר נכונות של צעירים ישראלים לשרת בצבא מיוחסת לתפיסות אינדיבידואליסטיות-חומריות ונקשרת עם אתוס כלכלת השוק המתפשט בחברה בעשורים האחרונים. מאמר זה בוחן את מערכי ההסבר שבאמצעותם נמנעים משירות צבאי בני המעמד הבינוני בישראל מצדיקים את פעולתם ומציע הסבר שונה בתכלית לתופעה. הטענה המרכזית המוצגת במאמר היא כי לא תגמולים חיצוניים, אלא רגשות פנימיים – ובעיקר תחושות של אי-הלימה, חרדה, ניכור ואבסורד כלפי הזירה הצבאית – הם ההסבר המרכזי שעומד מאחורי פרקטיקת ההימנעות משירות צבאי ושמנסח אותה כפעולה לגיטימית בעיני מבצעיה. הצדקה זו נשענת על מה שמכונֶה במאמר "אינדיבידואליזם רגשי", עמדה רגשית וקוגניטיבית שמכירה בזכותו של הפרט לממש רצונות מ?נעי רגשות ואינסטינקטים פנימיים ייחודיים ולפעול למען טובתו הנפשית כאשר הוא חווה איום ממשי עליה.
המאמר מבוסס על ראיונות עומק עם 55 נשים וגברים שנמנעו משירות צבאי. נקודת מבטם, המ?שתקת עד כה, חושפת כי הבחירה שלא לשרת בצבא עשויה להתמקם בנקודת ביניים על גבי הרצף שבין האישי לאידיאולוגי ולהתנסח כהתנגדות לתוקפנות שהצבא מפעיל כלפי הפרט-החייל שבתוכו, ולא רק כלפי גורמים חיצוניים שמוגדרים עוינים. עמדה זו חותרת תחת מנגנוני הנִרמול והאִזרוח של השירות הצבאי בישראל.
שיח ההצדקה הרגשי של הנמנעים משירות צבאי מכונן לרוב השלמה עצמית עם הפעולה, אולם בו בזמן הוא עשוי להוביל גם לרגשות אשמה בשל מה שנחווה כפער בין פעולת ההגנה הפרטית לבין ההכרח בהגנה קולקטיבית על המדינה. מערך ההצדקה של הנמנעים משירות צבאי, על אף הסדקים המתגלים בו, חושף ממד חשוב בדינמיקה המתעצבת של יחסי צבא וחברה בישראל ומציע להכיר בכך שחובת הגיוס האוניברסלית מייצרת תוצאות אישיות וחברתיות מגוונות יותר מכפי שנהוג לייחס לה.