"יש אבנים עם לב אדם": על מונומנטים, מודרניזם ושימור בכותל המערבי /
אלונה נצן-שיפטן
עוד בטרם הסתיימה מלחמת ששת הימים שלחה ישראל דחפורים להרוס את שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי. לאחר מכן התבקשו אדריכלים לרפא את הפצע האורבני שנפער בעקבות ההרס. מאמר זה טוען כי הצעותיהם לשינויים מרחביים באתר לא רק ניסו לשקם את המרקם האורבני שבין הרובע היהודי להר הבית, אלא חשפו בהכרח את הכותל עצמו לפרשנויות חדשות ומחודשות. המאמר בוחן את האופן שבו גופים שונים דנו במשמעותו של הכותל במסגרת התחומים הדיסציפלינריים של שימור היסטורי, אדריכלות ועיצוב אורבני. הוא שואל כיצד גופים אלה, באמצעות טיפולם במרחב ובצורה האורבנית, נתנו ביטוי לחזונות מתחרים של פרויקט הממלכתיות הישראלי.
הדיון מתמקד בשתי תקופות – שנות השבעים, שבהן תוכניתו השנויה במחלוקת של האדריכל משה ספדי לכיכר הכותל המערבי אושרה על ידי המדינה אך לא יצאה לפועל, ושנות התשעים המאוחרות, שבהן נפתחו לציבור מנהרות הכותל ומרכז דוידסון, מצפון לאזור התפילה ומדרום לו. ניתוח של התוכניות האדריכליות הרלוונטיות, האתרים הבנויים והמחלוקות שעוררה בנייתם חושף תמורה משמעותית בין שתי התקופות. בכל תקופה ניסו גופים שונים – נציגי הזרמים האורתודוקסיים הציוניים, מוסדות ארכיאולוגיים, רשויות המדינה ורשויות מקומיות – לשוות לכותל ערכים שונים. הואיל והביטוי המרחבי של ערכים אלה מייצג עמדות פוליטיות, התמורה שחלה בין שתי התקופות גם חושפת את התפקידים המשתנים שניתנו לכותל בתחרות על עיקרי היסוד במיזם הממלכתיות הישראלי.