"מה תחזו בשולמית?": תיאטרון, פסטורלה ומִרחוּב שיר השירים בתרבות הציונית
יאיר ליפשיץ
התיאטרון, כאמנות המתרחשת בחלל, מסוגל להציע פרשנות מרחבית לטקסטים הקאנוניים של התרבות. מאמר זה בוחן את המִרחוב התיאטרוני של שיר השירים בטקסטים מהתרבות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים ועוקב אחר התפקיד של שיר השירים בדמיון המרחבי הציוני.
לאור המורשת הפרשנית הארוכה במערב הקוראת את שיר השירים כדרמה פסטורלית, המאמר מתמקד במתח שבין עיר לטבע בטקסט המקראי ובביצועיו השונים בתרבות הציונית. במסגרת הקריאה של שיר השירים כפסטורלה העיר משמשת נקודת מוצא שמתוכה עולים תיאורי הטבע האידיליים כפנטזיה אורבנית. אולם השימוש הרווח בשיר השירים בתרבות הציונית מכחיש לרוב את הממד העירוני שבטקסט המקראי ומוצא בו רק הבטחה לשחרור בחיק הטבע – הבטחה שהפרויקט הציוני עצמו מבקש לממש.
שלושת הטקסטים שעומדים במרכז המאמר – שני מחזות ואוטופיה אחת – מקיימים כל אחד בדרכו דיאלוג סבוך עם מורשת הפסטורלה. בכך הם מציעים קריאת נגד לשימוש הרווח בשיר השירים בתרבות הציונית: הם מנכיחים את העיר מחדש, מעמתים אותה בקונפליקט דרמטי עם מרחבי הטבע ומציגים את ניצחונה על פני מרחבים אלו. מתחת לפני השטח של שלושת הטקסטים מבצבצת החרדה כי הפרויקט הפסטורלי של הציונות, והגילום של שיר השירים בתוך פרויקט זה, אינם עתידים להתממש ואולי כבר בעצם אבודים. מבחינה זו הם מגלים את הדיסוננס הטמון בלב לבו של הפרויקט הציוני – ובהבטחת הגאולה הפסטורלית שמצא פרויקט זה בשיר השירים.