ניהול "אוכלוסיות מסוכנות": מפרקטיקות חירום קולוניאליות לחוקי המאבק בטרור בהודו ובישראל
יעל ברדה
המאמר מתמקד במורשת הקולוניאלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקיקת החירום שפיתח השלטון הקולוניאלי בשני המרחבים, תת-היבשת ההודית ופלשתינה-א"י. הפעלת סמכויות חירום דרשה סיווג של האוכלוסייה על פי דרגת הנאמנות למשטר או החשד לסיכון ביטחוני, וסיווג האוכלוסייה טשטש את הגבול בין אלו שהיוו סיכון פוליטי לבין אלו שהיוו סיכון ביטחוני. אחרי קבלת העצמאות נותרה הביורוקרטיה הקולוניאלית כירושה בשתי המדינות, והוסיפה לעצב את מנגנוני ניהול האוכלוסייה ואת ההיגיון המוסדי שהפך את המיעוטים לאוכלוסייה זרה, עוינת ומסוכנת. ואולם, הקשר בין תפיסת הביטחון לתפיסת האזרחות התפתח בצורה שונה: בהודו, החוקים שהתקבלו בירושה מהבריטים שימשו כנגד אזרחים, גם מקבוצת הרוב ההינדי; בישראל, החוקים הופעלו בעיקר כנגד הפלסטינים, נתיני הממשל הצבאי (גם אחרי שנחקק חוק האזרחות ב-1952). ההבדל, לטענת המחברת, נעוץ לא רק בנסיבות הפוליטיות השונות אלא באופיו של תהליך הירושה: הודו הטמיעה את חוקי החירום בחוקה הראשית, ואילו בישראל השימוש בחקיקת החירום נשען על מנגנון ביורוקרטי ולכן נתפס כלגיטימי פחות כשמדובר בפגיעה באזרחים מקבוצת הרוב היהודי. הצעת חוק המאבק בטרור, שכבר עברה בכנסת בקריאה ראשונה, תקביל את המצב החוקי בישראל לזה בהודו ותאפשר פגיעה מקיפה באזרחים, על בסיס זהות ושייכות.