באחד באוגוסט 2010 קיבלה ממשלת ישראל החלטה המאשרת את גירושם של כ-400 ילדי מהגרי עבודה והוריהם. ילדים אלה, שאינם עומדים בקריטריונים שקבעה הממשלה לקבלת מעמד קבע בישראל, נמצאים בלבו של ויכוח ציבורי סוער. התומכים בהחלטה הציגו את המיועדים לגירוש כ"איום קיומי" על אופייה היהודי של המדינה. מנגד התפתח שיח ציבורי ביקורתי, שהצליח לגייס בתוך זמן קצר ביותר אנשי ציבור ורוח, המבסס את הדרישה שלא לגרש על זהותם הישראלית של הילדים וכן גם על החובה המוסרית המוטלת על העם היהודי לזכור את ההיסטוריה היהודית של הגירה ופליטות. ויכוח זה נוגע בשורשי המתח שמגלמת חוויית הפליטות היהודית, חוויה אשר מולידה, לפחות לכאורה, חובות מוסריות מתנגשות לחיזוק האופי הלאומי של המדינה מחד גיסא ופתיחת שערי הארץ לפני הגר המתדפק עליהם מאידך גיסא. ואולם התמקדות הוויכוח המוסרי בגורלם של הילדים, שבניגוד להוריהם, קל לראותם כישראלים מבחינה תרבותית, הצליחה לטשטש ואף להסתיר את היעדר הדיון הציבורי בשאלות הליבה של מהות האזרחות הישראלית ובהיעדרה של מדינות הגירה. בימים אלה החלטת הגירוש עדיין לא יצאה לפועל. במרכז גיליון זה נמצאים מהגרים ופליטים…