מסה – על שפת הזעם: מות הכוונה ותחיית האותנטי

על שפת הזעם: מות הכוונה ותחיית האותנטי /
יעל משעלי

אני לא מי שאני נראית. תחת מבט שחור-לבן זוהיתי רוב חיי כאשכנזייה וכסטרייטית, מה שריצף את היומיום שלי בזעם. בתרבות אונס גזענית והטרוסקסיסטית, כמעט בכל פעם שאני מדליקה את המחשב או יוצאת לרחוב – "אני הזעם של כל הנשים דחוס עד לנקודת פיצוץ", כמו שלסביות אמריקניות כתבו במניפסט רדיקלי בשנות השבעים (Radicalesbians 1972, 172). כשהתחלתי את דרכי כאקטיביסטית וכאקדמאית, שימושם של מיעוטים בזעם ככלי התנגדות לעוולות שנעשות כנגדם נתן לי כוח והשראה. כשקראתי בספרה של אודרי לורד (Lorde 1984) שהתגובה של נשים לגזענות היא זעם המועבר בירושה מן האם, יצאתי למסע הפמיניסטי האינטימי ביותר. ההבניה מחדש של הזעם כתגובת נגד לדיכוי אפשרה לי לספר מחדש את הילדות שלי כבת לאם שהעבירה את רוב חייה בלכעוס על כל מה שנגזל ממנה. הניכוס של הזעם אפשר לי לשכתב את ההיסטוריה של הקשר שלי עם אמי – שבתור ילדה ראיתי בה רק אוסף מקרי של טעויות – כנרטיב של התנגדות. זה לא אומר שהזעם לא הותיר בי צלקות. לגדול בבית שבו הזעם לא מוצפן מתחת לשום שטיח אומר שאף פעם אין מרחב בטוח, ושבמקום הכי פרטי כבר תמיד פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון…