אוסף לא אמין של זיכרונות מהשנתיים הראשונות לפעולת "קבוצת הקריאה" שמתוכה צמח כתב העת תיאוריה וביקורת משמש בסיס לכמה הרהורים על מה שהיה מקרי ומה שהיה מבני בהליך הייסוד של כתב העת, מה ראינו ומה לא השכלנו לראות. הרהורים אלה הם רקע לניסיון לבאר מהו המרכיב הביקורתי של מחשבה (ועל כן גם תיאוריה) ביקורתית. המחשבה בתנועתה מוצגת כהיבט מהותי של הביקורת ואחד מתנאי אפשרותה. הגבלת התנועה הזאת מתפרשת כאקט של קידוש – תיחום האתר שאותו אסור לבקר. האיסור הזה אינו פסול בהכרח – יש תנאים שבהם אפשר להצדיקו – אבל כשהם אינם מתקיימים, ההתנגשות בין מחשבה ביקורתית לכוחות המקדשים חיונית ובסופו של דבר בלתי נמנעת. ומהי תיאוריה? ארגז כלים זמני שמשמש את המחשבה בתנועתה ושאותו אסור לקדש.

מאמר זה משרטט את קווי המתאר של השיח המזרחי מראשית שנות התשעים ועד היום, כפי שהוא משתקף בגיליונות תיאוריה וביקורת ובספרות המחקר העוסקת באותם התחומים. במרכז המאמר ניצבת הטענה שהזרם המרכזי של השיח המזרחי הביקורתי כיום, כפי שהתעצב בכתב העת ובהשפעתו, הוא שיח יהודי רליגיוזי המציע את עולם הדת הפוסט-חילוני כחלופה ללאומיות החילונית. אמנם שיח זה מבקש להציג רדיקליזם פוליטי, אך למעשה הוא חובר לתנועת ה"באקלאש" הנאבקת בהישגי הפמיניזם. למרות העושר התיאורטי הטמון בתפיסות הפוסט-חילוניות, אטען שעל הפוליטיקה המזרחית להיות כפופה לכלים המשמשים את הביקורת כלפי ההגמוניה כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלה בתוך ההגמוניה, שכיום למזרחים יש בה חלק נכבד. יתר על כן, על הפוליטיקה המזרחית לאמץ את דרכי הפעולה ואת כלי הדיון והניתוח הפמיניסטיים ולהיפרד מן התפיסה הרומנטית הגורסת כי מזרחים, מעצם נוכחותם, עתידים ליטול את העוקץ המשיחי האפוקליפטי מהציונות החילונית, בלא שתידרש מהם עבודה פוליטית פוזיטיבית פרט להתחברות לשורשים תרבותיים המערערים, מעצם מהותם, את המבנים החילוניים המודרניסטיים והמערביים.

אמנון רז-קרקוצקין חוזר אל מאמרו המכונן "גלות בתוך ריבונות", שפורסם בשני חלקים בגיליונות 4 ו-5 של תיאוריה וביקורת (1993–1994). מפרספקטיבה של 25 שנה בוחן רז-קרקוצקין מחדש מושגי מפתח כגון "גלות", "דו-לאומיות" ו"מזרח", ומגלה שהוא עדיין שואל את אותן שאלות ונדרש לאותם מושגים. השינויים ההיסטוריים הדרמטיים שהתחוללו מאז בישראל/פלסטין – ובראשם "תהליך השלום" ושברו – רק מחזקים את הרלוונטיות של השאלה שעמדה בלב ליבו של המאמר המקורי: כיצד אפשר לבסס קיום יהודי בארץ ישראל על חזון של שוויון בין יהודים ופלסטינים? רז-קרקוצקין משכלל במאמר זה את התזה שלו וטוען כי המפתח לקיום כזה מבוסס על פנייה אל הגלות כאקט של קבלת אחריות.

אין תקציר

במאמר זה מציעה עדנה לומסקי-פדר קריאה מחדש של המאמר "סיפורי חיים של חיילים משוחררים" (גיליון 11, 1997) ושל אופן התקבלותו. בעקבות דיון רפלקסיבי בנרטיבים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, לצד עיון במחקרים חדשים על דורות לוחמים אחרים (לוחמי תש"ח מצד אחד וחיילים המשרתים בשטחים מצד שני), המאמר בוחן כיצד החברה הישראלית מתמודדת כיום עם האיום על הדימוי העצמי שלה כחברה צודקת המחזיקה בצבא מוסרי ובחיילים מוסריים. החיילים, המשרתים בצבא שעיקר משימתו היא תחזוקתם של שטחי כיבוש, בין השאר באמצעות אלימות צבאית, נאלצים להתמודד עם איום על הדימוי העצמי שלהם, ובתגובה הם מפתחים מנגנוני השתקה ומנגנונים של ניהול רגשות.

שני עשורים אחרי פרסום מאמרה "יש לָך קול אותנטי" (גיליון 11, 1997) מביטה פנינה מוצפי-האלר לאחור ומציעה שתי תובנות עיקריות. האחת היא שכמו אז גם היום, בחירה בסוגת הכתיבה הרפלקסיבית עלולה לסכן את הקריירות הפגיעות ממילא של חוקרות וחוקרים צעירים באקדמיה הישראלית. השנייה היא שלמרות (ואולי בגלל) הפוטנציאל החתרני הגלום בכתיבה הרפלקסיבית, האלטרנטיבה האפיסטמית שכתיבה כזאת מציבה לא זכתה לדיון ראוי באקדמיה הישראלית. מלבד דוגמאות מעטות המראות כיצד אפשר לפרק קטגוריות ידע מקובלות במדעי החברה ולאתגר את אופני הבניית המציאות החברתית הישראלית דרך הגוף האישי והפוליטי של החוקרת, השיח האקדמי הישראלי ממשיך להתבצר במודלים פוזיטיביסטיים קשיחים ולהתעלם מהכיוון החדש, שהפך למקובל מאוד במערב בעשרים השנים האחרונות.

חנן חבר חוזר אל מאמרו משנת 1999 ומציע קריאה חדשה שלו, שתפקידה לחשוף את ההחמצות ואת נקודות העיוורון במאמר הקודם, שעסק בהסכמה בדבר חוסר האפקטיביות הפוליטית של הספרות הישראלית שנכתבה נגד הכיבוש בעקבות מלחמת 1967. המאמר הנוכחי מיוסד על קריאה דיאלקטית שלילית, שמאפשרת לחבר להימנע היום מחוסר המוצא הסטטי שאליו נקלעה הביקורת נגד הכיבוש שהייתה מקובלת באותה תקופה. על פי התזה שניסח במאמרו המקורי, העובדה שסופרים ואינטלקטואלים ישראלים הצביעו על חוסר האונים של הספרות שנכתבה בעקבות הכיבוש של 67׳ נבעה מן הסתירה הציונית המקובעת והבלתי ניתנת לפתרון שביסוד הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המאמר הנוכחי מנתח את המחיר ששילמה אז המחשבה הביקורתית נגד הכיבוש, שמטעמים מובנים לא יכלה להשהות את תגובתה. הדיאלקטיות של המאמר החדש מאפשרת לממש תנועה של מחשבה שוללת שבעקבותיה אפשר להצביע דווקא על כתיבתו הספרותית של נתן אלתרמן, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כעל פתרון לסתירה בין האוניברסליזם הדמוקרטי לבין הפרטיקולריזם היהודי.

במאמר זה מציע יהודה שנהב מבט רפלקסיבי על מה שהחמיץ בתקופת כהונתו כעורך השני של כתב העת תיאוריה וביקורת (1999–2009). שנהב חוזר לשהרבני, שמו הקודם, ומפקיד בידו את המשימה לחשוף את העיוורון של התיאוריה הביקורתית, אשר ביחסה אל הערבית משכפלת למעשה את קווי המתאר של הסגרגציה הלשונית שבתשתית הקולוניאליזם הישראלי. לדברי שנהב, האנאלפביתיות של היהודים הישראלים בשפה הערבית (פחות מאחוז אחד מהם מסוגלים לקרוא טקסט בערבית) היא לא רק מכשול בפני צמיחתה של מחשבה ביקורתית משותפת ליהודים ולפלסטינים, אלא גם סימפטום מוקדם של אותו הר געש שעתיד להתפרץ ברעש גדול מתוך כלא העברית המשיחית המחולנת.

מקובל לקבוע את "נקודת האפס" של הסוציולוגיה הישראלית ב-1948, עם ייסוד המחלקה הראשונה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, או לחלופין ב-1950, אז התמנה שמואל נח אייזנשטדט לעמוד בראשה. תיקוף זה נזקק לתיקון – והמאמר הנוכחי נועד לתקן. המאמר מציע לבחון את הקדם-סוציולוגיה בישראל/פלסטין ולחזור אל מבשרי הסוציולוגיה הישראלית מאז גל ההגירה היהודי הלאומי המודרני הראשון לפלשתינה-א"י ב-1882. הוא מאתר שלוש זירות שבהן התפתחה ה"סוציאולוגיה" (כפי שאייתו אז את המושג): הזירה האידיאולוגית, שבה פעלו האינטלקטואלים האורגניים של הציונות; הזירה הממשלית, שבה פעלו מומחים להתיישבות; והזירה האקדמית, שבה פעלו פרופסורים באוניברסיטה העברית. המאמר טוען שההזדהות של הדיסציפלינה הסוציולוגית עם הלאומיות הקולוניאלית היהודית לא החלה בתקופת המדינה כי אם בתקופת ההתיישבות.

במאמר זה חוזרות ליאורה בילסקי ועפרה בלוך אל המסה "מחשבה ביקורתית בצל המשפט" משנת 2012 על מנת לבחון מחדש את שאלת הקשר בין חשיבה ביקורתית לרפורמה משפטית. המאמר הנוכחי מוקדש לבחינת השינויים שצמחו בשנים האחרונות במנגנון ההפליה בישראל, בתגובה לביקורת ולהגבלות המשפטיות על הפליה מדינתית מסורתית. ההפליה החדשה, המכונה במאמר זה "הפליה ניאו-ליברלית", פועלת באמצעות הפרטה מוגברת של סמכויות הממשלה והפעלת היגיון שוקי בחלוקת משאבים ציבוריים. אל מנגנונים אלה, המטשטשים את קיומה של הפליה, נוסף שינוי ברמת השיח, המכונה רסיגניפיקציה: ניכוס מושגים ביקורתיים בדרך המעקרת אותם מכל אפשרות לשינוי מבני, ובו בזמן מקנה לפרקטיקות ההפליה החדשות חזות פרוגרסיבית וליברלית. בילסקי ובלוך טוענות כי האפשרות לרסיגניפקציה אינה פרי של טעות אסטרטגית, אלא היא אינהרנטית למפגש שבין תיאוריה ביקורתית ומשפט. ולכן, במקום לנסות למנוע את התופעה, המאמר מציע כי יש בכוחה של התיאוריה הביקורתית לחשוף את פעולת הרסיגניפיקציה ולרתום אותה לטובת קבוצות מוחלשות ומודרות.

אין תקציר

במאמר זה חוזרת עמליה זיו אל מאמרה "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה" (גיליון 25, 2004). היא מתבוננת בהקשר התרבותי, הפוליטי והאינטלקטואלי שעיצב את העיסוק המחקרי שלה בפורנוגרפיה, ובודקת מה השתנה בדיון הפמיניסטי על פורנוגרפיה מאז פרסום אותו מאמר. המאמר הנוכחי מציע מעין נספח עדכני, שמזהה את מאפייני הגל השני של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי שצמח בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, ומשווה אותם לאלה של תנועת האנטי-פורנוגרפיה של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. מהניתוח עולה כי שיח האנטי-פורנוגרפיה העכשווי מרחיק את עצמו מפרדיגמת הקונפליקט המגדרי שאפיינה את הגל הראשון, ומעוגן בשיח של מיניות בריאה. מעברו השני של המתרס הפמיניסטי, המאמר מזהה את הופעת הקטגוריה "פורנו פמיניסטי" ואת צמיחת התחום של לימודי פורנו, שרבות מהחוקרות המרכזיות בו הן נשים. המסקנה היא שכמו בעבר, גם כיום שני הצדדים במחלוקת הפמיניסטית מציגים תמונות בלתי מתיישבות של השדה הפורנוגרפי, והצורך לייצר מסגרת מחשבה אינטגרטיבית שתשלב בין הכרה בפגיעות המינית של נשים להכרה בסוכנות המינית שלהן נותר בעינו.

פוסטהומניזם איננו עוד אופנה פילוסופית, אלא אפיסטמולוגיה חדשה המערערת על ההפרדה בין המדעים למדעי הרוח, מתוך הטלת ספק בהנחה של הנאורות בדבר מרכזיותו של האדם בסדרי העולם. לכאורה הפוסטהומניזם הביקורתי והטרנסהומניזם מחזיקים בעמדות מנוגדות על הרצף שבין הערעור על הגדרת ה"אנושי" ובין הניסיון לפרוץ את גבולותיה הלכה למעשה. עם זאת, מאמר זה מטיל ספק ביכולת של ההומניזם לעשות דקונסטרוקציה מבלי לפרק, במובן המטריאלי, גם את האדם; במילים אחרות, המאמר טוען שהפוסטהומניסטי הוא בהכרח גם פוסט-אנושי. הפוסטהומניזם מוצג במאמר כתגובה ניאו-מטריאליסטית לפוסטמודרניזם, באמצעות שלושה נרטיבים סותרים ומשלימים לסירוגין: הטענה כי מעולם לא היינו אנושיים, ההתחקות על התהליכים שבאמצעותם כבר הפכנו לפוסט-אנושיים, והתחזית כי בעתיד נהפוך לפוסט-אנושיים. באמצעות דיון במקרה הבוחן הישראלי של "טבעונות ימנית", המאמר מציע שכוח המשיכה של הפוסטהומניזם טמון בדיוק באותן סתירות פנימיות המאפשרות לרקוד על שתי החתונות ובה בעת להתנגד למוסד הנישואים.

כמו כל יצור חי, גם האדם השפיע על סביבתו והושפע ממנה משחר קיומו. ואולם כיום, חותמו של ההומו ספיאנס על הסביבה עמוק, חריף ומקיף יותר מזה של כל יצור חי אחר – עד כדי שינוי תצורתו הפיזית של כדור הארץ כולו, על מימיו, אווירו ויבשותיו. טבעה ההדדי של ההשפעה בין האדם לסביבה מביא לכך שבעיות פיזיות, חברתיות ותפיסתיות גם הן קשורות אלו באלו; מאמר זה מתמקד בפן החברתי של הבעיות הסביבתיות בתקופתנו. אחרי סקירה כללי של מצב הסביבה העולמי כיום, המאמר בוחן את הבעיות הסביבתיות-חברתיות העיקריות של ימינו דרך ארבע זוויות – אנרגיה; כלכלה, צריכה ו"צמיחה"; "פיתוח"; וממשל ומדיניות. כל אחת מהזוויות נבחנת הן ברמה העולמית והן ברמה המקומית. בסיכום המאמר מעלה כמה שאלות ותהיות בדבר מקומו של האדם בעולם, לנוכח הבעיות הנזכרות.

מהם החיים בעידן של חוסר הפרדה בין האישי והציבורי, הפרטי והגלוי, הגוף והחוק, האדם והמדינה? שאלות אלה עומדות במרכזה של התיאוריה הביו-פוליטית. תיאוריה זו, הנטועה במושגי מפתח משנות העשרים של המאה העשרים ובמשבר הדמוקרטיה בתקופה שבין מלחמות העולם, פרצה לחיינו באמצע שנות השבעים עם סדרת כתבים של ההוגה הצרפתי מישל פוקו. מאז היא הפכה לקול מרכזי בשדות של תיאוריה פוליטית, תיאולוגיה פוליטית, תיאוריה של הגוף, היסטוריה ותיאוריה של הטכנולוגיה, כלכלה פוליטית ותיאוריה של המשפט. עולמות אלה נפגשים במדינה הביו-פוליטית של ההווה, כך מראים לנו היום שורה של הוגים, מג'ורג'יו אגמבן ורוברטו אספוסיטו ועד ונדי בראון וסלבוי ז'יז'ק. התיאוריה הביו-פוליטית מציעה מפגש מרתק וחיוני, מפרספקטיבה שחוצה גבולות של זהות ואידיאולוגיה, עבור כל מי שמתעניין בהיסטוריה הרצחנית של המאה העשרים ובתרבות המעקב של תחילת המאה העשרים ואחת. היא מפגישה בין "החיים העירומים" ובין החיים הפוליטיים והחברתיים בהקשר חדשני ועכשווי, שמשותף ל"שמאל" ול"ימין". בהקשר המקומי התיאוריה הביו-פוליטית מציעה לשקול את הטענה ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא למעשה מעבדה של "מצב מצור" ו"חוקי חירום".

המאמר מציע סקירה קצרה ובלתי ממצה של תחום הדעת הקרוי מדע הדתות, ומשרטט את קווי המתאר וההתפתחות העיקריים שלו מראשיתו בסוף המאה השמונה-עשרה ועד ימינו. המאמר עומד על הסיבות העיקריות להיעדרו של מדע הדתות מן האקדמיה הישראלית עד לשנים האחרונות ממש, סיבות הקשורות הן במעמדם הייחודי של "מדעי היהדות" באוניברסיטאות בארץ והן בחסרונו של פלורליזם דתי בחברה הישראלית. לבסוף המאמר מעלה את הטענה כי בהקשרים הפוליטיים והחברתיים הנוכחיים – הן ברמה המקומית והן ברמה העולמית – נדרשת חשיבה מחדש על קטגוריות של דת ודתיות, וכי תובנות וכלים ביקורתיים המגיעים מתוך תחום לימודי הדתות מאפשרים חשיבה כזו ומעשירים אותה.

החל מסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת חלה עלייה חדה בהיקף התרגומים של ספרות עברית חדשה אל השפות הדומיננטיות של המרכזים הספרותיים של העולם המערבי: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, הולנדית, איטלקית. כך, חלק ניכר מהספרות העברית בת זמננו הופכת לספרות שתנאי כתיבתה, הפצתה וקריאתה הם תנאים של מרחב ספרותי עולמי בתרגום. תרגומה של "ספרות עולם עברית" אינו שלב שני ועוקב, אלא הוא מובלע בתוך תנאי ייצורה, הפצתה וצריכתה. תנאים עולמיים שמקנים לספרות העברית כוח ומעמד במרחב הספרותי העולמי, בשילוב עם היחלשותה במרחב הספרותי המקומי והעברי, ממשיכים גם הם לשנות את מאזן הכוחות והקדימויות בין תרגום ומקור. המאמר משרטט את התמורות הללו, מעלה כמה שאלות מרכזיות וקורא למחקר הספרות העברית העכשווי לעסוק בהן.

האם תיתכן תיאוריה ללא ביקורת? בשנים האחרונות שורה של מניפסטים ספרותיים קוראים לאמץ פרקטיקות או תובנות אתיות מחקריות חדשות, בין השאר תחת הכותרת "קריאת פני השטח" או "פוסט-קריטיק". פרקטיקות אלו גורסות כי במקום קריאה החותרת תחת הטקסט יש לתת את הדעת דווקא על מה שהטקסט אומר בגלוי. הן מדגישות את הקיים על פני הנעדר; את תיאור הדברים כהווייתם על פני פרשנותם; את הטקסט על פני הסאבטקסט. באמצעות קריאה בספרו של אסף ענברי הביתה (2009) – רומן שעושה שימוש מרתק, הן בצורה והן בתוכן, במתח שבין פני השטח לבין עומק – המחברת מפתחת את הביקורת שלה על מגמות אלו, כדי להצביע על האפשרויות הגלומות במחשבה

הפילוסופיה הקונטיננטלית במאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, כך מציע המאמר, נעה בין שני קטבים מנוגדים: מטפיזיקת-יתר ומטפיזיקת-חסר. מטפיזיקת-יתר מחפשת אידיאל של אין-סוף ומלאות, אך מתנתקת מהכאן והעכשיו לטובת אחר רדיקלי כלשהו; ואילו מטפיזיקת-חסר מכחישה את הצורך באחר הרדיקלי כאידיאל חיפוש ותשוקה, ורואה את הכאן והעכשיו האימננטי בתור האופק היחיד של המחשבה. המחברים טוענים כי שני קטבים אלה ניזונים מפער ומשארית בין התפיסה האנושית לבין העולם, שארית שהפילוסופיה נוטה לייחס לגורם טרנסצנדנטי (מטפיזיקת-יתר) או אימננטי (מטפיזיקת-חסר), בלי להביא בחשבון את היחס החיוני בין שני הקצוות. לשם כך המאמר מציע בסופו להעמיד במרכז הפילוסופיה דמות ספרותית וקיומית המגלמת את המתח בין חוץ ופנים, הלוא היא הכפיל: יצור שהוא אני ולא אני, אני ואחר. הכפיל שומר על השארית מעצם הגדרתו, שכן הוא אינו ניתן להטמעה בתוך האני, אך גם מונע חמיקה לעבר חוץ מוחלט. העמידה אל מול הכפיל עשויה אפוא למלא מחדש את מצבריה המדולדלים של הפילוסופיה הקונטיננטלית ולאפשר לה לחזור לשאלות הוותיקות בדבר זהות ואחרות מתוך כוחות מחודשים.

עם תום המאה העשרים, שזכתה לכינוי "המאה של הטראומה", היה אפשר לזהות התפתחויות משמעותיות בספרות הפסיכואנליטית על טראומה בהשפעת מגמות שונות בשיח הטראומה הביקורתי ששגשג מחוץ לשדה הקליני. חידושים אלה התאפיינו בניסיון לשכלל את החיבור בין התפיסה הטיפולית ובין הקשריה הפוליטיים ולהביא בחשבון יחסי כוח חברתיים המשפיעים על תהליכים נפשיים ומכוננים אותם. בפרט, החיבור של מושג הטראומה עם מושג העדוּת סייע לכותבות פסיכואנליטיות מהזרם ההתייחסותי להפנות תשומת לב טיפולית לעוולות שלא זכו להכרה פוליטית ולהיבטים חברתיים מוכחשים של סבל ואובדן על רקע דיכוי מתמשך. המאמר מציג התפתחויות חשובות אלה, ובהמשך מתוארים בו כמה סכנות אתיות ואתגרים העולים מהמפגש בין הפסיכואנליטי לפוליטי, לנוכח הכתיבה הביקורתית על מוסד העדות. קשיים אלה יוצגו על רקע סוגיה סבוכה שזכתה לתשומת לב ביקורתית מעטה יחסית – עדותו של הפוגע וההכרה החברתית בטראומה שלו. נושא זה מעלה הסתייגויות רבות, ובראשן החשש המובן כי הקשבה לעדותו ולסבלו של מי שהפעיל אלימות משמעה פטירתו מאחריות והזנחת התמיכה בקורבנותיו. הבעייתיות תודגם בהקשר של לוחמים ישראלים שנשלחו ונשלחים בשם החברה להפעיל אלימות פוליטית, אשר מייצרת אצל קורבנותיה הפלסטינים טראומה עיקשת ומתמשכת. הדיון יסייע לזהות פער שהולך ונוצר מחדש בין הכתיבה הביקורתית החוץ-אנליטית לבין השיח הטיפולי: בעוד הראשונה נוטה להתמקד בממד האתי של עדויות הפוגעים ולגנות עיסוק בסבל שלהם, הספרות הקלינית מציעה עמדה לא שיפוטית. עמדה אחרונה זו, שגלומה בה הבטחה לאפשר תהליכי עיבוד ושינוי עמוקים, מעוררת לעיתים אי-נוחות שכן היא אינה מתנה את ההקשבה לפוגע במחויבות מוסרית שלו כלפי הנפגע. בסיום המאמר מודגש הפער בין ההשתהות שמתאפשרת בדל"ת האמות של הקליניקה הטיפולית ובין תהליכים המתאפשרים בפרהסיה, ומוצג כהזמנה לכותבות הפסיכואנליטיות העכשוויות להמשיך ולשקוד על החיבור בין הספֵרות הללו, במטרה לתרום למאמץ הביקורתי ולהתמודדות עם האלימות הפוליטית השבה ומתפרצת בחזרה כפייתית.

התחום של "צדק מעברי" (transitional justice), אשר בוחן כיצד חברות מתמודדות עם מורשת של סכסוכים והפרות המוניות של זכויות אדם, צמח בעשורים האחרונים בקצב מטאורי. כתחום שעניינו בעיקר בשלב שאחרי – אחרי המעבר מסכסוך לשלום, אחרי נפילתו של משטר דכאני – או בהתמודדות עם עוולות העבר, שיח הצדק המעברי ועקרונותיו נראים במבט ראשון תלושים ממציאות הסכסוך הישראלי–פלסטיני המתמשך. ואף על פי כן, המאמר מזהה ומנתח אופנים שונים שבהם החלו תמות של צדק מעברי להופיע בשיח הישראלי בשתי זירות מקבילות: בפעילותם של ארגוני חברה אזרחית וביצירות ספרות. בעוד במדינות אחרות בעולם הזרז לצמיחת שיח של צדק מעברי היה השלמת תהליכי שלום, המחברים טוענים כי בנסיבות המקומיות נוצר מצב פרדוקסלי שבו דווקא משום שתהליך אוסלו כשל והמשא ומתן לשלום שוב אינו אפשרות מיידית, נפתח מרחב ביקורתי לעיסוק בשאלות של אחריות היסטורית לעוולות. בהיעדר אפשרות לבחון שאלות אלו בזירה המשפטית הרשמית, בחינת עוולות העבר מועתקת לזירות חלופיות, אשר המשותף להן הוא דימיוּן והטרמה של הליכי צדק מעברי. המאמר בוחן כיצד התמות המעבריות באות לידי ביטוי במנגנונים לא רשמיים של החברה האזרחית וביצירות ספרות בעידן פוסט-אוסלו.

המאמר מתחקה אחר חזרתה של הפרדיגמה הקולוניאלית-התיישבותית במדעי החברה והרוח בישראל ובוחן את התפתחותה, ומתמקד בשתי הזירות העיקריות שבהן נוסחה ביקורת חריפה על הציונות ועל גרסתה הרשמית לאירועי 1948 – הסוציולוגיה וההיסטוריה. המאמר מציע שלושה טיעונים עיקריים. ראשית, הופעתה המחודשת של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי בהקשר המקומי נעוצה בתמורות שהתחוללו בפוליטיקה הפלסטינית בישראל. שנית, בניגוד למגמות כמו פוסט-ציונות, ההיסטוריונים החדשים, הסוציולוגיה הביקורתית והתיאוריה הפוסטקולוניאלית – שהתמקדו באירועי 1948 או בביקורת על ההגמוניה האשכנזית – האימוץ המחודש של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי איננו מונהג על ידי חוקרים ישראלים או יהודים, אלא מדובר בפרויקט מחקרי שמובל בעיקר על ידי חוקרים פלסטינים אזרחי ישראל ומרכזי מחקר פלסטיניים בישראל. שלישית, חוקרים ביקורתיים ופוסט-ציונים, שחקרו את הסכסוך במסגרת הקולוניאלית-התיישבותית, נטו לתאר את ההיבט הקולוניאלי של היחסים בישראל כמרכיב בהיסטוריה של המקום בעבר ולא כתהליך מתמשך בהווה. יתר על כן, המחקרים הקודמים נטו להתמקד בתנועה הציונית, בישראלים ובמעשיהם, ואילו הפלסטינים נעדרו מהניתוח או נותרו מחוץ לו. הגל המחקרי החדש, לעומת זאת, מתאפיין בחזרת הפלסטינים הן להיסטוריה – לא רק כקורבנות, אלא כשחקנים היסטוריים, שהתנגדותם לפרויקט הציוני לקחה חלק בעיצובו – והן להיסטוריוגרפיה ולמחקר הסוציולוגי כחוקרים מעורבים. כאן, אטען בסוף המאמר, עולה האפשרות להתהפכות המבט ולהפיכתן של הציונות ושל ישראל לאובייקטים של מחקר מנקודת מבטם של קורבנותיהן הפלסטינים. המאמר מסתיים בסימון כיווני מחקר חדשים באמצעות פנומנולוגיה של היחסים בין האזרחים הפלסטינים בישראל לבין החברה הישראלית.

ספרות הכלכלה הפוליטית רואה במשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 2008 הן את רגע התבוסה של הניאו-ליברליזם, שכן המשבר סיפק הוכחה ניצחת לאוזלת ידה של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, והן את ניצחונו הגדול של הניאו-ליברליזם, כיוון שהמדיניות הכלכלית לא השתנה באופן מהותי לאחר המשבר. מאמר זה גורס כי אף שהניאו-ליברליזם שרד באופן מרשים לאחר המשבר הכלכלי של 2008, הביטוי החשוב של הישרדות זו אינו שימור המדיניות הכלכלית – שדווקא חלו בה שינויים לא מבוטלים – אלא שימור וחיזוק סדרי הממשל הניאו-ליברלי של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות, שבמרכזם ניצבים חיזוק ההשפעה הפוליטית של ארגונים טכנוקרטיים והגבלת ההשפעה של אינטרסים קולקטיביים. בהמשך לכך המאמר גורס כי ביקורת הניאו-ליברליזם מחייבת התייחסות רצינית לפן הממשלי שלו, שהחלפתו היא אתגר מורכב יותר בהשוואה לפיתוח חלופות למדיניות הניאו-ליברלית.

המאמר מתאר את עלייתו של פמיניזם ניאו-ליברלי ובוחן את השלכותיו הפוליטיות והחברתיות. באמצעות התחקות על ההיבטים השיחניים במניפסט הפמיניסטי לפרוץ קדימה, רב-המכר שכתבה מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מבקשת המחברת להסיק תובנות בדבר הדרכים שבהן הליברליזם המסורתי מגויס כיום כדי לייצר פמיניזם ניאו-ליברלי וסובייקט פמיניסטי חדש. הסובייקט הפמיניסטי מקבל על עצמו את מלוא האחריות לרווחתו (well-being) ולטיפול העצמי שלו (self-care), כשהוא מתבסס על יצירת איזון מאושר בין עבודה למשפחה, איזון הנשען על חישוב תמידי של עלות ותועלת. אפשר לראות בפמיניזם החדש הזה עוד תחום שהניאו-ליברליזם חלחל אליו וכונן לו גרסה משלו, ואולם המאמר מציע כי בה בעת הפמיניזם החדש גם משרת מטרה תרבותית מסוימת מאוד: הוא מרוקן את הפוטנציאל של הפמיניזם הליברלי לחשוף ולאתגר את הסתירות המכוננות של הדמוקרטיה הליברלית, ובכך מחזק עוד יותר את הרציונליות הניאו-ליברלית.

מאמר זה משרטט מפה של סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית עכשווית, כפי שהיא מעוצבת בשניים מהדיונים בהגות הפמיניסטית בשנים האחרונות. הדיון יתמקד בתפיסת מושג הביקורת בהקשר הפמיניסטי ויבחן אילו תצורות של סובייקטיבית פוליטית מתאפשרות מתוך הבנת הפעולה הביקורתית. בחלקו הראשון של המאמר אתמקד בשני דיונים: טיבה של ביקורת והקשר בין ביקורת לבין שלילה וערעור של אמיתות מקובלות; והשאלה אם ערכים משותפים יכולים לשמש בסיס לעשייה ולזהות פמיניסטית. אטען כי שני דיונים אלו מציגים תפיסה של סובייקטיבית פוליטית מעורערת שקשה לחיות אותה כהיבט של חיים פוליטיים. בחלקו השני של המאמר אטען כי תפיסת הביקורת של פוקו יכולה לשמש מקור פורה להבנת היחס בין ביקורת ובין סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית שמתגברת על הבעייתיות שעליה הצביע החלק הראשון. לסיום אראה בקצרה כיצד הניתוח שהוצג בחלקים הראשונים של המאמר רלוונטי לשיח הפמיניסטי בישראל.

בעשורים האחרונים הלך והתפתח שדה המחקר של לימודי המוגבלות, המנתח באופן ביקורתי את היבטיה החברתיים של תופעת המוגבלות, מפתח תיאוריות חברתיות על תהליכי הבניית המוגבלות, ומשמש כר פורה לדיונים תיאורטיים ואידיאולוגיים בשורה של סוגיות. המאמר הנוכחי מציג שתי גישות מרכזיות – המטריאליסטית והתרבותית – ודן בסוגיות שעמדו לאורך השנים במוקד לימודי המוגבלות: מקומו של הגוף בחוויית המוגבלות, זהותם של אנשים עם מוגבלויות, ואופני ההצטלבות של קטגוריית המוגבלות עם קטגוריות חברתיות אחרות. כמו כן, המאמר בוחן את מעמדו של השדה בישראל, את התגבשותו, מאפייניו המוסדיים, סדר היום של חוקריו והאתגרים העומדים לפתחם.

במאמר זה אני טוען כי אנתרופולוגים אינם מתארים עולמות אחרים, ובוודאי אינם מפרשים אותם על מנת לתת להם משמעות. נהפוך הוא: אנתרופולוגים מייצרים עולמות קונספטואליים בעצם האידיוגרפיה של המפגש האתנוגרפי. חשיבותו של הייצוג איננה טמונה לפיכך ביומרה להעניק לגיטימציה מוסרית לאופני חיים "אחרים"; אדרבה, הייצוג הוא משמעותי רק אם הוא מייצר עולם תוכן אינטלקטואלי ורגשי חדש בעבור מי שצורך את הידע הזה. אני מפתח טענה זו באמצעות סקירה מעמיקה של "היליד היחסי" לוויוויירוס דה קסטרו. בחלק השני של המאמר אני שוזר עקרונות מתודולוגיים אלו באוטוביוגרפיה האינטלקטואלית שלי על מנת לבקר את הדומיננטיות של הדקונסטרוקציה הפוסטקולוניאלית באקדמיה הישראלית בת זמננו. אני קורא לייצורה של אנתרופולוגיה מקומית פרספקטיביסטית, אשר חורגת, מבחינה אנליטית, מעבר לעיסוק הפוליטי באי-שוויון, בכוח, בהדרה ובכפיפות.

אוכל הוא אובייקט רב-ממדים. יש לו ממד תזונתי, החיוני להישרדותנו כאורגניזם ביולוגי; יש לו ממד חברתי – תחום האוכל בכללותו מעוצב על ידי מבנים ויחסים חברתיים ומעצב אותם; יש לו ממד כלכלי; ויש לו ממד תרבותי – התנהגות האוכל האנושית מאורגנת על ידי התרבות ויש לה תפקיד חשוב בייצוג ובהסמלה של זהויות קיבוציות. האוכל מגלם שלל זיקות: בין טבע לחברה ולתרבות; בין עולם החומר לעולם הרוח; בין תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים רחבים ובין הגוף היחיד; בין קבוצות אנושיות ומרחבים חברתיים. כל אלה עושים את האוכל למושא מחקר מרתק, אך גם מורכב למדי. המאמר בוחן את תחום מחקר האוכל בישראל. הוא מצביע על הסוגיות המרכזיות ומציע כיוונים למחקרים עתידיים. בתוך כך הוא מתאר כמה גישות תיאורטיות מרכזיות בתחום המחקר החברתי-תרבותי של האוכל ומצביע על החשיבות של גישה מחקרית המשלבת דיון בגורמים תרבותיים לצד גורמים כלכליים, פוליטיים ואקולוגיים.

לימודי פרפורמנס הם שדה של ידע ומחקר שהחל להתפתח במחלקות לתיאטרון ולדרמה בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, מתוך הבנה שפרפורמנס הוא לא רק שיטת הפעולה המיוחדת לאמנויות הבמה המתממשות כמופע (show) – ומה שמבדיל אותן משאר האמנויות שמייצרות אובייקטים – כי אם המנגנון המחולל של כלל ההתנהגויות ויחסי הגומלין האנושיים. לימודי פרפורמנס חוקרים את הצורות המגוונות שבהן פרפורמנס מייצר משמעות ומעצב את חיי היום-יום שלנו ועל כן הם בין-תחומיים מטבעם ומגשרים בין כמה דיסציפלינות: לימודי תיאטרון, לימודי תרבות, מדעי החברה, לימודי מגדר, פילוסופיה ועוד. המאמר סוקר את צמיחת לימודי הפרפורמנס כשדה של ידע ומחקר בזיקה למפנה הפרפורמטיבי במדעי החברה ובפילוסופיה של השפה, מציג כמה מטענותיו המרכזיות של שדה זה המשקפות תובנה חדשה, פרפורמטיבית, ביחס למציאות ולגילוייה, ועומד על נוכחותו, המוגבלת והלא מספקת עדיין, באקדמיה הישראלית כמתודולוגיה של מחקר איכותני וכפרקסיס ביקורתי.

אין תקציר