חייל אמריקאי במיטה: אינטימיות ופוליטיקה גלובלית בנמל חיפה

שרי אהרוני   מאמרה של שרי אהרוני בוחן את פוליטיקת הזיכרון והשִׁכחה האופפת את ביקורי הצי השישי בנמל חיפה בשנים 1979–2001, ובתוך כך דן בקשר המורכב בין מרחבים גלובליים ומקומיים. אהרוני משלבת קריאה במסמכים היסטוריים ומשפטיים ותיעוד אתנוגרפי של אזור הנמל המתחדש כדי להנכיח את הקונפליקטים המושתקים בין האימפריה האמריקנית לעיר הנמל בעידן הניאו-ליברלי. היא בוחנת את ההיבטים הגופניים של המפגש בין אזרחים/ות לחיילים/ות כדי לחשוף "מלמטה" את תהליך עיצובה של הברית בין ישראל לארצות הברית. לדברי אהרוני, היעלמותם של חיילי הצי השישי מהזיכרון המרחבי ומהנרטיב הלאומי נעוצה באמביוולנטיות המקומית כלפי יחסי התלות בין האימפריה לבין ישראל, מדינת הקליינט. השיח הדומיננטי, היא טוענת, העדיף נורמליזציה של זנות, עודד טשטוש מופעים של אלימות מגדרית וקידם נרטיב חגיגי ושוויוני לכאורה, שלפיו היחסים המיוחדים בין המדינות מבוססים על הדדיות, עצמאות פוליטית ואינטרסים משלימים.

ועה חזן בוחנת במאמרה את רטוריקות התצוגה החזותיות שבאמצעותן משוכתב הסיפור הלאומי במוזיאונים שונים ברחבי ישראל. לטענתה, גם כיום, כשאוצרים מודעים לצורך לשקף את אופייה הרב-תרבותי של החברה בישראל, עדיין מונהגת במוזיאונים חלוקה קשיחה בין מחלקות של אמנות, אתנוגרפיה וארכיאולוגיה. החלוקה הזאת, ששורשיה במאה התשע-עשרה, מאפשרת למוזיאונים לאמץ לכאורה גישה אוצרותית רב-תרבותית ולתת במה למגוון קהילות בחברה בישראל שהודרו מן התצוגות בעבר – אבל לעשות זאת מבלי לערער, לאמִתו של דבר, על מאזן הכוחות האתני המושל בישראל. וכך, תלבושות של קהילות מזרחיות הנלבשות גם כיום מוצגות כאתנוגרפיה; חפצי יומיום פלסטיניים, שהיו בשימוש עד אמצע המאה העשרים, מוצגים כארכיאולוגיה; ואילו יצירות מלפני מאה שנים שצוירו בידי אמנים אירופים מוצגות כאמנות לאומית-ישראלית. בדרך זו המוזיאונים הלאומיים משמרים את נרטיב העל הלאומי-אתנוצנטרי גם בתקופה שבה מתערערים, במציאות, יחסי הכוחות הלאומיים.

המאמר עוסק בהולדה לאחר המוות מזרעו של מת, ובמוקדו ניצבת שאלת כוח העמידה של נרטיבים לאומיים במציאות תרבותית משתנה. מי הם הוריו של ילד שנולד בנסיבות כאלה? האם גבר מת יכול להיות אב? האם הוריו של הילד הם האנשים שיזמו את הבאתו לעולם ועתידים לגדל אותו? האם הורות היא קטגוריה גנטית ומהותית או ביצועית ופרפורמטיבית? המאמר מציג את ההורות הישראלית (ולא רק את זו הישראלית) כרעיון אידאולוגי ולא "טבעי". לטענת טריגר, הוריו של המת, שמבקשים להביא לעולם נכד מזרע בנם, פועלים במסגרת ה"ביו-כוח" של השלטונות, במושגיו של פוקו; ואילו המדינה, שמאפשרת את התהליך, פועלת מתוך אידאולוגיה פרוֹ-נָטָליסטית, שיח של הנצחה ושיקולים הלכתיים. עקרון טובת הילד, שאמור להילקח בחשבון במסגרת ההחלטה אם לאשר הולדה מזרעו של גבר מת, נדחק כאן לשוליים – שוליות הנגזרת ממסגור ההולדה לאחר המוות בתוך אידאולוגיית ההנצחה וההמשכיות.

אזורים אורבניים מוצגים בדרך כלל במערב כמרחבי שייכות "טבעיים" של להט"בים, ואילו הפריפריה מייצגת עבור להט"בים מרחב של דחייה, זרות וניכור. כך גם בישראל: תל אביב נחשבת מרחב להט"בי מובהק, ואילו הפריפריה בצפון הארץ ובדרומה נתפסת כמרחב של נכשלות המגביל אפשרויות של קיום להט"בי, אקטיביזם להט"בי או שייכות להט"בית. גילי הרטל בוחנת את התפיסות הללו ומתמקדת בחוויותיהם של אקטיביסטים להט"בים השבים לפריפריה לאחר שהות מעצבת ב"עיר הגדולה". לטענתה, השילוב בין פרקטיקות של כינון שייכות קווירית בפריפריה לבין ביקורת כלפי השיח הלהט"בי ההגמוני של המרכז מצביע על תהליכי "היעשותה" של פריפריה קווירית. השיח הביקורתי המתפתח בפריפריה בישראל רואה בה מרחב אלטרנטיבי גם בהקשר של תרבות להט"בית – מרחב שאיננו ריק, איננו סטטי או מקובע, ובעיקר איננו תלוי במרכז לשם הגדרתו.  

מאמרם של אליה מילנר וחיים יעקובי מביא את סיפורו של כפר דהמש, כפר פלסטיני לא מוכר בגבולותיה של העיר לוד שבעניינו מתנהל מאבק משפטי ממושך. לטענת המחברים, מרחבים לא מוכרים אינם רק תוצר של מדיניות תכנונית, אלא הם משקפים את כינונה ואת עיצובה של הריבונות הישראלית על הטריטוריה באמצעות פרקטיקה של אי-הכרה. ואמנם, עיון במסמכים המשפטיים והתכנוניים שהוצגו במסגרת מאבקם המשפטי של תושבי דהמש מלמד כי הדיון המשפטי מובנֶה כך שלא יגיע לכדי הכרעה וסיום. המקרה של דהמש, הממוקם במטרופולין תל אביב (ולא בנגב), חושף את חוסר היציבות התמידי של מרחבים שבהם הפרויקט הציוני לכאורה הושלם, אלה שאינם נתפסים בדרך כלל כמרחבים של קונפליקט לאומי. הדיון המשפטי-תכנוני בשאלת ההכרה או אי-ההכרה בדהמש נבחן במאמר לאור עבודתו של קרל שמיט העוסקת בריבונות כהכרעה בדבר השהיית החוק: מילנר ויעקובי טוענים כי במקרה הזה, הכוח הריבוני מבקש למתוח את מומנט ההכרעה הריבונית כדי לקבע את נוכחותו במרחב הפוליטי.

מאמרם של חנן חֶבר ויהודה שנהב עוסק בסדרה של אירועים אלימים שהופנו נגד הקהילה היהודית בבגדאד בשנים 1950–1951 – ובהיסטוריה האלימה לא פחות של זיכרון (ובעיקר השכחת) אותם האירועים. המאמר מתמקד בארכיונו הפרטי של ברוך נאדל, עיתונאי, חוקר וסופר, שהאשים את מדינת ישראל ואת המוסד הישראלי – וספציפית את השליח הציוני מרדכי בן-פורת – בתכנון ובביצוע סדרת הפיצוצים שנועדה, לדברי נאדל, לדרבן את יהודי עיראק להגר לישראל במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". בעזרת ניתוח טקסטואלי קשוב של טקסטים שהותיר נאדל בארכיונו ל"חוקרים בעתיד" עומדים המחברים על אופני ההתמודדות של נאדל מול מנגנוני ההשתקה של הריבון – מנגנונים שנועדו להשתיק הן את הסיפור ההיסטורי והן את מי שביקש לחשוף אותו.  

מאמרו של דותן הלוי שב למערכה הבריטית על ארץ ישראל, אבל במקום לעסוק שוב בהסתערות הפרשים האוסטרלים על באר שבע או בכיבוש ירושלים, הוא בוחן אפיזודה משמעותית שנדחקה לשולי הדיון ההיסטורי וההיסטוריוגרפי: חורבנה של העיר עזה, שבמהלך 1917 נחפרה בידי העות'מאנים על הקרקע ונכתשה בידי הבריטים מהאוויר. כאתר הרס מובהק, עזה היא מרחב אידיאלי לבחון בו את ההבדלים המדומיינים והממשיים בין המערכה בארץ ישראל לבין "המלחמה הגדולה" כפי שנחוותה במערב אירופה. לטענת הלוי, הנטייה ההיסטוריוגרפית להפריד בין שתי החזיתות משקפת תפיסות אוריינטליסטיות על אודות המלחמה במזרח ועל אודות המזרח בכלל. המאמר מתמקד בייצוגיו של המסגד הגדול בעזה, שהופצץ על ידי הבריטים, ומראה כי דווקא הדמיון בין המסגד ההרוס לבין דימוי הכנסיות החרבות בחזית המערבית אִפשר לבריטים לקבע את ההפרדה בינם ובין יריביהם המוסלמים, ובתוך כך להציג את ארץ ישראל כמקום שניתן לשקם בו את האמונה ברעיון ה"קִדמה", שהושחת לבלי הכר בשדות הקטל באירופה.

מאמרו של אריה דובנוב חוזר אל הצהרת בלפור – לא אל האינטרסים הפוליטיים שהולידו אותה אלא אל תהליך התקבלותה ואל הפרשנויות השונות שניתנו לה, בעיקר בהקשר היהודי-ישראלי. דובנוב מציע להשתמש במסגרת המושגית שטבע יוסף חיים ירושלמי ולקרוא את ההצהרה כ"ברית אנכית": על פי קריאה זו, המפגש בין הלאומיות היהודית לאימפריאליזם הבריטי אינו מסמל רגע של שבר או של מהפכה, אלא הוא המשך ושכלול של דפוסי פעולה יהודיים מוכרים – שהתמזגו, במקרה הזה, עם טכניקות שליטה המאפיינות אימפריאליזם בלתי פורמלי. הפרשנות הזאת לא הייתה זרה לכותבים הציונים המוקדמים; היא אותגרה רק בשנות הארבעים, עם עלייתו של שיח ״אלביון הנוכל״, שביקש להתנער מן התלות בבריטניה. המאמר מדגים כי הנרטיב המיליטריסטי שהתפתח בשנים אלו ביישוב ("הנוסח הביטחוני", כפי שכינה אותו באחרונה אורי ש' כהן) מילא תפקיד מרכזי בטשטוש העבר הקולוניאלי ובמחיקת הברית האנכית בין הציונים לאימפריה. התהליך הזה הושלם לאחר 1948, עם דחיקתה של הצהרת בלפור אל שולי הזיכרון הקולקטיבי.

מאמרו של אלי אושרוב בוחן את יחסם של הפלסטינים להצהרת בלפור לאורך המאה העשרים ועד היום. התפיסה הערבית המקובלת שלפיה היהודים אינם "עם" במובן המודרני אלא "עדה דתית" קשורה באופן עמוק ליחסים בין הציונות לאימפריאליזם מאז 1917. אושרוב מדגים כי ההבטחה הבריטית להקים בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה-א"י תרמה להתפתחותו של שיח ערבי על לאומיות יהודית; שיח זה הגיע לשיאו לאחר 1948, אז הפכה שלילת הלאומיות היהודית לסעיף רשמי באידיאולוגיה הפלסטינית. המאמר מראה, עם זאת, כי לפני 1948 חברים מרכזיים באליטה הלאומית הפלסטינית הכירו ברעיון של לאומיות יהודית, ובשנות השלושים אף הסכימו להתפשר עם הציונות ועם האימפריה הבריטית ולהכיר ב"ציונות רוחנית" שתשמש מסגרת אידיאולוגית לקיומו של בית לאומי יהודי בפלסטין, בהתאם להבטחה שניתנה בהצהרת בלפור. המאמר מתמקד ביוּסֵף הַיְכַּל, מנהיג פלסטיני מקומי ואינטלקטואל מיפו, שהגותו מדגימה את התפקיד שמילאה כתיבתו של אחד העם בעיצוב הגישה הערבית הפרגמטית בשנות השלושים.