האם חיות הן יצורים היסטוריים? האם אפשר לכתוב ביוגרפיה של חיה? מאמר זה מתחקה אחר קורות חייה הבלתי שגרתיים של פרה אחת במחצית המאה העשרים, ובכך מאתגר את גבולותיהם המקובלים של הארכיון והנרטיב ההיסטורי. סתוית, בת הכלאיים מכפר גלעדי, הצטיינה במהלך שני עשורי חייה בשפע של צאצאים וחלב, וזכתה בערוב ימיה לתואר ״אלופת האלופות״ ולהכרה ציבורית רחבה. סיפורה, כמו כל ביוגרפיה טובה, מאפיין באמצעות דמותה היחידה את רוח הזמן ואת תחושת המקום. פרת חלב פורייה זו, שהייתה גוף חי כמו גם מכונה משוכללת, גילמה בעמלה את הצלחותיו של מפעל ההתיישבות היהודי, כמו גם את החרדות שבבסיסו. עטיניה גברו על מכשולים סביבתיים ופוליטיים, והוכיחו שיש בכוחן של טכנולוגיות חקלאיות להצדיק התערבות אירופית במזרח התיכון.

בשנת 1935 ייסדה משטרת המנדט בפלשתינה יחידת כלבים לאיתור פושעים. היחידה, שהוקמה במסגרת הלקחים שהופקו ממאורעות תרפ״ט, הגיעה לשיא פעילותה במהלך המרד הערבי. המאמר סוקר את ההיבטים המשפטיים, ההיסטוריים והסוציולוגיים של הקמת יחידת הכלבים ושל אופני השימוש בכלבי גישוש בתקופת המנדט. השימוש בראיות הכלבים בהליכים פליליים, לעיתים אף כראיה יחידה, מלמד על נכונותם של הבריטים לאמץ שיטות הוכחה בלתי מהימנות באצטלה של מדע פורנזי, במיוחד בעיתות משבר. מדובר בראיות אשר מעצם טיבן קשה לערער על מהימנותן, ובכך טמון כוחן. השימוש בראיות אלו בבתי המשפט המנדטוריים מדגים את כישלונה של מערכת המשפט לעמוד בפרץ בזמן משבר ולבחון ראיות מסוג זה באופן ביקורתי. מעבר לכך, אופני השימוש ביחידת הכלבים מדגימים כיצד רתם השלטון הבריטי טאבו דתי ואמונות תפלות כדי להטיל את מוראו על האוכלוסייה המקומית בפלשתינה, וזאת על אף התחייבותו – במסגרת משימתו המתרבתת – למגר אמונות תפלות באימפריה ולהמירן במדע רציונלי. להחלפתם של גששים מקומיים בבעלי חיים אף נודעה משמעות סמלית: היא עשתה רדוקציה של הגששים האנושיים לחושיהם וליצריהם, ובה בעת הציבה את כלבי הגישוש במדרגה מעל הגששים.

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה של מחקר על היחסים בין אדם לחיה – מחקר אשר קורא תיגר על הגבולות של מה שנחשב עד כה ל"חברתי". ואולם השאלה אם ניתן לערוך אתנוגרפיה של האנושי והלא אנושי נותרה ללא מענה מספק. מאמר זה, המתמקד בזבובים ובחרקים, אשר אינם נוכחים בדרך כלל במחקרים על האנושי והלא אנושי, מציע מבט אחר על יחסי אדם–חיה. הערבה הצפונית, אזור מדברי שבו פעילות חקלאית נרחבת, היא מהאזורים המובילים כיום בשימוש בהדברה ביולוגית: שימוש בחרקים אשר נוצרו וגודלו בידי בני אדם לצורך חיסול חרקים מזיקים בחקלאות. המאמר מתמקד בזבוב הים התיכון – מין פולש הנחשב לחרק מזיק אשר מסכן את ייצוא התוצרת החקלאית – ובחרקים נוספים המשמשים להדברה הביולוגית. בהתבסס על מחקר אתנוגרפי באזור הערבה הצפונית, שנמשך שש שנים, המאמר מראה כיצד גבולות ההפרדה בין האנושי והלא אנושי ובין הטבע לתרבות הם מרחבים דינמיים אשר משתנים ומתעצבים בעקבות לחצים ושינויים פוליטיים וכלכליים. ואולם למרות השינוי ביחסים בין האדם לבין זבובים וחרקים אחרים בערבה ועיצוב מחדש של הגבולות ביניהם, נשמרת ההפרדה הבסיסית בין האנושי והלא אנושי ובין הטבע לתרבות. המאמר מאתגר את התיאוריות האחרונות במחקר על יחסי אדם–חיה ותוהה על היכולת לערוך אתנוגרפיה של האנושי והלא אנושי. בניגוד לתפיסה הרווחת בספרות על האנושי והלא אנושי, אשר מתיימרת למתוח את הסוכנות החברתית גם אל הלא אנושי, המאמר מתמקד בפעילות האדם עצמו אשר יוצרת את המרקם החברתי עם הלא אנושי. למרות זאת, המאמר מראה כיצד הבנת קשרי הגומלין בין האנושי והלא אנושי הכרחית להבנת מגוון תהליכים חברתיים.

הפואטיקה של קפקא, החורגת מן המציאות וכוללת התרחשויות בלתי ריאליסטיות בעליל, חושפת מבני עומק חברתיים ולכן נתפסת כייצוג מציאותי מובהק. באופן דומה אפשר לראות גם בזואופואטיקה של קפקא, הכוללת אלמנטים פנטסטיים, מכלול החושף את מבנה העומק העומד בבסיס יחסי אדם–חיה. במאמר זה נבחנות באופן ביקורתי שתי יצירות של קפקא, שבמרכזן נזילות מהאנושי לחייתי (הגלגול) ומהחייתי לאנושי (דין וחשבון לאקדמיה). גיבוריהן – האדם-שרץ והקוף-אדם – הם ישויות לימינליות, החותרות תחת אחת ההנגדות הבסיסיות ביותר בתרבות המערב. ההנגדה אדם–חיה, הנתפסת כבינארית, היררכית וטבעית, עוברת בשני הטקסטים פירוק רדיקלי, ומוצגת כהבניה תרבותית המעוצבת באמצעות פרקטיקות ביו-פוליטיות הכוללות הדרה, כליאה ואלימות. הנזילות הבין-מינית מערערת על החיץ החד שמעמידה ההגמוניה האנתרופוצנטרית בין ההוויה האנושית ובין הווייתם של בעלי חיים אחרים. חיץ חד זה נועד להסדיר את האנושיות באמצעות שלילת היסודות החייתיים שבאדם, ואת החייתיות באמצעות הכחשת הסובייקטיביות של שאר בעלי החיים, הדרתם מהסדר החברתי ונטרול ההזדהות עימם. הזואופואטיקה של קפקא, שממוטטת ומבטלת את הגבול בין בני אדם לחיות אחרות, עומדת בניגוד למכונה האנתרופולוגית בתיאוריה הפוליטית של אגמבן, המשרטטת תדיר גבול זה. בכך מהווה הזואופואטיקה של קפקא גילום בדיוני שקדם לתיאוריות זואופוליטיות שהתפתחו במפנה המאה העשרים ואחת, וקריאתן לאורה מייצרת מרחב ספרותי-פוליטי פוסט-אנתרופוצנטרי, שהוא דמיוני וממשי כאחד.

תרגום לטקסט זואופואטי מיוחד במינו של הפנומנולוג האמריקני אלפונסו לינגיס. לינגיס נובר בקרביים של היחסים הסימביוטיים המתקיימים בין סוגים רבים ומגוונים של בעלי חיים בסביבות מחיה שונות וסוקר את שלל ההקשרים הגופניים, ההתנהגותיים, התזונתיים והמיניים שבהם יחסים אלו מתעצבים. תכליתו המרכזית של המהלך הזה היא חשיפת השגיאה המהותית שעומדת בבסיס התפיסה האנטומית והפיזיולוגית המקובלת של הגוף החי כיחידה נבדלת, המוגדרת באמצעות מערך סופי של איברים ופונקציות ביולוגיות. לינגיס קורא לנו להשתחרר מתפיסת האינדיבידואציה קצרת הרואי שתחומה בין גבולותיו החומריים והמושגיים של הגוף וגם מתפיסות הסובייקט הדקדוקיות, המשפטיות, המוסריות והפוליטיות שנגזרות ממנה. תחת זאת, הוא מפציר בנו להבין שמכיוון שבעלי החיים, לרבות האנושיים שבהם, אינם פרטים בודדים, אלא דומים יותר ל"שוניות אלמוגים״ שורצות חיידקים, מיקרואורגניזמים ויצורים חד-תאיים, אין הבדל בין ״היות אנושי״ ל"היות חייתי״. אדרבה, אפילו התכונות האנושיות הנעלות, המעודנות והמורכבות ביותר נובעות במישרין מהתנהגות חייתית.