גדר חיה ובועטת: נזילות בין-מינית והזואופואטיקה של קפקא נעמה הראל
More
הפואטיקה של קפקא, החורגת מן המציאות וכוללת התרחשויות בלתי ריאליסטיות בעליל, חושפת מבני עומק חברתיים ולכן נתפסת כייצוג מציאותי מובהק. באופן דומה אפשר לראות גם בזואופואטיקה של קפקא, הכוללת אלמנטים פנטסטיים, מכלול החושף את מבנה העומק העומד בבסיס יחסי אדם–חיה. במאמר זה נבחנות באופן ביקורתי שתי יצירות של קפקא, שבמרכזן נזילות מהאנושי לחייתי (הגלגול) ומהחייתי לאנושי (דין וחשבון לאקדמיה). גיבוריהן – האדם-שרץ והקוף-אדם – הם ישויות לימינליות, החותרות תחת אחת ההנגדות הבסיסיות ביותר בתרבות המערב. ההנגדה אדם–חיה, הנתפסת כבינארית, היררכית וטבעית, עוברת בשני הטקסטים פירוק רדיקלי, ומוצגת כהבניה תרבותית המעוצבת באמצעות פרקטיקות ביו-פוליטיות הכוללות הדרה, כליאה ואלימות. הנזילות הבין-מינית מערערת על החיץ החד שמעמידה ההגמוניה האנתרופוצנטרית בין ההוויה האנושית ובין הווייתם של בעלי חיים אחרים. חיץ חד זה נועד להסדיר את האנושיות באמצעות שלילת היסודות החייתיים שבאדם, ואת החייתיות באמצעות הכחשת הסובייקטיביות של שאר בעלי החיים, הדרתם מהסדר החברתי ונטרול ההזדהות עימם. הזואופואטיקה של קפקא, שממוטטת ומבטלת את הגבול בין בני אדם לחיות אחרות, עומדת בניגוד למכונה האנתרופולוגית בתיאוריה הפוליטית של אגמבן, המשרטטת תדיר גבול זה. בכך מהווה הזואופואטיקה של קפקא גילום בדיוני שקדם לתיאוריות זואופוליטיות שהתפתחו במפנה המאה העשרים ואחת, וקריאתן לאורה מייצרת מרחב ספרותי-פוליטי פוסט-אנתרופוצנטרי, שהוא דמיוני וממשי כאחד.