אין תקציר

המאמר מציג את רעיון הרעש המוזיקלי בשתי תמונות מאת הנזיר הדומיניקני ג'ובאני דָא פייזולה (הוא פְרָא אנג'ליקו, האח המלאכי). הקשרה התיאולוגי ועוצמתה הארס-פואטית של תחבולה תמונתית זו, שאין לה מקורות וסימוכין בכתובים, מוצגות דרך הפריזמה של העניין הפילוסופי המודרני בפנומנולוגיות של רעש בכלל ושל רעש מוזיקלי בפרט. שתי התמונות פורשות את חזיון הכתרת הבתולה בתואר מלכת השמיים בידי בנה-בעלה. כמו בתמונות רבות שעסקו בנושא מאז המאה הארבע-עשרה באיטליה, גם באלה מלווה את הרגע פמליה של מלאכים-מוזיקאים, וגם הן רוויות לא רק ידע באשר למבנה הריאלי של הכלים וטכניקת הנגינה בכל אחד מהם, אלא גם תחושה גופנית אינטימית של מלאכת הנגינה. בכך חידתן; כי אף שהאורתודוקסיה של תולדות האמנות עברה בשתיקה על פני התֵמה המוזיקלית השזורה בהן, ואף שחרושת הרפרודוקציה המוזיאלית עשתה אותן ל"קאוואי" מובהק, היסטוריונים של המוזיקה עמדו על כך שדימויים כאלה זרים לתורות המלאכים לדורותיהן – הם אינם מתיישבים עם הביזוי של כלי הנגינה וההשגבה של המבע הקולי בתיאולוגיה הנוצרית, והם מתנגדים למעש המוזיקלי שניטע בסביבה רעיונית זו. לכך נוספת ההבחנה שהרכבים מלאכיים רבים משלבים כלים סותרניים מבחינת הטעם והנוהג של זמנם ונחזים כמופע חסר שחר, כאַל-צורה צלילית. משום כך מייחסת להם דרך המלך של האיקונוגרפיה המוזיקלית פשר אלגורי השומט מן הכלים את מובנם המוזיקלי בכוונת מכוון ויוצר את המוזיקה המלאכית התמונתית כמערך של עוגני זיכרון, ars memoriae במובן הימי-ביניימי. עם זאת, תחת אמנת הייצוג החדשה, תיאטרון הזיכרון הזה מתגלגל בתיאטרון אבסורד. על רקע גישות פוסט-איקונוגרפיות בדבר הוויית הציור הקדוש כאובייקט פועל, המאמר מראה כי התנועה מן האלגוריה אל הרעש מכוננת פרק בהיסטוריה הלא-הומניסטית של הסטודיו הקם על עצמו: קדם-הד נוצרי לאשמת העין במחשבת המאה העשרים, ולכפרתה בספֵרות של השמע והרעש. ואחרי הרעש, דממה: חלקו האחרון של המאמר עוסק בתמונה שלישית של ההכתרה של האח אנג'ליקו, המציגה הינטשות נחרצת מן השמע בכל מופעיו. הדימוי המצומצם הזה הוא הרגשי ביותר במכלול התמורות שמעמידות שלוש ההכתרות החשובות של הצייר-הנזיר, והוא גם זה הנענה ביותר לעין ההווה.

משבר הקורונה והתגובה הכלכלית הדרמטית שהגיעה בעקבותיו מחייבים חשיבה מחודשת על התיאוריה הביקורתית ועל העמדה הפוליטית של תנועות וארגוני שמאל. מדיניות ההרחבה הכמותית (מה שמכונה בלשון פופולרית "הדפסת כסף") ותהליכים חברתיים וכלכליים נוספים (חילוץ מסיבי של בעלי עסקים, הזרמת כסף ישירות מן המדינה לאזרח, תנועות מחאה רחבות) עוררו בקרב רבים את הרושם האופטימי שתם העידן הניאו-ליברלי, שאופיין בצמצום מעורבות המדינה, ובמקומו עולה כעת סדר כלכלי חדש, שאם ילוּוה בהתארגנות פוליטית אפקטיבית הוא עשוי לאפשר את קידומן של תביעות לצדק חברתי. את הגישה הזאת מבקשים לקדם כמה מההוגים הבולטים של המחשבה הביקורתית השמאלית כיום, ובהם יאניס ורופאקיס, ננסי פרייזר ואלבנה אזמנובה. הוגים אלו צודקים בטענה כי עידן הניאו-ליברליזם חלף, גם אם לא הסתיים לגמרי וחלק מחולייו עדיין נמשכים; ביקורת הקפיטליזם נדרשת לבחון שוב את הנחותיה בעידן שבו המדינה חוזרת לשחק תפקיד מרכזי והיחסים שבין אזרחים לשלטון מתארגנים מחדש – עידן שוורופאקיס מכנה "טכנו-פיאודליזם" ופרייזר "קפיטליזם קניבלי". נראה כי הבחנה זו מחייבת גם ביקורת מסוג שונה, כזאת שאינה מתמקדת בזכויות ובהיעדר זכויות אלא באופני ההישלטות החברתיים-כלכליים של העידן החדש. מאמר זה טוען כי ביקורת שכזאת מתבקשת אבל חסרה אצל הוגים אלו: הם נותרים נאמנים לדקדוק הנורמטיבי הליברלי, ולפיכך הפתרונות שהם מציעים אינם עונים לאתגר שהם עצמם מציבים. הביקורת שלהם מסתכמת בדרישות להסדרה ובניסיון לפתור את משבר הקפיטליזם באמצעות עוד קפיטליזם, שלכאורה הוא מתוקן ודמוקרטי יותר; אולם הדקדוק הנורמטיבי של הכרה וחלוקה שהם מתבססים עליו משעתק את הקונפליקטים שאותם הוא מבקש ליישב – אלה שבין מעמדות ומגזרים, בין ערכים קהילתיים ומדינתיים, ובין הגושים של מזרח ומערב. המאמר מציע לקרוא את סוגת ביקורת הקפיטליזם העכשווית הזאת כנגד עצמה, ולאתגר את הדקדוק הנורמטיבי-ליברלי שנותר כשריד עיקש אצל הוגים אלו באמצעות ביקורת הכלכלה הטכנו-פיאודלית או ה"קניבלית" שהם עצמם מציעים.

בשנים האחרונות הפכה סינגפור למעין שם נרדף לאוטרקיה לאומית. פוליטיקאים במדינות רבות ראו בה מדינה שמתחרה בהצלחה על מקומה במרומי השוק הבינלאומי, בלי לוותר על עצמאותה ובלי לסטות מהדוֹגמות המקובלות של מסחר חופשי. סינגפור לכאורה מציגה פתרון אפשרי לסתירה שבין עליונות הריבונות הלאומית ובין עליונות השוק הגלובלי. הפנייה אליה בשיח הפוליטי העכשווי חושפת ניגוד בלתי פתור בימין בין הנטייה להיכנע לנוסחאות ההצלחה ה"מדעיות" של הכלכלה הניאו-קלאסית ובין התבססות הפוליטיקה של "גדלות לאומית". המאמר מנתח את התפקיד של סינגפור בשיח הפוליטי העכשווי ומתמקד בתוכנית סינגפור הישראלית של נפתלי בנט ובתוכנית הבריטית "סינגפור על התמזה". בחינה מדוקדקת מראה כי השיח העוסק בסינגפור אינו מקפיד על היגיון לוגי אלא משתמש בה כבמעין דימוי שאינו מציית לחוק האי-סתירה, כבתדמית רבת עוצמה שאמורה להעביר מסר בלי לשכנע ברמה העובדתית, כלומר – כמיתוס. ככל שמעמיקים במיתוס סינגפור, נראה שהצלחתה של סינגפור הריאלית רק מדגישה את הסתירה שבין פופוליזם לאומי בגרסתו הנוכחית ובין מדיניות של עליונות השוק, שעדיין משמשת בסיס למצעים הכלכליים של רוב התנועות השמרניות בעולם המפותח. המאמר מראה כיצד פוליטיקאים בימין שבים וחשים צורך לפנות אל המיתוס הזה, וסוקר השלכות אפשריות של הפרדוקסים הטמונים בו על המחשבה הפוליטית של חלקים שונים בספקטרום הפוליטי

האסופה ״פרטיטורות לאקוסטיקה חברתית בירושלים״ נאצרה, בהשראת פרטיטורות הטקסט שהיו נפוצות בשנות השישים, כאסופת הנחיות לפעולה. באסופה 16 יצירות שנעשו על ידי אמנים ואמניות פלסטינים וישראלים העוסקים בסאונד, וידיאו, שירה ומיצג. חלק מהיצירות מתייחסות לירושלים כאל סמל לכורח שבחיים משותפים, ואחרות עוסקות בעיר עצמה. חלקן יצירות שעיצבו את הקנון האמנותי המקומי, חלקן עבודות חדשות יותר, וחלקן נוצרו במיוחד לאסופה. יחד הן בוחנות את האקוסטיקה ואת טריטוריות ההאזנה במרחב הציבורי בבירה. אקוסטיקה היא מערך הכוחות והתנאים המאפשרים לקולות או לנרטיבים מסוימים להיות חלק מפסקול העיר, והאזנה (בניגוד לשמיעה) היא פעולה חוקרת המפענחת את הנשמע. הפרטיטורות באסופה הן הצעות האזנה שממחישות כיצד האקוסטיקה משפיעה על המרחב הציבורי, מטעינה ומעצבת אותו, ומשמשת דרך נוספת לשלוט בסובייקטים המתנהלים בתוכו (לעיתים אף ללא ידיעתם). פרטיטורות אחדות מציעות דרך לפענח או לקודד את האקוסטיקה בעיר, אחרות מציעות דרך לשנותה. מתוך כך מאפשרת האסופה בכללותה האזנה חברתית לעיר: היא מפנה את תשומת ליבנו אל הקול המושתק, המנודה, זה שנדחק לשוליים על ידי כוחות השיטור המדינתיים והאידיאולוגיה המאחדת והמאחה. ברנדון לה-בל טוען שכוחה של האזנה חברתית הוא בפעולתה כאקוסטיקה חברתית, כלומר שהאזנה חברתית יוצרת מערכת אלטרנטיבית של כוחות ותנאים שבכוחה לפנות מקום לקולות ולנרטיבים מודחקים ואף להגבירם; את זאת בדיוק מבקשים לעשות האמנים והאמניות שיצרו את הפרטיטורות באסופה.

מאמר זה קורא תיגר על הספקות הרווחים בשיח הפמיניסטי בנוגע לכוח ולאופק הפוליטיים של מחאת #MeToo, שלפיהם התקבלותם של סיפורי פגיעה מינית בנשים כטענות אמת היא תוצר של תנאי הזמן הנוכחי, המאופיין כעידן פוסט-אמת, שממילא שוחקים את מעמדה של האמת. כנגד עמדה ספקנית זו טוען המאמר כי בשעה שהיא מתחזקת את שיח הפוסט-אמת, שכינונו מותנה בהדרה מתמדת של דרכי תיאור המציאות של רבות, היא מחמיצה את המפנה הפרדיגמטי של ה"אישי הוא פוליטי" (הא"פ), כפרקסיס ותיאוריה פמיניסטית, שאותו מגלמת #MeToo. כדי לעמוד על האופן שבו התממשותו העכשווית של הא"פ מאפשרת את הפוליטיזציה של תיאור המציאות, מתחקה המאמר אחר תנאי האפשרות של הא"פ והתמורות שחלו בו מאז הופעתו בשנת 1969. מהלך זה משמש מצע לטענה המרכזית שלפיה נישוי האמת, כפרקטיקה פוליטית ואנליטית, הוא שהופך את #MeToo לנקודת מפנה המכוננת את הפוליטי כבלתי-אישי. הפוטנציאל הפוליטי של #MeToo טמון אפוא בקטיעת יחסי הכפיפות האפיסטמיים כמעשה פוליטי שמתבצע בפומבי ובהטרמת הניסיון הקולקטיבי של נשים לניסיונן האישי. אלה מומשגות ונדונות במאמר באמצעות המושג "הבלתי-אישי הוא פוליטי".

אין תקציר

אין תקציר