בעיני ישראלים רבים הודו היא מקום מושך ודוחה כאחת. צעירים ומבוגרים, תרמילאים ותיירים,
סופרים, אינטלקטואלים, אנשי דת ואנשי עסקים — כולם נוהרים בהמוניהם מישראל אל תת–
היבשת העצומה, ועבור מקצתם היא אף נעשית משאת נפש, יעד לביקורים חוזרים ונשנים
ולעתים אפילו מרכז חיים אלטרנטיבי או עיקרי. ואולם לנוכח הלכלוך בהודו מתעוררים אצל
רבים מהמבקרים הישראלים רגשות אמביוולנטיים. הם מתקשים ליישב את האובססיה ההודית
לרחצה ולטקסי טהרה עם הזבל הנערם בכל מקום, ואינם מבינים כיצד מתקיימות שכונות העוני
המזוהמות, על מיליוני שוכניהן העניים, לצד מגדלי הדירות האולטרה–מודרניים שמהם משקיפים
שועי ארץ על בני עמם העניים. ארץ של ניגודים? בהחלט. האם אפשר, על כל פנים, להתעלות
אל מעבר לקלישאה זו ולגבש תובנות כלשהן על הודו המודרנית מתוך הדיון בלכלוך ההודי?
האם אפשר להתבונן גם בישראל מבעד לאותה פריזמה? במסה זו נציע לקוראים הישראלים
לחשוב מחדש על מה שנראה להם "לכלוך בהודו" ונצביע על התובנות שאפשר לשאוב מחשיבה
מחודשת זו בכל הנוגע לתפיסה של הלכלוך בישראל. בבסיס הדיון עומדת ההנחה שניתן ללמוד
רבות על החברה מתוך מה שהיא פולטת ומן האופנים שבהם היא מתמודדת עם האשפה שהיא
מייצרת, בין שמדובר בזבל (waste) ובין שמדובר…

שלושה במרס 2010 שלח אדם ששמו דינאנאט באטרה (Dinanath Batra) מכתב התראה
משפטי לפרופ' ונדי דוניגר ולמו"ל שלה "פנגווין הודו" בעניין ספר שכתבה. דוניגר היא
חוקרת ידועה של דרום אסיה ומרצה באוניברסיטת שיקגו, בעלת קריירה אקדמית מפוארת בת
יותר מארבעים שנה, עשרות פרסומים עטורי פרסים שמהם מרבים לצטט, שני תוארי דוקטור
מאוניברסיטת אוקספורד ומאוניברסיטת הרוורד וצי של תלמידים הפזורים כיום ברחבי
העולם. הערת שוליים שתִמנה את כל הישגיה תהיה ככל הנראה ארוכה מרשימה זו. באטרה,
מורה בגמלאות, עומד בראש "שיקשה באצ'או אנדולאן" (מערכה להצלת החינוך), ארגון
שקשריו עם ארגוני ימין הינדואיים קיצוניים…