המאמר מתמקד בסקירת ההשקפות והעמדות של הרברט מרקוזה באשר לזהות יהודית, ההיסטוריה היהודית (בעיקר השואה) ומדינת ישראל.
מרקוזה, אשר במחקריו ובהגותו לא עסק ב"שאלת היהודים" אלא באופן שולי למדי, מעולם לא התכחש למוצאו היהודי, אבל בד בבד גם לא ראה בעובדה אובייקטיבית זו נימוק בלעדי או מכריע לקביעת עמדותיו בנושאים שונים – גם לא בנושאי ההיסטוריה העולמית הנוגעים במיוחד ליהודים. מבחינה כללית, פוזיטיבית, הוא שאף לכינון "ממלכת החירות" המרקסית או לפחות שאף להבין באורח מדעי מדוע במהלך ההיסטוריה המודרנית נכשלה שוב ושוב מהפכה אותנטית לשחרור האדם. ואולם, דאגתו המידית העיקרית, האינטלקטואלית והחברתית-מדינית, הייתה נתונה למאבק נגד הופעתו המחודשת של ממשל אימים דכאני ובכלל זה למאבק נגד הישנותו האפשרית של רצח עם.
מרקוזה תמך בקיום מדינת ישראל ובזכותה להגן על עצמה. נימוקו לכך היה, בעיקרו של דבר, שואת יהודי אירופה, כלומר הרעיון שמדינת ישראל אמורה לשמש מקום מפלט ומקלט ליהודים מפני רדיפות ודיכוי. אבל, יחס עקרוני זה לא מנע ממנו לבקר באופן נמרץ את המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים ואילך. ביקורתו זו כוונה הן כלפי היות ישראל בעיניו סרבנית שלום, והן כלפי יחסה לערבים הפלסטינים – אזרחי ישראל ותושבי השטחים הכבושים. הוא טען כי מצבם של הפלסטינים הוא "מבחינה כלכלית וחברתית, מצב נחות של אזרחים מדרגה שניה", וכי המדיניות הישראלית בעניין זה מגלה "נטיות גזעניות ולאומניות". המדיניות של ממשלות ישראל ותוצאותיה האפשריות של מדיניות זו, נראו בעיניו האיום הרציני ביותר על המשך קיומה של המדינה היהודית.